אלו דברים לשבת תשובה - פרשת וילך תשפ"ג

 הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל:

"בתקופה זו, לקראת תחילת שנה, אנשים רבים מקבלים על עצמם כל מיני התחייבויות, בין בראש השנה ובין בעשרת ימי תשובה. יש אדם שמקבל על עצמו לתקן דברים ויש מי שמקבל על עצמו להוסיף דברים. כל אחד, לרגע אחד או שניים, בוודאי מתכוון ברצינות - אולם השנה נמשכת, ויש בה למעלה משלוש מאות חמישים ימים, כמו שהגמרא אומרת ( יומא כ,א ) שבשנה יש שלוש מאות ששים וארבעה ימים ( מלבד יום כיפור ) כמניין 'השטן', שרובץ לבוש כמו כולם ומסתובב בינינו.

לאדם משקבל על עצמו קבלות צריך לומר: אל תיראו ואל תערצו, בעיות יהיו. הרי אילו אנשים היו מקיימים את כל ההחלטות שהחליטו, אז כבר בשבת שובה העולם היה נראה אחרת, אבל כבר בין ראש השנה לשבת שובה אנשים עושים דברים אחרים. אפילו בין תפילת נעילה ביום הכפורים לתפילת ערבית של מוצאי יום כיפור, אנשים מספיקים לשכוח.

'חזקו ואמצו' הוא בבחינה של ( תהילים לז, כד ) 'כי יפֹל לא יוטל' - ה'יפול' הוא בוודאי חלקמן המציאות, אך 'יוטל' הוא מלשון עץ שוכב, וזה דבר שלא צריך לקרות. וזהו המסר שמעביר משה בסיום הפרשה: יהיה מה שיהיה, יפול מה שיפול, ואף על פי כן - 'לא יוטל'.

מה שהמלאך המשחית מרוויח כשהאדם עושה עבירה, הוא לא בעצם העבירה, אלא בכך שהאדם נשבר, נפרץ ומאבד את האומץ. קורה שלמישהו קרה דבר זה או אחר והוא נשבר, ובזמן שהוא מתמוטט ונשבר, זה הסוף של הסיכוי שלו. לכל דבר יש תיקון, בין מצוות עשה ובין מצוות לא־תעשה, אבל לנפילה ולהתמוטטות אין תיקון.

הפרשה אינה אופטימית במובן הרגיל של המילה, ואין בה עוז ותעצומות, שירה ורננה. קוראים בה גם 'כי השחת תשחיתון', ואת זה קוראים או לפני או אחרי ראש השנה, והכוונה כאן היא להצליח להמשיך גם אחרי 'השחת תשחיתון'.

היה פעם צדיק שהיה הרבה שנים סוחר, וגם לו היו עליות וירידות במסחרו. הוא היה אומר: 'הפסדת במסחר - הפסדת את הכסף, לא קרה כלום; אבל אם הפסדת את האומץ - הפסדת הכל'. גם הפרשה הזו אומרת : לפני הכל ואחרי הכל, תפלו או לא תפלו, השחת תשחיתון או לא, בכל מקרה - 'חזק ואמץ לבך'."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 450 -451 

    שבת שלום

         ג'ף 

אלו דברים לראש השנה תשפ"ג

 "בגיליון ראש השנה של שבועון ההסתדרות הציונית בצ'כוסלובקיה 'זלבסטהר' ( 'הגנה עצמית' ) של שנת 1915, פרסם פרנץ קפקא את אחד מסיפוריו הקצרים והמפורסמים ביותר שרבים רואים בו את 'וידיו המרכזי והאישי ביותר'. הסיפור שקפקא מצא לנכון להעניק לאותו שבועון נקרא לפני החוק, והוא נכתב במקורו כמקטע מהרומן המשפט והיה למעשה הקטע היחיד שקפקא התיר לפרסום מתוכו, שעה שעל הספר כולו גזר כידוע כליה מוחלטת"*

את הסיפור אפשר לראות, בין היתר , באחד הקישורים להלן:

https://benyehuda.org/read/14095#

https://shortstoryproject.com/he/stories/%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%97%d7%95%d7%a7/

שנה טובה, כתיבה וחתימה טובה

          ג'ף

*שרה לייב, עולמו של קפקא, סדרת האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, עמ' 111.

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים תשפ"ב

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה'  אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל  אִישׁ יִשְׂרָאֵל:  טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיך  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָך וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב:  וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם:"

"כשהתעורר גְרֶגוֹר סַמְסָה בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הקשה כשריון, וכשהרים קצת את ראשו ראה את בטנו הקמורה, החומה, מחולקת בהתקשויות מקושתות, והשמיכה שבמרומיה, שעוד רגע תגלוש גולה, נאחזת בה בקושי. רגליו הרבות, העלובות בדקיקותן יחסית לשאר מידותיו, ריצדו חסרות ישע מול עיניו"

פרנץ קפקא, "הגלגול" בקובץ "רופא כפרי", בתרגום אילנה המרמן, הוצאת ספרים עם עובד בעם בע"מ, בעמ 99

עלה בדעתי השבוע - וליתר דיוק עלה שוב בדעתי - כשניקיתי את המטבח והאזנתי לפודקסט, שיש להבחין בין "טקסט מקור", נקרא לו, לבין הפרשנות עליו. "טקסט מקור" לעניינו הוא יצירה שיש לה מקורות שונים והיא באה לביטוי בהקשר של כללי צורה כאלו ואחרים - והעיקר יש לה אמירה משל עצמה.

פרשנות ככלל הוא "טקסט משני" - ככזה הוא מתייחס לטקסט מקור, מנסה להסביר אותו, להנהיר אותו, "לבנות עליו" וכו'.

שני הטקסטים איתם פתחנו הם טקסטים שהם מקור.

מבחינות מסוימות וידועות אסור להשוות ביניהם. בחינות אחרות הביאו אותי להציב אותם כאן, זה לצד זה.

הדברים להלן הם קטעי פרשנות, אחד לכל טקסט.

"העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15

"פרשתנו היא לכאורה בעלת תוכן כמעט זהה לזה של הפרשה הקודמת לה, פרשת כי תבוא. אמנם יש בה פחות קללות, ואולי קצת פחות ברכות - אבל למעשה היא חוזרת על אותם עיקרי הדברים. למרות זאת, ניתן להבחין בהבדל של אווירה בין השתיים, הגורם לכך שפרשת ניצבים היא המתאימה יותר להיקרא בערב ראש השנה. בפרשת כי תבוא הברכות והקללות עומדות זו כנגד זו ויוצרות אווירה קודרת של חוסר מוצא. ואילו בפרשת ניצבים, לעומת זאת, ישנה אופטימיות מסוימת שאיננה קיימת בפרשת כי תבוא. פרשת ניצבים מדברת על תשובה, על כך שלא הכל אבוד ויש דרך של תיקון. יש בה נימה של תקווה שאומרת שיש דרך לצאת מהמועקה, והתקווה הזאת משנה את האווירה של כל הפרשה."

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 437

שבת שלום

   ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת כי תבוא תשפ"ב

שבוע קשה  מאד עבר על כוחותינו.

אני חושב שצריך לקחת פסק זמן.

פסק זמן מדיבורי סרק.

פסק זמן מהתקוטטויות טפלות.

פסק זמן מהרעש של אלו שצודקים תמיד.

פסק זמן מענייני דיומא.

הספר הדק של ליבוביץ על פרשיות השבוע מטייל איפה שהוא בבית שלי

או במקום אחר.

לכבוד תחילת אמירת סליחות אצל אשכנזים במוצאי שבת, הלכתי לאחת הדרשות של

הרב שג"ר לסליחות. 

אומר הרב :

"הנה, עוד שנה עומדת לחלוף, והשאלה היא האם נוכל לפתוח דף חדש ? האם נוכל לחיות אחרת מאשר היום ? האם במוצאי יום הכיפורים הבא עלינו לטובה נבחין שחיינו השתנו, שנולדה בקרבנו החלטה, ששוב איננו חוזרים ומפטירים כאשתקד ? האם יוולדו בנו שלמות הלב, ופיוס אמיתי ?:

זו השאלה הקובעת : האם במציאות המסוכסכת, מלאת הקונפליקטים, נוכל למצוא סליחה שלום ופיוס ?

שאלה הסליחה איננה האם אחרים יסלחו לי. הסליחה מתחילה בכך שאני מסוגל לסלוח לאחרים, והפיוס הראשון הינו הפיוס עם עצמי. העולם הזה מנוגד לסליחה. כי המציאות של ה'זה', היא מציאות נוקשה, בלתי מתפשרת, וחסרת שלום. בנויה היא על ריבוי הפכים והתנגשויות.

יכול הטוען לטעון, האם באמת מישהו מאתנו חושב שבאמת אפשרי שיהיה אחרת ? האם נזכה לסליחה במישור האישי המסוכסך, ובמישור הלאומי הסבוך ומלא הקונפליקטים ? אולי כל זה איננו אלא הונאה עצמית ? האם משיהו מאתנו יזכה באמת למחילה ? הרי ה'זה' הוא 'זה', קשה ובלתי ניתן לשינוי.

לדעתי", אומר הרב שג"ר זצ"ל, "התשובה היא כפולה. ראשית - יתכן ! היו דברים מעולם. ישנם אנשים ששינו את אורחות חייהם; שקיבלו  על עצמם קבלות אמיתיות; שלבותיהם היו שלמים  איש עם רעהו ואיש עם עצמו. ישנה מציאות כזו, ומי יודע ? אולי גם אנו נזכה לה ? בסופו של חשבון, אין הדבר תלוי אלא בנו.

שנית - העולם הוא אמנם עולם הזה. אבל אפשר לחיות אותו לא כ'זה' אלא כ'בא'. ללא להסתכל  על מה קיים אלא על מה שאפשר. והרי זוהי באמת מציאות, לא פחות ממשית. וגם כמשהו שעדיין לא התממש, שעדיין איננו 'זה', ישנה משמעות מכרעת שנתחבר אליו למצער כ'בא'."

הרב שג"ר, זכרון ליום ראשון, דרשות לימים -נוראים, הוצאת ישיבת שיח, עמ' 19 -20

שבת שלום

     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשפ"ב ( חלק ב )

"ואז", ממשיך לוין ומספר,  "באחת מאותן דרכי פלא הבאות לידי המשורר בשעת צרה, נתקלתי בשורות הבאות:

I denounce everyone

who ignores the other half,

the half that can’t be redeemed,

who lift their mountains of cement

where the hearts beat

inside forgotten little animals 

and where all of us will fall

in the last feat of pneumatic drills.

I spit in all your faces."

טרם שמתי יד על התרגום העברי לשורות הנ"ל ( בהוצאת כרמל )  - אז הנה תרגום שלי

אני מגנה את כל אלה 

שמתעלמים מהחצי השני

החצי שאיננו ניתן לגאולה

אותם אלה שמרימים את הררי הבטון

שם פועמים הלבבות

בתוככי חיות קטנות נשכחות

ושם כולנו ניפול

במעשה ההרואי האחרון של פטישי האויר

יורק אני בפרצופיכם

ולוין ממשיך:

But now one Saturday afternoon became a miracle as I stood in the stacks of the Wayne University library, my hands trembling, and read my life in his words.

כעת, אחר צהריים אחד בשבת היה לנס, בעמדי בין ערימות הספרים בספריה של אוניברסיטת ווין, רעדו ידיי, בקראי את חיי בתוך דבריו של לורקה.

How had this strange young Andalusian, later murdered by his countrymen come to understand my life, how had he mastered the language of my rage ?

כיצד קורה שהאנדלוסי הצעיר המוזר הזה, שנרצח מאוחר יותר על ידי בני עמו, כיצד קורה שהוא הבין את חיי, כיצד הוא השכיל לדעת את שפת זעמי ?

This poet of grace and 'deep song' had somehow caught my emotions in a way I never had, and suddenly he opened a door for me to a way of speaking about my life. I accepted his gift. That's what they give us, the humble workers in the fields of poetry, these amazingly inspired geniuses, gifts that change our lives.

המשורר הזה, משורר החסד  ו'השירה העמוקה', הצליח איכשהו לתפוס את ריגשותיי באופן שאני מעולם לא הצלחתי לעשות. לפתע פתאום הוא פתח עבורי דלת, הראה לי דרך לדבר על חיי. קיבלתי את תשורתו. זה מה שהם נותנים לנו, העמלים הצנועים בשדות השירה, הגאונים המזהירים מעוררי ההשראה האלו, תשורות שמשנות את חיינו.

לקראת סיום דבריו מעיר  לוין את ההערה איתה פתחנו את חלק א לאלו דברים

I had to work another thirteen years before I was able to begin to realize his gift to me, which is not really very long when you consider the life of a poem that means something.

היה עלי לעבוד עוד שלש עשרה שנה לפני שיכלתי להתחיל ולממש את התשורה שנתן לי לורקה. לאמיתו של דבר אין זה זמן ארוך במיוחד כשאתה לוקח בחשבון את "חיי המדף" של שיר בעל משמעות.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא ( חלק א )

13 שנה

13 שנה אינו זמן ארוך בהקשר לשיר בעל משמעות.

זוהי הערת אגב של פיליפ לוין במסה שכתב על משמעות השירה ("המשורר בניו יורק בדטרויט") 

"משמעות השירה" זהו תיאור במילים שלי, בומבסטיים מדי, לדברים של לוין, דברים שנכתבו בגובה עיניים.

לוין מתאר באותה המסה את המפגש הראשון שלו עם שירתו של פרדריקו גרסיה לורקה.

המסה פותחת במילים אלו:

In the winter of 1953 I was working at Chevrolet Gear and Axle,  a factory in Detroit long ago dismantled and gone to dust

בחורף של 1953 עבדתי במקום הידוע כ"צירים וגירים של שברולט", מפעל בדטרויט שפורק מזמן ונעלם באבק

בהמשך מתאר לוין את מאמציו הנואשים לברוח מאפרוריות הקיום של פועל במפעל רכבים תוך כדי ניסיונות לא פחות נואשים לשפר את הכתיבה שלו  שעמל  עליה באותו הזמן.

On weekends I would often go to the Detroit Institute of Arts to try to enter another world, if only for an afternoon

בסופי שבוע הייתי הולך למכון דטרויט לאומנויות על מנת לתור עולם אחר ולו לאחר צהריים אחד. במוזיאון הזה ראה לוין ציורי קיר  המתארים פועלים במפעל רכב של אמן בשם ריברה. ראו https://www.motorcities.org/story-of-the-week/2015/diego-rivera-famous-muralist-of-detroit-s-auto-industry.

דמויות העובדים בציורי הקיר הללו לא התאימו לדמויות כפי שלוין הכיר אותן במציאות חייו במפעל בו עבד. הוא  מתאר ביקור שלו במפעל רכב אחר - של פורד - מפעל שסירב לחפש שם עבודה מפאת האנטישמיות הידועה של בעל המפעל . ואלו דברי לוין: 

Some months later, employed as a driver for a company that repaired electric motors. I entered Ford Rouge - because of Ford's notorious anti-semitism I refused to seek a job there - to pick up a burned-out motor on the assembly line, and found the same world I knew at Chevy, black and white and gray. I heard the same deafening roar, and saw the same men, stunted and isolated by their labors. Rivera's great design, his beautiful dance, was nonsense; automobiles were produced by a colossal accident that shattered men and women. It was what I'd known it was: a world that must be raged against with all the eloquence and fury a poet could muster.

כמה חודשים לאחר מכן, בהיותי מועסק כנהג בחברה שעסקה בתיקון מנועים חשמליים, נכנסתי למפעל של פורד - עקב האנטישמיות הידועה לשמצה של פורד מיאנתי לחפש שם עבודה - נכנסתי למפעל כדי לאסוף מנוע שרוף מקו הייצור. מצאתי שם אותו העולם שהכרתי ממפעל שבי: עולם שחור ולבן ואפור. שמעתי אותה הנהמה מחרישת אוזניים וראיתי אותם גברים, גברים כפופי גב ומבודדים בעמלם. עיצובו המרשים של ריברה, הריקוד המרהיב שלו, היו שטויות; רכבים יוצרו על ידי תאונה ענקית שריסקה גברים ונשים. היה זה מה שתמיד ידעתי שזה היה : עולם שהיה צריך לצאת נגדו בכל הזעם והרהיטות שבידי משורר לגייס.

וכאן בסיפור מגיע לוין לתיאור סוג של התגלות שארעה לו כשפגש לראשונה שורות מאחד השירים של גרסיה לורקה. 

על כך בחלק ב לאלו דברים שבלי נדר בוא יבוא 

שבת שלום 

     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשפ"ב

 "ידעו הכול כי בתי משפט לא יגלו כל סבלנות לפורעי חוק, תהא דתם אשר תהא; וביתר שאת, כאשר העבירות מבוצעות על רקע מניע אידיאולוגי-גזעני."

השופט אלרון ב ע"פ 7388/20 עמירם בן אוליאל נגד מדינת ישראל 

הערת עורך: לכחתחילה רציתי להתייחס לדברים דלעיל ולהלן "כפשוטם"; ללא "רעשי רקע" למיניהם. "רעשי רקע" - הדיון הציבורי שראיתי עד כה סביב פסה"ד הביאו אותי לגנוז את כוונתי המקורית, את הגרסה הראשונה של "אלו דברים". העלתי על הכתב הרהורים מהרהורים שונים בעקבות הדיון שראיתי. גם אותם גנזתי לבינתיים. לבסוף החלטתי לחזור לגרסה המקורית של הדברים. הנה היא לפניכם:

מפאת חשיבות הדברים, דומני כי נכון שדברי כבוד השופט  אלרון בפסה"ד הנ"ל יהיו לנגד עיני כלל הציבור בישראל. 

בחרתי להביא כאן את דברי הסיום של כב' השופט אלרון באותו פס"ד

המחצית הראשונה של הדברים  - עוסק בעניני משפט "טכניים" - קבילותן של הודאות ועוד - והם מורכבים.

המחצית השניה של הדברים עוסק בענייני משפט -  "מהותיים" - מושכלות יסוד  עקרוניים  ובסיסים - והם פשוטים.

מורכבות ופשטות דרים בעולמנו לעתים קרובות  בהדי הדדי - ועלינו להכיר בשתיהן.

ואלו דברי השופט אלרון:

"סוף דבר

 90.              טרם סיום, מספר הערות משלימות.

 

91.            אשוב ואדגיש, כי בערעור זה לא נדרשנו להכריע בדבר קבילות הודאות שהושגו בחקירות הצורך עצמן תוך שימוש ב"אמצעים מיוחדים". התשובה לכך במקרה שלפנינו היא ברורה – הן אינן קבילות. הסוגיה לה נדרשנו, במישור קבילות ההודאות, היא היכן, מבחינה משפטית, פוקעת השפעתן הפוסלת של ה"אמצעים המיוחדים" על ההודאות המאוחרות שהמערער מסר. התשובה לשאלה זו מותנית כאמור במאפייניו הסובייקטיביים של כל נאשם, ובנסיבות הפרטניות של המקרה. אלו שהניבו את התוצאה שהתקבלה.

 

92.              המקרה שלפנינו הוא אכן מורכב ומעורר סוגיות משפטיות ומוסריות כבדות משקל. אודה, כי ההכרעה בערעור זה אינה פשוטה ואף לוותה בהתלבטות קשה ביחס לקבילות ההודאות העוקבות. מדובר במקרה קיצון, הן מבחינת חומרת העבירה שיוחסה למערער; הן מבחינת חומרת האמצעים שהופעלו כלפיו; הן מבחינת השתלשלות העניינים העובדתית במהלך 21 הימים הראשונים לחקירת המערער.

 

93.              בסופו של יום, בהתאם למבחנים המשפטיים המחייבים, בפרט בראי ההלכות הקובעות את היקף התערבותה של ערכאת הערעור בקביעות עובדה של הערכאה הדיונית – דין הערעור להידחות.

 

           בכל זאת אודה, כי נותרתי מוטרד במידה מסוימת מפני העתיד לבוא, בהינתן המסר אשר ייקלט אצל גופי החקירה נוכח תוצאה זו. היכן שבית משפט זה קבע בעבר את פסלותן של הודאות בשל פגיעה בזכות ההיוועצות – חשיבותה רמה ככל שתהא, נותיר כעת על כנה קביעה כי הודאות עוקבות להודאות שהושגו באמצעות לחץ פיזי – קבילות הן.

 

           אין לי אלא לעמוד פעם נוספת על חריגות הנסיבות שלפנינו, בהן הוצגו מספר הודאות אשר במסגרת משפט זוטא מקיף ביותר נקבע כי נותק הקשר הסיבתי ביניהן לבין האמצעים המיוחדים שהופעלו בחקירת הצורך. ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי בהקשר זה נחרצים וברורים. אין עילה להתערב בהם, והם מחייבים מסקנה משפטית כי ההודאות העוקבות קבילות. מכאן, קצרה הדרך לדחיית הערעור.

 

94.              המשיבה מחתה בטיעוניה על מיקוד ההליך דנן בפעולות החוקרים וגופי החקירה. מוטב היה לו הייתה נמנעת מכך. על גופי החקירה לדעת כי אמצעים חריגים כפי שהופעלו במקרה דנן, ייבדקו בסופו של יום "בזכוכית מגדלת" ויעמדו, מטבע הדברים, במוקד בחינת קבילותן של ההודאות אותן מסר הנאשם. 

 

95.             משהערתי את האמור במישור הכללי, אשוב ואתמקד בעניינו של המערער, אשר פסק דין זה חותם את ההליך הפלילי נגדו בגין ביצוע הפיגוע בדומא. הוכח אפוא ברף הנדרש בדין הפלילי כי המערער הוא שהצית באותו לילה חשוך את ביתם של בני משפחת דוואבשה, בהשליכו בקבוק תבערה דרך חלון הבית.

 

           לדברי המערער, הוא יצא לנקום את רציחתו של מלאכי רוזנפלד ז"ל. נקמתו המתועבת הייתה "נקמת דם". דמם של בני משפחת דוואבשה החפים מפשע – ההורים, סעד ורהאם, ותינוקם בן השנה וחצי, עלי דוואבשה ז"ל, אשר נשרף למוות במיטתו. איזו מין נקמה נפשעת היא זו? משפחה שלמה הישנה במיטתה, מצאה עצמה באישון הלילה במלכודת מוות של המערער אשר יצא למסע נקם לרצח ערבים באשר הם ערבים. את זאת, אין הדעת יכולה להכיל ולסבול.

 

           מי ששרד – אחמד, נותר יתום, ונושא על גופו ובנפשו את צלקות הפיגוע. הפיגוע גדע באכזריות בלתי נתפסת את חיי משפחת דוואבשה, משפחה שמנתה הורים ושני בנים צעירים, והותיר את אחמד לבדו.

 

           מעשי המערער כמתואר בפסק דין זה מזעזעים ומעוררי חלחלה, חומרתם מדברת בעד עצמה, ונראה שכל מילת גנאי לא תשקף את גודל הזוועה שבהם. מעשים אלו אף סותרים ומנוגדים לכל ערכי המוסר והתרבות היהודית, המחנכת לסבלנות ולסובלנות. שנאת בני דתות אחרות, כמו גם גזענות לשמה, אינה מדרכה של היהדות.

 

           משחר ילדותו, משנן כל ילד בארץ הזו את עשרת הדברות, ובכלל זה את הדיבר השישי "לֹא תִרְצָח" האוסר בתכלית האיסור ליטול חייו של אחר. על כך יש להוסיף, את שנכתב במסכת אבות "חביב אדם שנברא בצלם" (משנה, אבות ג, יד), שנאמר "כי בצלם אלוהים עשה את האדם" (בראשית, א, כז).

 

           מעשים נוראים כפי שביצע המערער, פוגעים גם במרקם החיים המשותפים, אשר הוא ממילא עדין ושברירי. הבעתי לא אחת את דעתי שיש להעניש בחומרה רבה את המבצעים עבירות הפוגעות במרקם חיים זה, וזאת ללא כל הבדל אם הם בני דת כזו או אחרת (ראו: ע"פ 4585/22 מדינת ישראל נ' ערדאת (25.7.2022); ע"פ 577/22 מדינת ישראל נ' אוחנינה (6.3.2022); ע"פ 159/22 מדינת ישראל נ' אבו תאיה (2.3.2022)).

 

           ראוי שהדברים יאמרו בצורה ברורה ונרחצת: ידעו הכול כי בתי משפט לא יגלו כל סבלנות לפורעי חוק, תהא דתם אשר תהא; וביתר שאת, כאשר העבירות מבוצעות על רקע מניע אידיאולוגי-גזעני."

שבת שלום

      ג'ף