היום 567 ימים למלחמה
הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל, מסיים את דבריו על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם" בסיפור די ידוע על הרבי מקוצק:
"כשניגשים אל התורה לא צריך לבקש חשבונות רבים, וגם לא תמיד מוצאים 'דברים טובים'. טוב משום כך להיזכר מפעם לפעם בסיפור הבא: מישהו בא לרבי מקוצק והקשה לו על בורא העולם, והוא ענה לו תשובה, שטוב לזכור בכל פעם ששומעים הסברים טובים: 'א-לוהים כזה שכל טיפה סרוחה יכולה להבין אותו, לא שווה שיעבדו אותו'".^
דברים דומים, מספרת רבקה מרים במשפט אחד שמופיע ברשימה שכתבה בשם "רשימוּ":
"איך הייתה אמא אומרת, לוּ היינו מבינים את האלוהים הוא היה אליל."*
הרשימה מופיעה בפתח המהדורה החדשה של ספרה של אביה, לייב רוכמן, "בדמייך חיי".
בסופה של המהדורה הזאת נמצאת מסה קצרה של אהרן אפלפלד בה הוא מעלה זכרונות שלו על לייב רוכמן. כותב אפלפלד:
"מקובלת עלינו הסברה שהחסידות הייתה תנועה עממית, שטיפחה עממיות לשמה. רוכמן דחה סברה זו כסברה משכילית. לדעתו הייתה החסידות תנועה אריסטוקראטית להלכה ולמעשה. הביטויים העממיים שנסתפחו אליה לא היו מעיקריה, אלא מספיחיה. את עיקר הראיות היה מביא מבית גידולו, חצר םוריסוב לגזע היהודי הקדוש. זאת ועוד: תנועה שראשי כתביה הם התולדות, המגיד דבריו ליעקב, נועם אלימלך וליקוטי מוהר"ן, אינה, מטבע מהותה, עניין לדמוקאטיזציה פשוטה.
אך יותר משביקש להוכיח את הנחתו במונחים היסטוריים, ראה צורך להמחיש וללמוד מהוויית היום־יום.
ושוב, מקובלת עלינו ההנחה כי החסידות הייתה הוויה רעשנית, פטפטנית ונעדרת משמעת. ודאי שגם גילויים אלו קיימים היו בה, ואצל כמה חצרות נתבלטו, אך החסידות מטבע ברייתה, טען רוכמן, הייתה שתקנית, מופנמת ושואפת לביטוי מרומז. עיון חסידי לא היה עיון שהמשא־ומתן וכחני, מתנצח, אלא עיון שבשתיקה. מכאן שהבלתי־נאמר רב מן הנאמר בכל ספר חסידי ראוי לשמו.
ועוד הנחה מקובלת עלינו, כי הסגנון החסידי הוא סגנון מרושל ולא מדויק. כם בהנחה זו כפר רוכמן. החסידות לא רק טיפחה את המילה, אלא העלתה אותה למעלה של קדושה. היא סלדה מכל עודף והייתה דקדקנית על פי דרכה. הרבה ראיות הביא לכך. הוא, על כל פנים, ראה בחסידות הוויה אריסטוקראטית שוממה את הנפש מפנים.
אינני מעלה סוגיה זו לצורך דיון וקביעת אמִתות, אלא לסמן את מחוז הרוח שאליו ביקש להיסםח. רוכמן בא מן החסידות, ובנעוריו יצא ממנה, אבל כל תבנית נפשו טבועה הייתה בדפוסיה. אפילו חירות רוחו לא ינקה אלא מאותה ספירה אנארכיסטית, שהייתה גלומה בחסידות עצמה."
בהמשך הדברים שם מוסיף אפלפלד:
"ת.ס. אליוט סובר כי בסופר מתגלם הזיכרון הקולקטיבי של השבט, וככל שהזכירון מלא יותר, רחב יותר, ערכו של הסופר גדל. הזיכרון היהודי לא רק נתדלדל בדורנו, אלא נתפצל, והפיצול הוא לא רק בין דתי לחילוני. כל חטיבה היא מפוצלת, אם בחינת לשון ואם בחינת תוכן, ושוב אין לדבר על הזיכרון היהודי אלא כמשאלה רחוקה. רוכמן הוא אולי היחיד שכל ניסיון דורו מצא בו תיקון יהודי."*^
מומלץ לעיין בהמשך דברי אפלפלד שם, ובכלל בספרו הנ"ל של לייב רוכמן.
לעילוי נשמת סרן איתי סייף ז"ל וכל הנופלים,
לרפואת ינון גנון בן אילנית אבוטבול גנון, יהודה אהרן בן מרים אסתר, נועם צבי אליעזר בן אפרת, וכל פצועי צה"ל וכוחות הביטחון
להשבת החטופים לחיק משפחותיהם
שבת שלום
ג'ף
^ הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, בעמ' 225
*רבקה מרים, "רשימו", בפתיחה להוצאה החדשה של "בדמייך חיי" ללייב רוכמן, הוצאת כרמל, עמ' 13
*^ אהרן אפלפלד, "ידיד נפש", לקראת סוף המהדורה החדשה של "בדמייך חיי" ללייב רוכמן, הוצאת כרמל, עמ' 312, 313, 314, 315
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה