במבוא לפרק האחרון בספרה "הפואטיקה של יואל הופמן", כותבת נטע שטהל את הדברים הבאים:
" על כריכת הרומן האחרון... של הופמן, מצבי רוח ( 2010 ) מופיעות השורות הבאות, שורות שניתן לראות בהן כמעין סיכום פואטי של הפרויקט הספרותי שלו:
וישנו עוד אדם שרצינו לדבר עליו אבל שכחנו את
שמו ושכחנו את מראהו.
אנחנו זוכרים רק את הדברים האחרים, שהיה במרחק
של גוף אדם מפני האדמה. שקָּרַב ורָחַק. שהלילה
כיסה עליו והיום האיר אותו וּדברים מעין אלו.
זהו האדם המדויק ביותר שאנחנו זוכרים. ועל כן
אנחנו מתגעגעים אליו כל הימים ומפני שאיננו
זוכרים את שמו הגעגועים גדולים יותר מכפי
שאפשר לומר.
האדם הזה הולך איתנו לכל מקום ואלמלא הוא
היינו מתים משברון הלב. ואם הדברים האלה נדמים
למישהו כהתחכמות שיבחן את עצמו.
האדם הזה הוא גם גיבורו של הספר שאנחנו כותבים
עכשיו ( ושל כל הספרים האחרים שכתבנו ). אילו
זכרנו אותו לא היינו צריכים לכתוב.
(137)"
ממשיכה שטהל שם ואומרת:
"השורות הללו מתמצתות במידה רבה את המשותף לרומנים של הופמן ואפשר שגם את התמה המרכזית המאגדת אותם לכלל קורפוס אחד. מדובר ביצירות השואפות לחקור את מהותו וטיבעו שך בן האנוש, תוך חיפוש אחר מודל ה'אדם המדוייק', שהוא הוא גיבורן. מעבר לנרטיבים הספיציפיים של כל אחת ואחת מהן, תכליתן של היצירות היא לחקור את טבע האדם ולרדת לעומק סודה של החידה האנושית."*
*דבריה של נטע שטהל בפרק 5 לספרה " הפואטיקה של יואל הופמן קוי בריאה וציורי לב", הוצאת רסלינג, עמ' 179 - 180. הטקסט הנ"ל של יואל הופמן במקור מנוקד כולו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה