"ההיסטוריה שעה שהיא קובעת אילו מאורעות חשובים הם, מונעת על ־ידי הישגים בלבד." כך כותב בובר במאמרו "מנהיגות שבמקרא".
אולי זה קצת מוזר לפתוח את אלו דברים לשבת שהיא שבת היארצייט של השל, בדברים של בובר דווקא.
לא נורא.
הקשר בין בובר להשל היה קשר קרוב ומבחינתו של השל ייתכן אפילו קשר מכונן. לא רק שקולם של השניים כמעט ואינו נשמע בימים אלה, נדמה שהשפעתם של השניים על הנעשה בפועל אצלנו בתחום הציבורי, שואפת לאפס. בכך, אמנם, אין השניים הללו נבדלים מהוגים ויוצרים דגולים אחרים שקולם נדחק הצידה לנוכח הקקופוניה הסובבת אותנו בכל אתר ואתר, בכל רגע ורגע כמעט.
"לפניך תמיד אותו חיזיון גופו." כותב בובר שם." דבר ה' נעשה, ככתוב בפירוש במקרא, לא בחיל ולא בכוח כי אם 'ברוחי'. 'רוחי' כאן פירושו משב רוחי. פירושו הכוח היוצא ממני.
העובדה שהמנהיגים על־פי־רוב חלשים הם, פחותים הם מבחינה זו או אחרת, שלא מדרך הטבע היא. הדרך שבה מפעילים הם את המנהיגות שבידם היא שלא כדרך 'היסטוריה'. ההיסטוריה שעה שהיא קובעת אילו מאורעות חשובים הם, מונעת על ־ידי הישגים בלבד. 'ההיסטוריה של העולם' היא היסטוריה של הישגים, והגיבורים שלא זכו להישגים, ושבגלל גבורתם הנראית לעין אין להוציאם מכלל ההיסטוריה, אינם משמשים אלא מעין רקע בלבד. אמת נכון הדבר, גם המנוצחים יש להם חלק בהיסטוריה, אך אם תתבונן היטב בנוהג, בה נוהגת 'ההיסטוריה של העולם' במנצחים ובמנוצחים, יתחוור לך, מה עיקר ומה חשוב בעיניה. אמנם, נושאת היא קינה חרישית על גיבורים שנוצחו, אך דברי שבח בקול־ענות־גבורה בפיה על התקיפים המפלסים להם דרך, על שמבוקשם ניתן להם, על בעלי ההצלחה. כך נוהגת ההיסטוריה המקובלת, השגורה שאנו רגילים לזהות אותה עם הנעשה בעולם, עם הנעשה במציאות החיים אף־על־פי שעומדת היא רק על עקרון הבחירה במיוחד לה, על הברירה, הנעשית על־ידי ההיסטוריון, על־ידי מה שאנו קוראים התודעה ההיסטורית.
ואינו כן במקרא. אין היא מודה בערכו המיוחד של ההישג. אדרבה, חובה עליו, במקום שהוא מכריז על הישג, גם להכריז בפרטי פרטים על הכישלון הכרוך בו. בדוק ותמצא, כי בתולדותיו של משה רבנו מתערבבים עם ההישג הגדול האחד כשלונות מרובים, כה מרובים שבשעה שאתה בא לצרף את המאורעות היחידים, שכלל כולם הם תולדותיו, עולים לפניך כשילון אחר כישלון, ודרך כישלונות אלה עובר קו הישגיו. אמנם כן, משה מוציא את העם ממצרים; אך כל תחנה בדרך זו כמוה ככישלון. כל מקום שהוא מתנגש עם העם, ידו של העם על העליונה, ואפילו כשאלוהים מתערב בדבר והעם בא על עונשו. וההיסטוריה של מנהיגות זו איננה תולדות יציאת העם ממצרים, אלא הליכתו במדבר. אך גם תולדות חייו שלו, של משה עצמו, אינן מתכוונות כלפי נעוריו ועל כל המסתעף מהם, אלא על מותו, מות אדם שנכשל, שפועלו אמנם קיים גם לאחר מותו, אך בצידו עומדים העדר־הצלחה, אכזבה וכישלון חדשים לבקרים - ועם זאת לא ננעל שער התקווה גם מעבר לכישלון זה."
מ. בובר, "מנהיגות שבמקרא", ב"דרכו של
מקרא", מוסד ביאליק, עמ' 127 -128
ספר שלם הקדיש השל לשאלת משמעות ההיסטוריה בכלל, ולמשמעותה של מדינת ישראל פרט. הספר נקרא: "ישראל: הווה ונצח". לזכרו של השל ולסיום אלו דברים הפעם אביא כאן שני ציטוטים מתוך הספר:
"האלימות דוחה את פתרון הבעיות, אין היא פותרת אותן."
"אנשים שקולים סבורים, כי אמונה היא תשובה לכל בעיות האדם. אולם, לאמיתו של דבר, האמונה היא אתגר לכל התשובות האנושיות."
א. י. השל, "ישראל : הווה ונצח", הוצאת ההסתדרות הציונית, דפוס רפאל חיים הכהן בע"מ, ירושלים, (תשל"ג) תורגם ע"י דוד בר-לבב (ריינהלץ) עמ' 221, ועמ' 227
שבת שלום
ג'ף
