"הזיכרון והדמיון דרים לעיתים בכפיפה אחת. באותן שנים עלוּמות כמו התחרו ביניהם. זיכרון היה ממשי, מוצק כביכול. לדמיון היו כנפיים. הזיכרון משך אל הידוע, והדמיון הפליג אל־הלא נודע. הזיכרון השרה עלי תמיד נועם ורוגע. הדימיון היה מטלטל אותי ולבסוף מדכא אותי".
אלו דברי אהרן אפלפלד במבוא לספרו "סיפור חיים".
ואפלפלד ממשיך:
"לימים למדתי שיש אנשים החיים רק מכוח הדמיון. כזה היה דודי הרברט. דודי ירש רכוש רב, אך מכיוון שחי בעולם הדמיון, בזבז הכול והתרושש. כשהכרתי אותו מקרוב כבר היה אדם עני, חי על חסדי בני משפחתו, אך גם בעוניו לא חדל לדמיין. המבט בעיניו היה נעוץ הרחק ממך, ותמיד דיבר על העתיד, כאילו לא קיימים הווה או עבר.
מפליא עד כמה בהירים זיכרונות הילדות הרחוקים והעלומים, במיוחד אלו הכרוכים בהרי הקרפטים ובמישורים שהשׂתרעו לרגליהם. בחופשות הקיץ האחרונות היינו גומעים את ההרים ואת המישורים באיזו ערגה מפחידה. כמו ידעו הורי שאלו החופשות האחרונות ומכאן ואילך החיים הם תופת."
אני מדלג על שלש פסקאות בהן מתאר אפלפלד קצרות את הקורות אותו כילד בימי המלחמה.
"אחרי המלחמה עשיתי חודשים אחדים על חופי איטליה ולאחר מכן על חופי יוגוסלביה. היו אלה חודשים של שִכְחה נפלאה. המים, השמש והחול לשו אותנו עד לשעות הלילה, ובלילה היינו יושבים ליד המדורה וצולים דגים ושותים קפה. על החופים שוטטו אז אנשים שהמלחמה עיצבה אותם: נגנים למיניהם, להטוטנים, זמרי אופרה, שחקנים, חוזי שחורות, מבריחים וגנבים, ובין השאר גם ילדים אמנים בני שש-שבע, שאמרגנים מושחתים אימצו אותם וטלטלו אותם ממקום למקום. כל לילה הייתה הופעה ולעיתים אפילו שתיים. השִכְחה בנתה אז את מרתפיה העמוקים. לימים העברנו אותם לארץ."
אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 7-5
חודש טוב ושבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה