אלו דברים לשבת פרשת בהעלותך תשפ"א

"משקרים לנו על ימין ועל שמאל".

זו תופעה עולמית.

השל ניהל "מלחמת מאסף" נגד תופעת השקר.

להלן כמה מובאות מהגותו על התופעה.

"השקר הוא כוח שמסלף ומעוות את תפיסת המציאות שבאמצעותה האדם חי, מתעה אותו להאמין כי הוא חי במציאות, שבעצם כלל אינה קיימת."

"בכל העולם עמלים בני אדם יומם ולילה כדי לצבור כסף וכבוד. בקוצק עמלו יומם ולילה כדי לעקור את הכזב, את שאינו אותנטי. בקוצק לא דיברו על השגת מדרגות רוחניות גבוהות, אלא רצו לפני הכול לעקור את השקר."

"שני הנושאים העיקריים של שיטת קוצק - כיצד להיפטר מן השקר וכיצד לא להיות מרוכז בעצמך - הם בעצם נושא אחד. 

שכן השקר הגדול ביותר מתבטא בכך שהאדם מרוכז כל הזמן בעצמו, כאילו אני הוא ההתחלה והסוף, הסיבה והתכלית של הקיום האנושי. השקר הגדול ביותר הוא להכחיש שאלוהים הוא הסיבה והוא התכלית, הוא הטעם והוא המשמעות של כל רגע ורגע."

"נאמר במדרש:

אמר רבי סימון בשעה שבא הקדוש ברוך הוא לבראות אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתים וחבורות, מהם אומרים יבּרא, מהאם אומרים אל יבּרא. ההוא דכתיב [זה שכתוב]: 'חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו' (תהילים פה,יא). חסד אומר: יבּרא - שהוא גומל חסדים; אמת אומר: אל יבּרא - שכולו שקר; צדק אומר: יבּרא - שעושה צדקות; שלום אומר: אל יבּרא - דכוליה קטט [שכולו קטטה]. מה עשה הקדוש ברוך הוא ? נטל אמת והשליכה לארץ. ההוא דכתיב [זה שכתוב]: 'אמת מארץ תצמח' (תהילים פ, יב)

המדרש הזה גילה לכול את הסוד: כס המלכות של האדם ניצב על קברה של האמת. האדם הוא קיסר - בגלל שהאמת קבורה עמוק באדמה. אבוי למלכות שכזו. אבל למי זה אכפת ?"

"לכל הוגה דעות ישנה נטייה לנקוט רעיון אחד, עיקר אחד, המהווה מוקד לכל מחשבותיו האחרות. הלל ומאוחר יותר רבי עקיבא סברו שכל התורה כולה היא פירוש לפסוק 'ואהבת לרעך כמוך'. לעומת זאת, רבי ישמעאל לימד שלכל המצוות יש טעם אחד: לנתק את היהודי מעבודה זרה. הרבי ר' מנדל מקוצק סבר, כנראה, כי יהודיות היא פירוש לפסוק: ' מדבר שקר תרחק' ((שמות כג, ז)"

"אמת - אין פירושה שיקוף של עובדה מסוימת במוח, הכרה בעובדה; אמת - פירושה הזדהות עם המציאות העמוקה ביותר."

הציטוטים הם מ - א. י. השל , קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום: דניאל רייזר ואיתיאל בארי, עורך: דרור בונדי, הוצאה : ספרי מגיד הוצאת קורן, עמ' 9, 65, 63, 99 - 100

שבת שלום

ג'ף

עיונים ב"חקירות" סעיף 11

 "תן דעתך על כלי העבודה שבתוך ארגז כלי עבודה: יש שם פטיש, צבת, משור, מברג, סרגל, צנצנת דבק, דבק, מסמרים וברגים - תפקידי המלים שונים זה מזה בה־במידה שתפקידי הכלים שונים זה מזה ( וישנן דומויות בשני המקרים.)

כמובן, מה שמבלבל אותנו הוא האחידות בהופעתן של המלים כאשר אנו נתקלים בהן בדיבור או בכתב ובדפוס. שכן שימושיהן אינם ניצבים בבהירות כזאת לנגד עינינו. בעיקר לא כאשר אנו מתפלספים !"

לודוויג ויטגנשטיין, חקירות פילוסופיות, תרגמה עדנה אולמן־מרגלית, הוצאת מאגנס, עמ' 41

אלו דברים לשבת פרשת נשא תשפ"א

 נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת

 שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח

הֵפֵר בְּרִית 

מָאַס עָרִים

לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ

ישעיהו, לג, ח

לענין פרשת השבוע

לייבוביץ וגם הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ מלמדים אותנו "לא לתת ציונים" לפרשות השבוע ובכלל לפרשות השונות שבתורה. ובכל זאת, כבני אדם, טבעי שאנחנו נוטים לעשות זאת. ייחוד פרשה מיוחדת לבני גרשון, כפי שמתאר זאת הרב עדין, הוא ענין קשה ומופלא כאחד. מדבריו בנושא הבאנו כאן בעבר*, וכמובן מומלץ לעיין ב"חיי עולם" עצמו. אסתפק במובאה הקטנה הבאה :

"המהות של בני גרשון שייכת למין האנושי בכלל. לאדם יש מספיק דעת בנפשו בשביל לדעת שהוא אינו מרוצה. יש לו יותר מדי גוף מכדי להיות מלאך ויותר מדי נשמה מכדי להיות בהמה. עניינה של בריאת האדם היא בחוסר השלמות שלו, ובגלל זה הקב"ה לא מסתפק רק במלאכים"^

לענייני דיומא

בשבוע שעבר, הבאתי כאן ממאמר השל על גודל השעה. השבוע אני רוצה להביא דברים ממאמר אחר שלו, שנקרא: "מה אנחנו עשויים לעשות ביחד". השל מביא במאמר את הפסוק מישעיהו שבפתיח כתימוכין, כאילוסטרציה, או כ"תנא דמסייע" ובכל מקרה בסמוך לטקסט שלהלן :

"היום הוא יום השנה לרצח הנשיא קנדי. הרצח שלו זעזע את העולם. עם זאת, הוא לא השפיע על החוקים או המנהגים שלנו. הלקח לא נלמד והמסקנה לא הופקה. כלי נשק עדיין בני השגה כנגד מזומנים. רציחות המוניות בשיגקו, בהיוסטון, באריזונה ובמקומות אחרים נעשו, לבילוי חביב על נערים צעירים.

משרדי ההגנה שבעולם הם מקדשים. בתוך כתליהם המקודשים מתקבלות ההחלטות הגורליות: מי יחיה ומי ימות ?

נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת

 שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח

הֵפֵר בְּרִית 

מָאַס עָרִים

לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ

ישעיהו, לג, ח

יונה הנביא רץ לעבר תרשיש, כאשר נינווה מתנדנדת על סף תהום. האין אנו כולנו אשמים בכישלונו של יונה ? רצים אנחנו לעבר תרשיש כאשר הקריאה היא ללכת לנינוה."^*

המאמר הזה מכיל כמה מתובנות היסוד הרדיקליות ביותר של השל, לגבי מצב האנושות ומצב הדת בעולם, כפי שהשל העריך הדברים בימיו. אך לסבר את האוזן, אחת התובנות האלה היא "הדת אינה יכולה להיות אותו הדבר אחרי אושוויץ והירושמה."

בתקווה שהמשך העיון המשותף במאמר הזה עוד יבוא

שבת שלום 
    ג'ף

* אלו דברים לשבת פ' נשא תשע"ה

^הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 311

^*א.י השל , "מה אנו עשויים לעשות ביחד" (אנג' ) , (1967) בקובץ "הוד מוסרי ותעוזה רוחנית" עמ' 292-291 ( למיטב ידיעתי המאמר טרם תורגם או פורסם בעברית - התרגום לעיל הוא שלי )

אלו דברים לשבועות תשפ"א

 לפני כחודש התפרסם מאמר פרי עטו של שלום רוזנברג  במדורו הקבוע במוסף השבת של "מקור ראשון"  תחת הכותרת "מהי מטרת הדת". אלו דברי הפתיחה של הדברים שם:

" כשאנו עומדים בפני ההתגלות הא־לוהית כפי שהיא באה לידי ביטוי בתנ"ך, עשויה להתעורר בקרבנו שאלה: מה העיקר ? מהו העמוד המרכזי ? אפשר לנסח את השאלה גם באופן הזה: מהי תגלית ההתגלות ? או מהי תכלית האדם ? בשאלה הזו דנו רבים מהוגי הדעות של הדת. רוצה אני להציג בפניכם בקצרה שלש גישות שונות בעניין זה, המופיעות בהגות היהודית לאורך הדורות."

להלן אביא בתימצות מדברי פרופ' שלום רוזנברג לגבי שלשת הגישות:

"הגישה הדתית, שאולי היא היותר נפוצה ומקובלת, רואה את העיקר והתכלית בשטח המעשי - שמירה על המוסר והמצוות."

"אל מול הגישה הרואה את עיקר היהדות בשטח המעשי, הרמב"ם מייצג גישה דתית שונה: המטרה הגדולה של הדת נמצאת בשטח השכלי והעיוני. גישה זו מובילה אותנו לעולם הפילוסופיה של ימי הביניים, שראתה את תכלית האדם בהגעה להכרת הא־לוהים."

"הניאו־אפלטוניות מובילה אותנו לכיוון גישה שלישית לדת, שהייתי מנסח אותה כך: פיתוח הפן הרגשי של הדת. האדם צריך לפתח מערכת רגשית דתית מסוימת, והתכלית הזו יכולה להיות, למשל, אהבת האל, אמונה, ביטחון....בקצה הדרך של גישה זו נגיע אל עולם המיסטיקה הדתית, שרואה את המטרה בהגעה אל החוויה המיסטית - ה'דבקות'."

בסיכום דבריו כותב שלום רוזנברג כך:

"לסיום רוצה אני להציע שההבדלים בין הגישות הללו בהבנת מהותה של הדת, קשורים יותר לשוני הקיים באופי של האנשים השונים. בדת יש הכול, וכל אחד שם את הדגש על אחד העקרונות הקיימים בה. ישנם אנשים המוקסמים מהפיתיון המיסטי, וישנם שלהפך, הם ריאליסטים מטבעם. רק דת שיכולה לגשר  על פני ההבדלים האינדיבידואלים האלה, יכולה להיות דת אוניברסלית שבמסגרתה כל אחד ימצא את מקומו."

למאמר במלואו ראו: https://www.makorrishon.co.il/opinion/339139/.

לסיום, שיר; חלק משיר, קטע מספר 4 מ"מלון הוריי", מתוך "פתוח סגור פתוח" ליהודה עמיחי הוצאת שוקן עמי 58:

"אבי היה אלוהים ולא ידע. הוא נתן לי

את עשרת הדברות לא ברעם ולא בזעם, לא באש ולא בענן

אלא ברכּות ובאהבה. והוסיף לטופים והוסיף מלים טובות,

והוסיף "אנא" והוסיף "בבקשה" וזִמר זכור ושמור

בנגון אחד והתחנן ובכה בשקט בין דִבֵּר לדִבֵּר,

לא תשא שם אלוהיך לשווא, לא תשא, לא לשווא,

אנא, אל תענה ברעך עד שקר. וחבק אותי חזק ולחש באזני,

לא תגנוב, לא תנאף, לא תרצח. ושם את כפות ידיו הפתוחות

על ראשי בברכת יום כפור. כבד, אהב, למען יאריכון ימיך

על פני האדמה. וקול אבי לבן כמו שער ראשו.

אחר-כך הפנה את פניו אלי בפעם האחרונה

כמו ביום שבו מת בזרועותי ואמר: אני רוצה להוסיף

שנים לעשרת הדברות:

הדִבר האחד-עשר, "לא תשתנה"

והדִבר השנים-עשר, "השתנה תשתנה"

כך אמר אבי ופנה ממני והלך

ונעלם במרחקיו המוזרים."

חג שמח

 ג'ף

* הועתק מאתר דר' נעמי אושרי https://naamaoshri.com/%D7%A2%D7%A9%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%93%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%AA-%D7%95%D7%94%D7%90%D7%91-%D7%99%D7%94%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%97%D7%99/

אלו דברים לשבת פרשת במדבר תשפ"א ( ט2 )

ספר במדבר הוא הספר האהוב עלי מכל חמישה חומשי תורה.

זה ודאי קשור לזה שאני אוהב את המדבר.

אפשר ואולי צריך אפילו, לעיין בפרשת השבוע למצוא מזור, הנחייה, אמירה ברורה לגבי המבוך שאנחנו נתונים בה.

"מבוך" כנראה אינה המילה הנכונה. "משבר" - וודאי שכן. "מלחמה" - אולי. "מאבק" - גם כן וודאי שכן.

על כל פנים מבוכה, כפי שלימדונו השל הוא לא דבר רע בהכרח.

בלי מבוכה אין שינוי. וכפי שאביו של יהודה עמיחי ציווה אותו ב"דיבר השנים־עשר השתנה, תשתנה", השינוי הוא מרכיב מכונן בחיים, עם כל הקושי שבו.

אני לא רוצה לשמוע את כולכם, אלה שחיים כעת יחד עימי על פני כדור הארץ, כאן בארץ ישראל בתשפ"א. 

אני לא רוצה לשמוע את הסיסמאות שלכם ואת הדברים ה"ברורים כשמש" שבפיכם בעת הזאת, למול מה שצריך להכיר בה לאמיתו של דבר כצו השעה - למול המבוכה.

אני לא רוצה לשמוע אתכם, אלה שיודעים בדיוק היכן טעינו ומה עלינו לעשות לעת הזאת.

זה ממש לא רלוונטי.

אני רוצה לשמוע את אלו שהיו כאן לפנינו ואינם, ויש רבים וטובים כאלה.

להם עלינו להאזין, להאזין ולנסות להבין.

הקטע הבא הוא של השל.  נזכרתי בו מתוך מבוכתי.

אני מודה שאיני מבין עוד עד הסוף.

אני גם לא בטוח שהוא רלוונטי לימינו. ואני בטוח לא בטוח שהוא אינו כזה.

ואלו הדברים:

"מעל שערי העולם שבו אנו חיים תלויים לראווה שלטי האצולה של השטנים. אות קין שהוטל בפניו של האדם הגיע לכך שהוא מטיל צל על צלמו של אלוהים. מעולם לא היו כל כך הרבה אשמה ומצוקה, ייסורים ואימה. אף פעם לא היתה האדמה ספוגה כל כך בדם. בני אדם כמוך נהפכו לשדים רעים, מפלצתיים ומשונים. מלאי בושה וחרדה, שואלים אנו : מי אחראי לכך ?

ההיסטוריה היא פירמידה של מאמצים ושגיאות; ואולם, לעתים היא הר קודשו של אלוהים, עליו הוא חורץ את דינם של כל העמים. מעטים זוכים להבחין במידת הדין של אלוהים בהיסטוריה. אך הכול עשויים להיות מודרכים באמצעות מילותיו של הבעל שם טוב: אם אדם חזה ברוע, הוא יכול לדעת שרוע זה הופיע לפניו כדי שהוא ילמד על אשמתו שלו וישוב בתשובה; שכן מה שהופיע לפניו קיים גם בתוכו.

נהגנו קלות ראש בשמו של אלוהים. נשאנו את שמם של אידיאלים לשווא. קראנו אל ה'. הוא בא. וזכה להתעלמות. נאמנו אודותיו וחמקנו ממנו, היללנו אותו והתרסנו כנגדו. עתה אנו קוצרים את פירות כישלוננו. במשך מאות שנים קרא קולו במדבר. באיזו מיומנות נלכד קולו ונכלא במקדשים ! באיזו תדירות הוטבע קולו וסולף ! עתה אנו רואים איך הקול הולך ונסוג, הולך ונוטש עם אחר עם, ניתק מנשמתם, בז לחוכמתם. חו הטעם לטוב חמק עבר מן הארץ. בני האדם ערמו זדון על אכזריות, רשעות על אלימות."

א.י. השל, "משמעותה של שעה זו", פרק ו בספר: "התפילה תשוקת האדם לאלוהים", תרגום  דרור בונדי , הוצאת משכל הוצאה לאור מייסודן של  ידיעות אחרונות וספרי חמד עמ' 223 -224 . בונדי מעיר בהערת שוליים על תחילת הדברים שם: " חלקה העיקרי של מסה זו נישא במקור במרס 1938, בכנס של מנהיגי הקווקרים בפרנקפורט דה־מיין שבגרמניה. המסה הורחבה ופורסמה בשנת 1943, ונדפסת כאן [ בספר "התפילה" ] עם התאמות מעטות."

שבת שלום

   ג'ף

זה לא הזמן לא לסיכומים ולא להיגדים ברורים לגבי העבר ההווה או העתיד. עת רעה היא לישראל על כל המשתמע מזה, בראש ובראשונה : המשכיל בעת ההיא ידום.

אלו דברים לשבת פרשת במדבר תשפ"א (ט)

 בפתיחת קטע הסיום של הפרק החמישי לספרה  על "במדבר" אומרת אביבה גוטלייב זורנברג, בתרגום חופשי שלי:

"ספר במדבר מספר על תלונה אחר תלונה, סיפורים על דיבור מבולגן, על טינה וקנאה במשה."

ובמקור:

"The book of Numbers recounts complaint after complaint, episodes of disordered speech, of resentment and envy of Moses."*

"ה'מי השילוח'" בהמשך שם, אומרת זורנברג  "מעיר הערת כוללת על ספר במדבר. הספר כולו, הוא אומר, מספר על כישלונם של אנשים גדולים. כל הדמויות הראשיות- אפילו המורדים שמתאוננים, מתאווים ושונאים - הם ב'קומת' גיבורים." (הדברים לעיל הם תרגום שלי לדברי זורנברג שם)*. 

להלן דברי ה "מי השילוח"^ :

" בספר במדבר נרמז כי לא יצדק לפניו כל חי שאפילו נפשות יקרות אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, שבפרשה זו כתיב 'ותאכל בקצה המחנה' בקצינים שבמחנה, ובפרשת שלח כתיב חטא מרגלים כולם אנשים ראשי בני ישראל שהיו תועי לבב ולא ידעו דרכי ה', וכן פרשת מקושש, ובפרשת קורח שפיקח היה ועינו הטעתו, ובפרשת חוקת כתיב מי מריבה על משה ואהרון, ובפרשת בלק על זמרי בן סלוא שהיה נשיא, שה רומז מה שנאמר (דברים ט',ז') 'זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר', כי מדבר מורה על החורבן והשממון שבכל פרט, ועמו שהיה עלמין שאיתחרבו קודם עולם הבנין, וזה רומז בכח אדם  על כוחות השובבים והפראים שבו שרוצים להחטיאו בחטאת נעורים, ולכן גם בכל ענינים גבוהים נמצא מכוח המדבר, כי מדבר מורה על כלל העולם, שקודם בריאת צורת האדם היה כל העולם כולו מדבר, שישוב הוא רק מבני אדם וכל דבר טרם שנגמר צורת האדם בשלימות נקרא אדם"

זורנברג באנגלית שם (ולאחר מכן התרגום שלי):

"Good and evil are mixed together. And the midbar, the wilderness, represents the elements of destructiveness in each individual. 'Remember, do not forget, how you angered God, your God , in the wilderness' (Deut. 9:7). These aggressive elements need to be worked through so that they inform and enrich the force of human life. In this sense, the life of the individual is fundamentally a midbar, awaiting the evolutions and integrations of human work."*

"טוב ורע מעורבבים יחדיו. והמדבר, הישימון, מייצג את יסודות ההרס שבתוך כל פרט. 'זכור אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלהיך במדבר' (דברים ט',ז'). היסודות התוקפניים הללו זקוקים לעיבוד על מנת שהם יאירו ויעשירו את כוחם של חיי בני אנוש. במובן זה האדם הוא  בעצם מדבר, מצפה להתפתחויות ולהתאמות של עבודה אנושית."

שבת שלום

    ג'ף

*Avivah Gottlieb Zornberg, Bewilderments Reflections on the Book of Numbers, Schocken Books, pp 117 -118

*Mei Ha-Shilo'ach makes a large observation about the book of Numbers. The book as a whole, he says, tells of the failings of great people. All the protagonists - even the rebels who complain and desire and hate - are of heroic stature.

^הפסקה מה"מי השילוח" הוא מכרך ב, סוף דבריו שם, על פרשת בהעלותך.

אלו דברים לשבת פרשת בהר- בחוקותי תשפ"א

 היה זה, בין השאר, יעקב וינרוט ז"ל שהעיר שאת תובנות החיים  הגדולות, המרשימות והעמוקות מוצאים לאו דווקא בספרי הפילוסופיה אלא ביצירות ספרותיות. ואלו הדברים כפי שהם מופיעים בתמלול "ההרצאה האחרונה" שנתן בפני סטודנטים באוניברסיטת ת"א כחודש לפני מותו באוקטובר 2018 : 

"גם במדע או בפילוסופיה של המדע, אין משום ישועה. בשנת 1918 ,שימו לב, זה תחילת המאה ה-20 ,זה

ממש הימים שבהם המודרנה זורחת במלוא אורה, הרצה מקס וובר  ( Max Weber  ) בפני סטודנטים

גרמנים הרצאה שהוא קרא לה "המדע כיעוד". ובהרצאה המפורסמת הזאת הוא מגדיר את מה שחוללה

הרציונליזציה, האינטלקטואליזציה, כהסרת הקסם מן העולם. אתם בוודאי שמעתם את המונח הזה,

שהעולם נמצא במצב שקסמו הוסר ממנו.

הפרא ראה בעולם חידה גדולה, שאיתה הוא התמודד באמצעות מיתוסים, לחשים, מכשפים, אלים,

תפילות וכל כיוצא בזה. אצל הפרא העולם היה עולם קסום. החשיבה המדעית גירשה את כל הדברים

הללו ממגרש החשיבה, ובכך שהיא מתיימרת לפענח את הכל, לפחות אם לא היום - מחר, אם לא מחר אז

בעוד מאה שנה, ואם לא בעוד מאה שנה אז בסוף המילניום, ואם לא בסוף המילניום - אחר כך. זאת

האמונה של הקידמה שהנאורות מאמינה בה. בכך היא גירשה את כל הקסם והעולם נשאר בעירומו.

אחר הדברים האלה שוובר מציג אותם בצורה כל כך בהירה, הוא שואל את השאלה האם לתהליך הסרת

הקסם וההמרה שלו במדע יש איזושהי משמעות מעבר למישור המעשי והטכני הטהור ? המדע יכול ללמד

אותי מה לעשות, אם אני רוצה... אני רוצה שיהיה לי שולחן, אם אני רוצה שיהיה לי ספל, אם אני רוצה

שיהיה לי מיקרופון, הוא יגיד לי מה לעשות. אבל האם הוא יכול להגיד לי מה ראוי לעשות, אם ראוי

לעשות מיקרופון, אם ראוי לעשות שולחן, אם ראוי לעשות ספל?

וובר מפנה אותנו לטולסטוי ( Leo Tolstoy ) מה לעשות הפילוסופיות הגדולות נכתבו על ידי סופרים

ומשוררים, יותר מאשר על ידי פילוסופים. טולסטוי הוטרד יותר ויותר מהשאלה אם המוות היא תופעה

שיש לו איזשהו מובן, וזה הנושא המרכזי בסיפור של טולסטוי "מותו של איוואן איליץ". ספר שהוא קיים

בכל מקום, ספרות קלאסית שתמיד תישאר בעלת ערך עליון ושתמיד יהיה לה את קסמה, למרות שהקסם

הוסר מן העולם, לפי וובר."*

"מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמה נמשכת." זהו משפט הפתיחה בספרו של אפלפלד "האיש שלא פסק לישון".

"מאז תום המלחמה אני שרוי בתרדמה נמשכת. אני אמנם עובר מרכבת לרכבת, ממשאית למשאית, ולפרקים מעגלה לעגלה, אך הכול מתוך  שינה סמיכה שאין בה חלומות. וכשאני פוקח לרגע את עיני האנשים נראים לי כבדים וחסרי מבע"

השבוע חזרתי ופרסמתי בפייס, את הפסקה שלהלן מתוך הספר הזה:

"כמה כללים נקוטים היו בידי אבא: אין אדם מבליט את האני שלו, לא בעל פה ולא בכתב. הבעת עמדה או תחושה לפני הצגת העובדות - פסולה. הקפדה על הפרטים היא מהידורי הדיבור. בקיצור, הדקויות. אך מעולם לא ברצינות גמורה. תמיד יש לשמור פינה לאירוניה. האירוניה היא שמבדילה בין אדם חושב ובין אדם פולט מילים.

הכללים האלה שליוו את ילדותי בוקר, צהריים וערב, אבדו לי במלחמה. לאמיתו של דבר, כבר אבדו בגטו. במלחמה נצרכו האנשים לשפה אחרת: ההמהום, הרטינה, הצעקה והקללה - השפה של הדוחק."

אהרון אפלפלד, "האיש שלא פסק לישון", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 38-36

"השל דיבר בזכות המבוכה והבושה", כותב מיכאל מרמור במאמר שמופיע בקובץ על השל שפורסם לא מזמן. "לא כל דבר צריך להיאמר במפורש. עולם שבו הכוח בידי אלה שהכל ברור להם כשמש, עולם נטול התלבטות ומסתורים, עולם כזה מחריד את השל עד עמקי נשמתו. כנגד היומרה להכיר ולהבין את הכול, השל מערער ומהרהר."*

  שבת שלום

       ג'ף

            

 

* ל"הרצאה האחרונה" ראו בhttps://www.youtube.com/watch?v=vn4X6UuzzJA&t=93s.  על הרצאה זו ועל התמלול ראו ב http://leeba.org.il/9764

^מ. מרמור, "די לחכימה ברמיזא: הסתרה, הצפנה ורמיזה בכתבי א"י השל" ב"לך לך עיונים ביצירתו של אברהם יהושע השל" בעריכת בנימין איש שלום ודרור בונדי, הוצאת אידרא, עמ' 236, הערת השוליים בגוף הטקסט הושמטה