אלו דברים לשבת פרשת שלח־לך תשפ"ב

"It’s for myself and my friends my stories are sung"

Bob Dylan in Restless Farewell

הדברים דלעיל הם ללא ספק מוטיב מרכזי באלו דברים מראשיתם. ייתכן והם אפילו מולידם ומחוללם. על כל פנים הם כאן משמשמים כמעין הסבר או הצדקה לדברים שלהלן. אני מספר כאן סיפור בראש ובראשונה אל עצמי עבור עצמי והקוראים - ידידיי - מוזמנים להאזין גם כן.

הכנתי השבוע רשימה שעסקה בנדודי שינה, צ'ארלס סימיק ( שכותב לא מעט על הנושא ), דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת המרגלים והשאלה שעולה ממנה, וסיימתי בקטע מספר 3 משירו של יהודה עמיחי "דיוק הכאב וטשטוש האושר."

סיבות שונות הביאו אותי לשוב ולעיין בקובץ מאמרים של  הרב  יוסף דוב הלוי סולוביצ'יק שנקרא "מן הסערה".

גנזתי את הרשימה שהכנתי לטובת הדברים הבאים מתוך המאמר שעל שמו נקרא הקובץ*^: 

"כולנו יודעים שבני תמותה אנו, אך פיסת מידע זו איננה מטביעה את חותמה על תודעתנו הקיומית...

הרשו לי להדגים זאת במונחים הלקוחים מניסיוני שלי. המודעות הקיומית שלי היתה מושלמת; לא היה בה מקום לאי־קיום. לא הייתי מאריך מבט על האין. בכל פעם שהתחלתי לחשוב על המוות, היו מחשבותיי מתנפצות אחור ושבות לנושאן הרגיל, אל החיים. כשהייתי מתבונן בנכדי, ניסיתי תמיד לחשוב עליו כאילו הוא בן־זמני. האמנתי כי תמיד נעשה מה שנעשה ונשחק יחדיו. ואז הכניסה אותי מחלה בסוד האי־קיום. לפתע פסקתי להיות בן־אלמוות; נעשיתי בן תמותה.

בלילה שקדם לניתוח שעברתי התפללתי לריבונו של עולם והתחננתי בפניו שיחוס על חיי. לא ביקשתי בקשה גדולה מדי. כל שרציתי הוא שיזכה אותי להשתתף בחתונתה של בתי, אשר נדחתה בשל מחלתי - בקשה צנועה מאוד בהשוואה לתביעתי הבלתי הגיונית לחיים קודם מחלתי. ההמראה הדמיונית שממריאות הטיפשות והאנוכיות האנושיות היתה רחוקה ממני עד מאוד באותו לילה.

בין כך ובין כך, 'נפילה' זו מפסגת האלמותיות הכוזבת אל גיא הסופיות היתה ההישג הגדול שהגעתי אליו בשעות ארוכות של חרדה וחוסר ודאות. שינוי זה לא היה ביסודו מעשה של נפילה אלא התרוממות אל מודעות קיומית חדשה החובקת הן את הטראגדיה שבמצב האנושי והן את גדולתו של האדם, על כל דו־הערכיות והפרדוכסליות שבה. חדלתי מלתפוס את עצמי בקטגוריות של נצחיות. כשאני מתפלל, אני מבקש במונחים צנועים ביותר מן הא־לוהים שיעניק לי חיים. את מקומה של עצמיות, שיכורה מחזון הקיום עד גבול חוסר השפיות, תפסה עצמיות תבונית יותר. אין אני צריך לגלות לכם כי הענווה היא אולי היסוד הרלוונטי מכול לעניין התפילה, הן במה שנוגע ליעילותה והן במה שקשור למעמדה.

כאשר האדם מעתיק את נקודת מבטו מאשליית קיומו הנצחי אל עובדת מציאותו הזמנית, הוא מוצא לו מנוחת נפש והקלה מדאגות אחרות, מפחדיו הקטנוניים, ממתחים אבסורדיים ומסיוטים של שטות. ברמת חוויית הקיום האנטיתטית** מחלץ האדם את עצמו מעדת הרוחות הרודפות אחריו תדיר. בשורשו של אי־השקט שאנו שרויים בו מונחת תפיסה מעוותת של עצמנו כיצורים בני אלמוות. ועל כן אנו מתייחסים בהקשר שגוי ומוטעה אל כל דבר שגורם לנו כאב או טרדה. בטיפשותנו אנו מדמים שאירוע מסוים אשר הטריד אותנו משפיע על הנצחיות; אנו מגדילים את משמעותם של אירועים כיוון שאנו מגזימים בהערכת עצמנו. האדם רואה את עצמו במראת הנצחיות, ועל כן הוא מעניק לתשוקותיו, לחלומותיו, לשאיפותיו ולחזיונותיו משמעות מוחלטת, וכל אירוע מתסכל עשוי למוטט אותו כליל. כאשר  משתחרר  האדם מאובססיה זו, נעשית נקודת המבט שלו עקבית וייסוריו נעשים לנסבלים. הוא לומד לקבל את התבוסה באומץ. תסכוליו והתפכחותו מחזיונות שווא מתאזנים על ידי תחושה נוקבת של קיום־של־כאן־ועכשיו שבו הוא שקוע, והריהו מבין כי שום כאב לא יימשך לנצח."^*

והדברים צריכים כמובן עוד עיון רב

שבת שלום

     ג'ף

*המקורות לדברים שציינתי בפסקה השניה לעיל הם די זמינים למעט סימיק - וניתן לראות אותם. מי שירצה אותם ממני אשלח בנפרד 

^עוד הערה מקדימה - ככל מובאה - ציטוט - אין הדברים  ממצים; הם פתוחים לביקורת והם מובאים על מנת לעורר מחשבה ועיון נוסף.

**ניגודי, ששייך או קשור לאנטיתזה

^* הרב י.ד.הלוי סולוביצ'יק, מן הסערה, תורת הרב פאונדיישון, ניו יורק, ארה"ב ( מאוצר הרב, ידיעות אחרונות, ספרי חמד) עמ' 138, 139, 140