"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל: טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיך מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ: לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם: לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר-לָך וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב: וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי, כֹּרֵת אֶת-הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת-הָאָלָה הַזֹּאת: כִּי אֶת-אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם: כִּי-אַתֶּם יְדַעְתֶּם, אֵת אֲשֶׁר-יָשַׁבְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאֵת אֲשֶׁר-עָבַרְנוּ בְּקֶרֶב הַגּוֹיִם אֲשֶׁר עֲבַרְתֶּם:"
"כשהתעורר גְרֶגוֹר סַמְסָה בוקר אחד מחלומות טרופים גילה שנהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הקשה כשריון, וכשהרים קצת את ראשו ראה את בטנו הקמורה, החומה, מחולקת בהתקשויות מקושתות, והשמיכה שבמרומיה, שעוד רגע תגלוש גולה, נאחזת בה בקושי. רגליו הרבות, העלובות בדקיקותן יחסית לשאר מידותיו, ריצדו חסרות ישע מול עיניו"
פרנץ קפקא, "הגלגול" בקובץ "רופא כפרי", בתרגום אילנה המרמן, הוצאת ספרים עם עובד בעם בע"מ, בעמ 99
עלה בדעתי השבוע - וליתר דיוק עלה שוב בדעתי - כשניקיתי את המטבח והאזנתי לפודקסט, שיש להבחין בין "טקסט מקור", נקרא לו, לבין הפרשנות עליו. "טקסט מקור" לעניינו הוא יצירה שיש לה מקורות שונים והיא באה לביטוי בהקשר של כללי צורה כאלו ואחרים - והעיקר יש לה אמירה משל עצמה.
פרשנות ככלל הוא "טקסט משני" - ככזה הוא מתייחס לטקסט מקור, מנסה להסביר אותו, להנהיר אותו, "לבנות עליו" וכו'.
שני הטקסטים איתם פתחנו הם טקסטים שהם מקור.
מבחינות מסוימות וידועות אסור להשוות ביניהם. בחינות אחרות הביאו אותי להציב אותם כאן, זה לצד זה.
הדברים להלן הם קטעי פרשנות, אחד לכל טקסט.
"העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."
אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15
"פרשתנו היא לכאורה בעלת תוכן כמעט זהה לזה של הפרשה הקודמת לה, פרשת כי תבוא. אמנם יש בה פחות קללות, ואולי קצת פחות ברכות - אבל למעשה היא חוזרת על אותם עיקרי הדברים. למרות זאת, ניתן להבחין בהבדל של אווירה בין השתיים, הגורם לכך שפרשת ניצבים היא המתאימה יותר להיקרא בערב ראש השנה. בפרשת כי תבוא הברכות והקללות עומדות זו כנגד זו ויוצרות אווירה קודרת של חוסר מוצא. ואילו בפרשת ניצבים, לעומת זאת, ישנה אופטימיות מסוימת שאיננה קיימת בפרשת כי תבוא. פרשת ניצבים מדברת על תשובה, על כך שלא הכל אבוד ויש דרך של תיקון. יש בה נימה של תקווה שאומרת שיש דרך לצאת מהמועקה, והתקווה הזאת משנה את האווירה של כל הפרשה."
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 437
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה