כאבי ראש לא היו זרים להשל.
It's the humanity of man that gives us a headache אמר באחת השיחות. "זוהי אנושיותו של האדם ש'גורמת לנו כאב ראש, ולא החייתיות ( the animality ) שבו".
לקראת תום השנה היוצאת ובואה של השנה הנכנסת - ברצוני להביא להלן כמה כללים שראיתי לאחרונה אצל "אפלפלד". כשקראתי לראשונה את הדברים הצטיירו הם בעיני ככללי כתיבה. כעת כשניגשתי לדלות אותם מתוך הספר, ראיתי שהם רחבים יותר מכללי כתיבה, וכן ראיתי שלא נכון "לשלוף" את הפסקה הכוללת אותם ולהניחה לבדה בלי הקשר לפסקאות השכנות שם. הנה הדברים, מתוך הספר "האיש שלא פסק לישון":
"'דוקטור ויינגרטן,' אמרתי וחיבקתי את זרועו. לא העלמתי ממנו כי לעת עתה קשה לי לדבר על העבר שלי, אבל מאוד הייתי רוצה לשמוע מה שברצונו לספר לי.
פניו של דוקטור ויינגרטן שבו אליו, ומיד גילה לי כי היה שנה וחצי עם אבא שלי במחנה עבודה. 'בזכותו של אבא שלך החזיקו אנשים רבים מעמד ולא נפלו ברוחם.' 'כיצד?' 'אבא שלךהיה מספר לילה לילה סיפור משל קלייסט או משל קפקא, או שלו עצמו. היה לו קול שקט, לא רך, ואנשים הלכו אחריו אל המקום שהוליך אותם. לפעמים היה חוזר ומספר אותו סיפור לילה אחר לילה. אמרו שקולו אינו מן העולם הזה, אמרו שנשלח לחבוש את פצעיהם של האנשים אחרי יום עמל מייאש, אמרו שגם סיפוריו הם משלים שעוד עתידים להתפענח. הוא עצמו היה כאחד האסירים, מושפל ומדוכא, ולא שונה מהם במאומה. אבל בלילה, בחשכה, כשפתח את פיו, היה קולו לוכד את האנשים. לפעמים שעה לפעמים שעתיים.'
שמעתי וקומתו של אבא הלכה וגבתה בעיני, ושוב לא נראה כמו שידעתי אותו. דוקטור ויינגרטן לא הרפה והמשיך לדבר אלי: 'בשנים השלוות נדמה היה לאבא שלך שלכתיבתו אין תכלית, וראה פלא, במקום שהעולם הפך שאול היה קולו כקול ממרומים.'
אותו לילה לא ישנתי, ראיתי את אבא מספר לאט כסופר את המילים, וחבריו לסבל מקשיבים לו ושותים כל הגה שיוצא מפיו, ובכל זאת תמהתי שאבא שלי, בעל הקומה הממוצעת, שמעולם לא הרים את קולו, מדבר לילה לילה אל עשרות אנשים כואבים ומיוסרים והכול מקשיבים לו.
דווקא עכשיו, במהומה החדשה בעתלית, שמעתי בצלילות את דיבורו של אבא, דיבור שקט ומלא ניואנסים. אבא לא אהב את הדיבור האידיאולוגי, לא את המרקסיסטי ולא את הציוני, שלא לומר האורתודוקסי, הם צרמו לאוזניו בקביעותיהם החד משמעיות. את הסיסמאות שלהם היה מחקה לעתים, כדי להבליט את המגוחך שבהן.
כמה כללים נקוטים היו בידי אבא: אין אדם מבליט את האני שלו, לא בעל פה ולא בכתב. הבעת עמדה או תחושה לפני הצגת העובדות - פסולה. הקפדה על הפרטים היא מהידורי הדיבור. בקיצור, הדקויות. אך מעולם לא ברצינות גמורה. תמיד יש לשמור פינה לאירוניה. האירוניה היא שמבדילה בין אדם חושב ובין אדם פולט מילים.
הכללים האלה שליוו את ילדותי בוקר, צהריים וערב, אבדו לי במלחמה. לאמיתו של דבר, כבר אבדו בגטו. במלחמה נצרכו האנשים לשפה אחרת: ההמהום, הרטינה, הצעקה והקללה - השפה של הדוחק."
אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 38-36
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה