"היתה פעם קהילה של מנוולים, כלומר, לא מנוולים, אלא אנשים רגילים. תמיד עמדו זה לימין זה. כשאחד מהם, למשל, היה מאמלל אדם זר, אדם שמחוץ לקהילה, באיזו דרך מנוולת - כלומר, שוב, לא מנוולת, אלא בדרך רגילה, המקובלת -ואחר־כך היה מתוודה לפני הקהילה, היו בוחנים את הדבר, מוציאים משפטם, מטילים עונשים , מוחלים, וכיוצא באלה. הכוונה לא היתה רעה, האינטרסים של היחיד והחברה נשמרו בקפדנות, ולמתוודה היו מגישים את הצבע המשלים לצבע־היסוד שהראה: 'מה? על זה אתה מתרגש? הלא עשית את המובן מאליו, נהגת כפי שהיית חייב לנהוג. כל דבר אחר היה בלתי־נתפס. אתה סתם מעוצבן. הירגע.' כך עמדו תמיד זה לימין זה, אפילו אחר מותם לא ויתרו על הקהילה, אלא עלו השמיימה במחול־מעגל. לראותם מתעופפים היה בסך־הכל מחזה של תום־ילדוּת טהור. אך מאחר וכל דבר מתנפץ ליסודותיו מול השמים, נפלו, גושי־סלע של ממש."
פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 38-37
הריסת העולם היתה משימה, אך ורק אם, ראשית, היה העולם רע, כלומר סותר את דרך מחשבתנו, ושנית, אם היינו מסוגלים להרסו. אשר לדבר הראשון, נראה לנו שאכן כך הוא: אשר לאחרון, איננו מסוגלים. איננו מסוגלים להרוס את העולם, כי לא בנינו אותו כמשהו עצמאי, אלא תעינו אל תוכו. יתרה מזאת, העולם הזה הוא תעייתנו, ובתור שכזה הוא משהו שאינו ניתן להריסה, או מוטב, משהו שרק על־ידי מימוש עד הסוף, ולא על־ידי ויתור, אפשר להרסו, אם כי גם המימוש־עד־הסוף הוא בהכרח רק סדרה של הריסות, אך בתוך העולם הזה.
פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 72
כלבי־הציד עוד משחקים בחצר, אך הטרף לא יימלט מידם, כל כמה שיהא דוהר כבר עכשיו דרך היערות.
פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 48
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה