"אבא ואמא " כותב אהרן אפלפלד "נאבקו באין משים על נפשי. אפשר כמובן לומר שאני נאבקתי עם עצמי מה לקבל מהם. אהבתי את אבא ואת מבעו האירוני, העטוף בריח טבק העולה ממקטרתו. לא פעם זיהיתי בי את קולו.
הוא ידע לחשוף בבני אדם את חולשותיהם: זה קטנוני וזה צדקן וזה מלא חשיבות עצמו, זה מכור לכסף וזה לבירה ולקוניאק. זה מבליט עצמו בצחוק קולני וזה בלבוש מופגן. זה נאבק עם משמניו וזה עם רזונו. בחיי היומיום נוטה החולשה לעטות על עצמה מסווה, אך במקומות פתוחים, כשנשים וגברים מסירים את בגדיהם המהוגנים ולובשים בגדי מים, החולשה גלויה לעין. לאירוניקן זהו כר נרחב שמזמין אותו להשחיז את מבטו ואת ביטויו. ואכן, לא מעט גיחוך, חוסר רגישות ואטימות לב גילה אבא בתנועותיהם ובהבעותיהם של הנופשים ליד המים.
בימי הנופש ליד המים היה אבא משכלל את כלי האירוניה שלו. אפילו אנשים תמימים, אנשים כואבים ומיוסרים, לא יצאו מלפניו נקיים.
הנחת היסוד שלו היתה: בני אדם אינם מסוגלים לעמוד פנים אל פנים מול האמת. האמת מוציאה אותם מדעתם. אל הנחת יסוד זו נוספו עוד הנחות: בני אדם הם בלתי הגיוניים, אין בהתנהגותם פשר. הקפריזה ומצב הרוח מוליכים אותם אל הבלבול ואל מעשים שלא ייעשו.
לרוב היה אבא חולק את רשמיו עם אמא. אמא היתה מקשיבה ומתבוננת בו בפליאה, כאומרת, מעניין, לי אין שמץ מראיית עולמו. אני לא נהנית מן הלהג. כל ברייה יש לה כאבים ואי־שקט, למה לא לבוא לקראתה, גם אם התנהגותה אינה מלבבת.
לא פעם כאמור, לאורך השנים, הייתי נכון ללכת בדרכו של אבא. אך מה לעשות ודרך זו לא תאמה את כלי נפשי. מטבעי איני מבקש לשנות בני אדם או לתקן אותם.
לא פעם שאלתי את עצמי למה סירב אבא לקבל את חולשותיהם של בני שבטו, למה גיחך עליהם, למה כינה אותם בכינויי גנאי. האמת היא, שאבא לא עשה הנחות גם לעצמו. הוא דיבר לא מעט על הישגיו הדלים: לא סיים את לימודיו באוניברסיטה, הצלחותיו הכלכליות בינוניות, אינו אמביציוזי כמו אביו, שהשקיע את עצמו כולו במפעל.....
רוב חברותיה של אמא היו מבית הספר העממי והתיכון. לא רבות, אבל נאמנות זו לזו. היו באות הביתה ומשוחחות עם אמא. אהבתי לשבת ולהאזין לקולן.
אמא היתה אומרת לי,'בכל אדם יש משהו מפעים.'
'מה למשל ?'
'עיניים מבקשות קרבה.'
'ומה עוד?'
'חיוך ששובה את לבך.'
'למה האיש שרגלו נקטעה מרתיע אותי ?' לא העלמתי מאמא.
'הוא אדם כואב, אנשים כואבים מבעם קשה. יש להתרגל אליהם.'
לאמא, זאת למדתי באיחור רב, יש יחס רליגיוזי לחיים. היא אינה הולכת לבית הכנסת ואינה מתפללת, אבל יחסה לבני אדם, לבעלי חיים ולחפצים, הוא קשוב. ההתבוננות שלה בפרחים, בפרי, בכלי בית ישנים, היא התבוננות של הפלאה שקטה. כאבים, התפרצויות פתע, בכי או צחוק מופרז מזעזעים אותה, אבל לא מבעיתים אותה...."*
"אני חייב להתוודות על כך", כותב אברהם יהושע השל בהקדמה לספרו ביידיש על הרבי מקוצק, "שבמשך כל חיי אני מתלבט אם להיות חסיד דרכו של הבעל שם טוב או חסיד דרכו של הרבי מקוצק. ישנם רגעים בחיי - ימחל לי ה' על חוצפתי - שבהם אני חושב ומרגיש כחסיד קוצק. הרוחניות שבדרכו של הבעל שם טוב משתקפת ברבים מספריי. אך כתיבתו של הספר הזה גם הוא צורך חיוני בחיי.
מילה אחת על זיקתי לתכניו של הספר הזה:
שורשיי במז'יבוז', ומשם הייתה יניקתי. בשל עצה מהרבי הזקן, ר' דוד משה ז"ל מצ'ורטקוב - שהיה דודה ובעלה של אם אבי - התיישב אבי ז"ל בוורשה, שם הייתי בשנות נעוריי מוקף בחסידי קוצק.
אני הנני האחרון מדור, אולי היהודי האחרון מוורשה, שנשמתו חיה במז'יבוז' ומוחו בקוצק."^
השל נפטר בי"ח בטבת תשל"ג (שבת פרשת ויחי).
אפלפלד נפטר בי"ז טבת תשע"ח
יהיה זכרם ברוך
שבת שלום
ג'ף
* אהרן אפלפלד, "אבי ואמי", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 46 -48
^ אברהם יהושע השל, "קוצק במאבק למען חיי אמת" , בהוצאת ספרי מגיד והוצאת קורן, תרגום מיידיש: דניאל רייזר ואיתיאל בארי, ערך דרור בונדי, עמ' 6 - 7
הוא ידע לחשוף בבני אדם את חולשותיהם: זה קטנוני וזה צדקן וזה מלא חשיבות עצמו, זה מכור לכסף וזה לבירה ולקוניאק. זה מבליט עצמו בצחוק קולני וזה בלבוש מופגן. זה נאבק עם משמניו וזה עם רזונו. בחיי היומיום נוטה החולשה לעטות על עצמה מסווה, אך במקומות פתוחים, כשנשים וגברים מסירים את בגדיהם המהוגנים ולובשים בגדי מים, החולשה גלויה לעין. לאירוניקן זהו כר נרחב שמזמין אותו להשחיז את מבטו ואת ביטויו. ואכן, לא מעט גיחוך, חוסר רגישות ואטימות לב גילה אבא בתנועותיהם ובהבעותיהם של הנופשים ליד המים.
בימי הנופש ליד המים היה אבא משכלל את כלי האירוניה שלו. אפילו אנשים תמימים, אנשים כואבים ומיוסרים, לא יצאו מלפניו נקיים.
הנחת היסוד שלו היתה: בני אדם אינם מסוגלים לעמוד פנים אל פנים מול האמת. האמת מוציאה אותם מדעתם. אל הנחת יסוד זו נוספו עוד הנחות: בני אדם הם בלתי הגיוניים, אין בהתנהגותם פשר. הקפריזה ומצב הרוח מוליכים אותם אל הבלבול ואל מעשים שלא ייעשו.
לרוב היה אבא חולק את רשמיו עם אמא. אמא היתה מקשיבה ומתבוננת בו בפליאה, כאומרת, מעניין, לי אין שמץ מראיית עולמו. אני לא נהנית מן הלהג. כל ברייה יש לה כאבים ואי־שקט, למה לא לבוא לקראתה, גם אם התנהגותה אינה מלבבת.
לא פעם כאמור, לאורך השנים, הייתי נכון ללכת בדרכו של אבא. אך מה לעשות ודרך זו לא תאמה את כלי נפשי. מטבעי איני מבקש לשנות בני אדם או לתקן אותם.
לא פעם שאלתי את עצמי למה סירב אבא לקבל את חולשותיהם של בני שבטו, למה גיחך עליהם, למה כינה אותם בכינויי גנאי. האמת היא, שאבא לא עשה הנחות גם לעצמו. הוא דיבר לא מעט על הישגיו הדלים: לא סיים את לימודיו באוניברסיטה, הצלחותיו הכלכליות בינוניות, אינו אמביציוזי כמו אביו, שהשקיע את עצמו כולו במפעל.....
רוב חברותיה של אמא היו מבית הספר העממי והתיכון. לא רבות, אבל נאמנות זו לזו. היו באות הביתה ומשוחחות עם אמא. אהבתי לשבת ולהאזין לקולן.
אמא היתה אומרת לי,'בכל אדם יש משהו מפעים.'
'מה למשל ?'
'עיניים מבקשות קרבה.'
'ומה עוד?'
'חיוך ששובה את לבך.'
'למה האיש שרגלו נקטעה מרתיע אותי ?' לא העלמתי מאמא.
'הוא אדם כואב, אנשים כואבים מבעם קשה. יש להתרגל אליהם.'
לאמא, זאת למדתי באיחור רב, יש יחס רליגיוזי לחיים. היא אינה הולכת לבית הכנסת ואינה מתפללת, אבל יחסה לבני אדם, לבעלי חיים ולחפצים, הוא קשוב. ההתבוננות שלה בפרחים, בפרי, בכלי בית ישנים, היא התבוננות של הפלאה שקטה. כאבים, התפרצויות פתע, בכי או צחוק מופרז מזעזעים אותה, אבל לא מבעיתים אותה...."*
"אני חייב להתוודות על כך", כותב אברהם יהושע השל בהקדמה לספרו ביידיש על הרבי מקוצק, "שבמשך כל חיי אני מתלבט אם להיות חסיד דרכו של הבעל שם טוב או חסיד דרכו של הרבי מקוצק. ישנם רגעים בחיי - ימחל לי ה' על חוצפתי - שבהם אני חושב ומרגיש כחסיד קוצק. הרוחניות שבדרכו של הבעל שם טוב משתקפת ברבים מספריי. אך כתיבתו של הספר הזה גם הוא צורך חיוני בחיי.
מילה אחת על זיקתי לתכניו של הספר הזה:
שורשיי במז'יבוז', ומשם הייתה יניקתי. בשל עצה מהרבי הזקן, ר' דוד משה ז"ל מצ'ורטקוב - שהיה דודה ובעלה של אם אבי - התיישב אבי ז"ל בוורשה, שם הייתי בשנות נעוריי מוקף בחסידי קוצק.
אני הנני האחרון מדור, אולי היהודי האחרון מוורשה, שנשמתו חיה במז'יבוז' ומוחו בקוצק."^
השל נפטר בי"ח בטבת תשל"ג (שבת פרשת ויחי).
אפלפלד נפטר בי"ז טבת תשע"ח
יהיה זכרם ברוך
שבת שלום
ג'ף
* אהרן אפלפלד, "אבי ואמי", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 46 -48
^ אברהם יהושע השל, "קוצק במאבק למען חיי אמת" , בהוצאת ספרי מגיד והוצאת קורן, תרגום מיידיש: דניאל רייזר ואיתיאל בארי, ערך דרור בונדי, עמ' 6 - 7
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה