אלו דברים לשבת חזון פרשת דברים תשע"ד

מקורות לעיון עצמי :

רש"י על הדיבור המתחיל  אלה הדברים : "לפי שהן דברי תוכחות,"

אברהם יהושע השל : "ראשיתה של ביקורת נבונה היא לעולם בביקורת עצמית."  *

מרדכי מ. בובר בפרק ג' ("לב נכון") ל"דרכו של אדם על פי תורת החסידות" (הוצאת מוסד ביאליק) עמ' 21-20^

"מעשה באחד מחסידי 'החוזה' מלובלין שישב בתענית משבת לשבת. בערב שבת לאחר חצות היום תקף עליו הצמאון עד שכמעט יצאה נשמתו. והנה ראה לפניו באר, ובא לשם וביקש לשתות. אבל מיד נמלך בדעתו, שבשביל שעה קלה שיש לו לסבול, הוא עשוי לבטל את כל עצמו של המעשה שיגע עליו כל השבוע. כבש את יצרו ולא שתה, והלך לו. עכשיו זחה עליו דעתו, שעמד בנסיון הקשה. משהשגיח בדבר, אמר אל נפשו: מוטב שאלך ואשתה, ובלבד שלא אכשל בגאווה. חזר והלך אצל הבאר. כשהרכין עצמו לשאוב מן המים, הופג צמאונו. עם כניסת השבת הלך להקביל את פני רבו. עד שלא הספיק לעבור על מפתן הבית, קרא אליו 'החוזה' ואמר: 'מעשה טלאי על טלאי'."

בוב דילן ב"צלצולי החירות" (the chimes of freedom) וב"מחר הוא זמן ארוך" (tomorrow is  a long time ):
ראו - http://www.bobdylan.com/us/songs/chimes-freedom
ו - http://www.bobdylan.com/us/songs/tomorrow-long-time
לתרגומים ראו : http://www.angelfire.com/blues/hebrewdylan/dylanwithindex.htm

שבת שלום
    ג'ף



*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, עמ' 15, תרגום עזן מאיר לוי בשינויים מסוימים שלי - ג'ף. במקור כתב השל :Wise criticism always begins with self- criticism בעמ' 17 לGod in Search of Man.

^ בשני מקומות במובאה הזאת ,  הרשיתי לעצמי לשנות מהעברית של בובר, רשמתי "גאווה" במקום "גיאות" ו"מעשה טלאי על טלאי" במקום "מעשה טלייה"

אלו דברים לשבת פרשת מסעי תשע"ד

עיקר וטפל.
לא תמיד קל להבחין בין שני אלה.
יש אומרים שבעתות מלחמה יותר קל לשים לב לדברים החשובים באמת לעומת דברים שהם פחות חשובים.
יכול להיות.
ככל שזה נכון, נשאלת השאלה, האם אותן תובנות נשארות איתנו ב"יום שאחרי". בדרך כלל אנחנו שבים לשגרה די מהר - זה לוקח בערך "שלושים שניות", ושוב ההבחנה בין עיקר לטפל נוטה להיטשטש.
לטעמי, הדבר העיקרי שצריך להעסיק אותנו בימים אלו הוא  - לתת גיבוי לחיילים שלנו שנמצאים בחזית; לחזק את פצועי צה"ל ומשפחותיהם ולחבק את המשפחות שאיבדו את יקיריהן.
העיקר, בימים אלה, הוא לעשות ופחות לדבר.
יחד עם זאת לא מדובר בחלוקה דיכוטומית. יש עיקר, יש טפל ויש עניינים אחרים, שהם יכולים להיות חשובים יותר וחשובים פחות, כל דבר בעתו. כאשר התותחים רועמים, אכן המוזות, לטעמי, צריכות לשתוק.
אלו דברים נע הפעם  בציר הזה שהותווה לפני שנים רבות על ידי המשורר בתחילת פרק ג לספר קהלת:
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" לרבות: " עת לחשות     ועת לדבר."
על אף הסולידריות הרבה שאנחנו חוזים בה, בימים אלה בקרבנו, קיימת מבוכה לא מעטה, מתחת לפני השטח.
כשקוראים את דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע, בפרק על פרשת מסעי בספרו "חיי עולם",  אפשר להתרשם כי הפרשה עוסקת במימד האבסורדי של החיים.
נעיין בפסקה אחת מתוך הדברים שם:
"דבר אחד שעולה מרוב המפרשים הוא ש'אלה מסעיהם למוצאיהם', איננו קו ישר שהולך במסלול ברור, ויש בכך נפקא מינה לדורות: דרכו של אדם לעולם איננה חלקה וישרה, כשם שגם בדרכם  של ישראל ברור שהיו כמה סיבובים בדרך; הם הולכים צפונה, ואחר כך פונים שוב מזרחה, דרומה ומערבה - המסלול מעוות את דרכיו ואת הליכותיו, הדרך איננה ברורה והכיוון איננו ידוע" ("חיי עולם", הוצאת קורן, מגיד - ושפע , עמ' 377)
אומר הרב אבן ישראל שטיינזלץ בהמשך:
"לכל המסעות הללו, כמו גם לשאר נקודות הציון שבתורה, יש דבר אחד במשותף - כל אחד מהם הוא נקודה של מעבר, של עצירה ושל שינוי. אלא שהמרחקים והזמנים ביניהם אינם קבועים. במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר עברו ישראל ארבעים ושנים מסעות, אך כל מסע איננו באורך שנה, פחות או יותר; לעתים עברה שנה בין נקוודה לנקודה, ולעתים רק חצי יום. כך שכאשר אנחנו עוברים בתוך העולם הגדול ובתוך המסעות, איננו יודעים באיזו תחנה אנחנו, ועוד יותר מזה: איננו יודעים כמה זמן ייקח עד התחנה הבאה.
אנחנו נמצאים בתוך ספר, אבל איננו יודעים באיזה ספר; האם אנחנו עכשיו בספר דברים, או בספר ויקרא ? אנחנו עוברים מתחנה לתחנה; האם אנחנו בתחנה הזו , או בתחנה האחרת? אנחנו נמצאים באבל -השיטים או במתקה ? לפעמים עוברות שנים , או הרבה שנים, עד שאנחנו מגיעים שוב להשגה איפה אנחנו נמצאים בתוך הסיפור, ולפעמים לעולם לא נדע את מקומנו." וראו המשך הדברים בספר שם.
אם אני מבין נכון את הדברים, כאשר מדברים על המימד האבסורדי של החיים, צריכים, להוסיף אחר המילה "אבסורדי" את המילה : "לכאורה." האבסורד שאנו חשים בחיים, המעבר מתחנה לתחנה, מבלי לדעת באיזו תחנה אנחנו נמצאים הוא אבסורד - לכאורה בלבד. משמע שישנו מימד אחר מבעד לאבסורדיות  - מימד של משמעות.
את שאלת המשמעות נשאיר גם היא, לזמן אחר.
בעת הזאת, עת מלחמה, האירועים בעזה מלווים בפרץ עז, בלתי נשלט של מלל. מלל של הפרשנים בטלוויזיה, מלל של כולנו בוואטסאפ. מלל מלל מלל. לעתים מדובר בדברי טעם ולעתים  בדברי הבל. לדידי, המלל הזה - של העורף - לעת הזאת -   הוא טפל  לעיקר, שהוא תמיכה ב - ומתן גיבוי ל - לוחמים שבחזית ולמשפחותיהם שבעורף.

שבת שלום
     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת מטות תשע"ד (ג)

בראשית הדברים חייב אני הסבר לגבי חלקים א וב והקשר ביניהם לחלק זה של אלו דברים.
השיר "אני ויוליו שם ליד חצר בית הספר" זכה לפתוח את אלו דברים השבוע מכמה טעמים. ראשית מכיוון שהוא קצבי. שנית  כיוון שהוא קצת אבסורדי ומשעשע:

The mama pajama rolled out of bed

And she ran to the police station

When the papa found out he began to shout

And he started the investigation

אמא פיגמה התגלגלה מהמיטה

ורצה לתחנת המשטרה

כשאבא גילה הוא התחיל לצעוק

והחל בחקירה

שלישית , כי יש בו רמז, או קשר עקיף להשל. בבית החמישי של השיר יש אזכור ל"כומר רדיקלי". השל במהלך שנות הששים של המאה הקודמת  היה בקשר עם כמרים רדיקליים שכאלו, ויום לפני מותו, עשה מאמץ מיוחד כדי לקדם את פניו של כומר רדיקלי בשם פיליפ בריגן בשחרורו מהכלא. הרדיקליות של אותם כמרים התבטאה באקטיביזם חברתי ובעיקר בהתנגדות למלחמת ויאטנאם.

הטעמים הללו ובעיקרם השעשוע והקצביות שיש בהם קורטוב של אקסכפיזם, הם ההסבר להצבתו של השיר באלו דברים השבוע.

אבל  כוחו של האקסכפיזם מוגבל מאד, ולפעמים אף, פגיעתו רעה ועל כן לא  ניתן היה להסתפק בו. וכך הגענו אל השירה, שירה הנטועה בראליזם ובמצוקה. כדרכה של כל שירה, היא לוקחת תפישה מסוימת של המציאות ומעלה אותה. וכך השיר של ג'ווינדולין ברוקס, המשוררת האמירקאית השחורה הראשונה לזכות בפרס פוליצר היוקרתית לספרות בארה"ב. ברוקס מתארת חיים בדירה קטנטנה בבנין מגורים גדול המכיל הרבה דירות קטנטנות. הדירות קטנות עד כדי כך שאין בהן שירותים, ואלו ממוקמים במסדרון שבכל קומה.

לשיר במקור ראו אל"ד מטות (חלק ב)  http://eludevarim.blogspot.co.il/2014/07/blog-post_9020.html

והנה תרגום שלי של השיר:

בנין מטבחונים

מאת ג'ווינדולין ברוקס

אנו דברים של שעות יבשות ושל התוכנית הבלתי רצונית.

מאופרים בפנים ואפור."חלום" עושה צליל מסחרר, לא עוצמתי

כמו "דמי שכירות", "לפרנס אשה", "לספק גבר".

אך היוכל חלום להעלות מבעד לאדי בצל

את לובנו וסגולו, ללחום בתפוחי אדמה מטוגנים

והאשפה של אתמול המבשילה במסדרון

לרפרף , או לשיר אריא בתוככי חדרים אלה

אפילו אם היינו נכונים להתיר את כניסתו, 

והיה לנו זמן לחממו, לשמור אותו נקי מאד

לצפות למסר, להתיר את התחלתו ?

תוהים אנחנו. אך לא טוב ! לא לרגע !

כיוון שדירה מס' חמש פינתה כעת את השירותים

מעלים אנו בדעתנו מים פושרים, מקווים להיכנס אליהם

וכשם שלא ניתן היה להישאר באקסכפיזם, אין זה נכון להישאר במצוקה, על אף שזו עברה מטהמורופוזה בשירה ולכן הגענו לחלק ג של אלו דברים.

חלק ג' הוא קטע מדבריו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע. הפרשה עוסקת, בין היתר, בנדרים.

הרב עדין, בפתיחת דבריו: 

"' איש כי ידֹר נדר לה' או הישבע שבועה לאסֹר איסר על נפשו' (במדבר ל,ג) - עצם העניין הוא תמוה: איך בכלל יש דברים כמו שבועות קונמות ואיסרים, הקובעים שאם אדם אמר שלא יעשה דבר מסוים, באמת אסור לו לעשותו. מדוע 'ככל היוצא מפיו יעשה' ?" ("חיי עולם", הוצאת שפע- מגיד, עמ' 369)

ובהמשך: 

"פרשת נדרים אומרת משהו  על הכוח של האדם ליצור, וגם לבטל את היצירה. בכוחו של האדם ליצור מהות אחרת של דברים, וביכולתו גם לעקור ולבטל אותה. היו כאלה שטענו שלכוח להקדיש ולנדור, יש קשר לקדושת ישראל העצמית, שנובעת מ'והייתם לי קדשים' (ויקרא כ,כו). אך בעצם, העניין של נדרים והקדשות איננו מיוחד לישראל, ונובע מבריאתו של האדם בצלם א-לוהים - שהרי גם גויים שייכים בכך (נזיר סב,א). האדם יכול להחיל קדושה על דברים מפני שלו בעצמו יש שייכות לקדושה. מכוח זה הוא יכול לעשות מה שלכאורה רק הקב"ה יכול לעשות.

כשהתורה אומרת ש'ככל היוצא מפיו יעשה', היא אומרת משהו גדול מאוד על מהותו של האדם. מעין מה שאומרים בגמרא (סנהדרין סה,ב), שאם הצדיקים היו רוצים , היו בוראים עולם. מסתבר שאפילו מי שאיננו צדיק, ושאינו יכול לברוא עולם, יכול לברוא מציאות במאמרו. יש בנו משהו, שיכול לקשור מהויות מתוך המציאות וליצור מהן מציאות אחרת. כשאני מוציא מנושא הנדרים את הפן ההלכתי, הרי שהוא עומד על שאלה מאוד בסיסית - מהו האדם ? בפרשת נדרים מדובר על האדם כבעל כוח לבנות ולהרוס. האדם יכול, בכוח הדיבור בלבד - לבנות עולם ולהחריב עולם, לבנות מציאות ולהרוס מציאות.

אין הרבה פרשות שמתחילות בפסוק כמו שמתחילה פרשתנו: 'וידבר משה אל ראשי המטות זה הדבר אשר ציוה ה''. חז"ל (ספרי במדבר קנג) אומרים שזו דרך הנבואה המיוחדת למשה, שכל הנביאים נתנבאו ב'כה אמר ה'' ומשה נתנבא ב'זה הדבר'. דווקא כאן שייכת הנבואה המיוחדת של משה, שיש בה שלמות של דברים:'זה הדבר' - נאמר כאן עניין גדול." (שם, עמ' 374-373)

נדמה לי שהחוט המקשר בין שלושת החלקים של "אלו דברים לשבת פרשת מטות" ובינם למאורעות  ש"בחוץ" הוא באמירה של הרב עדין :

"יש בנו משהו, שיכול לקשור מהויות מתוך המציאות וליצור מהן מציאות אחרת." אני רוצה להבין את המשפט הזה לאו דווקא כתיאור מציאות אלא כהבעת שאיפה או תקווה.*

לו יהי

שבת שלום

     ג'ף

(*ראו דברי אסא כשר בפרק השלישי לספרו "יהדות ואלילות" הוצאת האוניברסיטה המשודרת, עמ' 42 ואילך ובעיקר בעמ' 44 - על קהלת ג, א-ח)

אלו דברים לשבת פרשת מטות תשע"ד (ב)

אלו דברים לשבת פרשת מטות תשע"ד (א)

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשע"ד

"אוף !"
"מה קורה כאן ?"
איך הגענו שוב לסרט "על סף הכניסה לעזה" מס' 3 ? ( או 4 או 5 או 6)
מלבד הטילים שנוחתים עלינו ללא הרף מבית היוצר של החמאס, אנחנו נתונים להתקפה תמידית של מלל, מהטלוויזיה, הרדיו, הפייסבוק הטוויטר וכו' וכו'.
אתה ניצב מול האכזריות המטורפת של האסלאם הקיצוני באזורנו ואתה שואל את עצמך "מה קורה כאן ?". "הם לא בני אדם ?"
באחת השיחות ששמעתי ברדיו השבוע, תוך כדי שטיפת כלים במטבח, מישהו הזכיר דברים שאמר מוחמד ג'עבארי: "היהודים מקדשים את החיים ואנחנו מקדשים את המוות." אמרתי לעצמי  "וואלה בתמצית האגוז" זה מסביר הכל.
"גודמן", אני אומר לעצמי, כי כך קוראים לי ותיכף אתייחס לנקודה הזאת, "הזהר נא משטחיות."
כעת אני לוקח ברשותכם, - "במעבר חד", אתנחתא קומית, כדי לקוד קידה, לאחד ה"פרפורמרים" הגדולים בעולם הזמר האמריקאי, ארלו ג'אט'רי. "'הגודמן', אני אומר לעצמי, כי כך קוראים לי" לקוח מבית היוצר של ארלו. מלבד היותו של ארלו בנו וממשיך דרכו של אביו, זמר העם האגדי וודי ג'אט'רי , ייחודו של ארלו הוא ב"הקדמות" שלו לשירים שהוא מבצע. שמעתי לפני שנים את דברי ההקדמה שלו לשיר של בוב דילן ומיד נשביתי בקסמיו של ארלו. השיר של דילן הוא "הולך לי על הקו"  I'm walkin down the line. אם אינני טועה כתבתי על זה פעם באחת הרשימות הללו.
על כל הפנים , השבוע מצאתי את הקליפ שמוצב בסופו של "אלו דברים", שממחיש את אומנתו זו של ארלו.
כעת, חזרה לעניינו, חזרה לאזהרה העצמית מפני השטחיות.
אני לא מבין את האיסלאמיסטים הקיצוניים; את החוטפים של המטוסים שהתפוצצו במגדלי המסחר במאנהטן לפני כמה שנים, ואת הרוצחים של  נפתלי, גיל-עד ואייל הי"ד. די ברור שהם קיצוניים ואינם משקפים את הלך רוחו של "האיש ברחוב" בעולם האיסלאמי.
אבל "החבר'ה האלו" חטפו אותנו, וגוררים אותנו, לכאורה, לאן שגוררים...
מתקבל על הדעת שמעגל הדמים שבו אנו נתונים הוא אכן פרק "במלחמת העצמאות" שלנו.
ההכרה הזאת לא ממש "עוזרת לי."
מתוך המבוכה, שאלתי את עצמי השבוע - מהו הדבר הכי רדיקאלי שאוכל לומר או לעשות לנוכח המצב המטורף שבו אנחנו מצויים ?
מייד נפל לי האסימון שבפרשת השבוע, פרשת פנחס, מפנה התורה את מבטנו לעבר "שיא הרדיקאליות". גם במעשהו הקנאי של פנחס וגם בכך שהתורה קושרת לראשו של פנחס כתר של "ברית שלום."
הדברים דורשים עיון.
ישעיהו ליבוביץ בדבריו הקצרים על הפרשה (ב"הערות לפרשיות השבוע") מעיר:
"בכל עת ובכל שעה- בכל הדורות, אבל בעיקר בימינו - עומדים בני-אדם שדוגלים ודוברים בשם האמונה בה' צבאות ולוקחים לעצמם את הסמכות להיות קנאים לשמו. ונשאלת השאלה: האם אישיותם היא כזאת, ותכונותיהם ורמתם האנושית והמוסרית הן כאלה, שהם היו ראויים להיות אנשי ברית שלום - אלא שקנאת ה' עשתה אותם למבצעי מעשים חמורים ? מי שיש בו התכונה הזאת, להיות לפי מהותו וטבעו איש השלום, שכוונתו להשכין שלום בעולם - רק הוא רשאי, במקרים קיצוניים, לקנא קנאת ה'. ואם הוא איננו אדם שראוי להיות בעל ברית שלום ומלאך השלום, אין לו זכות לקנא קנאת ה'. ואם הוא מקנא קנאת ה' צבאות מבלי להיות ראוי לדבר הזה, הוא נעשה רוצח."*

              שבת שלום
ולוואי שיגיעו ימים שקטים, אינשאללה
                  ג'ף

י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 107-106



וראו : https://www.youtube.com/watch?v=kVwp1NTacpo
וראו : http://jeremyrosen.blogspot.co.il/2014/07/human-nature.html

אלו דברים לשבת פרשת בלק תשע"ד

אמרתי אעיין קצת בביטוי "המשכיל בעת ההיא יידום."
מדובר במשפט שמופיע בספר עמוס ,פרק ה  פסוק יג :
"לכן המשכיל בעת ההיא יידום  כי עת רעה היא"
ההקשר שם הוא נבואת עמוס על עת של פורענות שתבוא ובפניה אין בידי המשכיל - החכם, כל עצה לשואלים אותו כיצד להינצל מפניה. על כן הוא שותק (ראו שם, פירוש דעת מקרא).  עם הזמן  ובימינו אנו, נעשה, על פי תוצאות החיפוש בגוגול, לא מעט שימוש בביטוי הזה בהקשרים שונים;  שעיקרן - המלצה להימנעות מדיבור.
השתיקה היתה החותם והייחוד של חסידות וורקה (אלי ויזל, הנשמה החסידים, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמ' 449.
אומר ויזל, שם בעמ' 453:

" וורקה מייצגת שתיקה, שתיקה חסידית, שנשמעת אולי כסתירה פנימית: איכשהו, קשה לנו לדמיין חסידים שותקים. שתיקה אינה אחת ממעלותיהם. אבל החסידות מעולם לא התיימרה לפתור את הסתירות האנושיות - להפך, היא הניחה את קיומן. רוצים דוגמה ? בואו נלך לוורקה", אומר ויזל.
"חסידיה ילמדו אותנו שגם לשתיקה  יש מקום בחסידות...העולם נעשה יותר ויותר רועש. החברה מעולם לא עשתה שימוש בכל כך הרבה אמצעים לספר, לדווח, לחקור, להסביר, להעיר, לפרט, לגלות, לחשוף ולבקר. עוד לא היה דור כל כך דברן - שאמר כל כך מעט. התורה מדברת על אלוהים המסתיר את פניו. 'אני שמח שהוא עושה זאת,' אמר רבי יצחק מוורקה. 'אני שמח שהתורה אומרת  לנו 'במופלא ממך אל תחקור', כלומר שיש דברים שאיננו יכולים להבין - ושלעולם גם לא נבין. אנדערס וועט מען אם נישט אויגעהאלטן - לולא התורה אומרת זאת היה בלתי נסבל.'
חז"ל אמרו שלוקח לאדם שלוש שנים ללמוד לדבר ושבעים שנה ללמוד לשתוק."

היתה השבוע, פחות מדי שתיקה לטעמי. אנשים ראו צורך השבוע לתת פורקן לרגשותיהם וביטוי לדעותיהם. רבים, כך נדמה, התחפרו בעמדותיהם הקודמות לגבי הסכסוך שלנו עם הפלשתינים, מעטים, כך נדמה, בחנו השבוע מחדש את עמדותיהם. בצדק גמור - השבוע לא היה הזמן לכך, כפי שמלמד אותנו קוהלת.
לעתים יש בעיה עם השתיקה. אלי ויזל מתייחס  גם לכך בדברים שלו שם, מרטין לותר קינג העיר שלפעמים "שתיקה זו בגידה". ראו לאחרונה דבריה הנמרצים של ברידגיט גבריאל נגד שתיקת הרוב הדומם לדורותיו:



לא מצאתי יותר מדי דברי טעם בפייסבוק השבוע. אחד הפוסטים הבודדים שהרשימו אותי הוא הפוסט של קובי אריאלי על אמירת הקדיש על ידי רחלי פרנקל. ואלו דברי קובי אריאלי :

"ואז הכריז המנחה: "קדיש". וכל אלפי המשתתפים ורבבות הצופים נתנו עיניהם באב השכול, אבי פרנקל, וציפו לראות אותו קם והולך להגיד קדיש על בנו הנרצח. אבל אז קמו איתו גם בנו החי וגם אשתו. רחלי. אמא של נפתלי. רגע אחרי שהיא נשאה על בנה את ההספד היפה וקורע הלב. וכולם חשבו שהיא והבן הולכים יחד כדי לעמוד ליד אבי, כקישוט לקדיש שהוא יאמר, אבל אז הם החלו, שלשתם במקהלה, לומר קדיש. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. וכל הקהל ענה: אמן.
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אשה אומרת קדיש. עוד יותר מזה. זו הפעם הראשונה שראיתי אשה אומרת קדיש וכל הקהל עונה אמן. והדמעות שדמעתי בעת ההספד, שהיו חנוקות, כי לא יפה לבכות מול טלויזיה, במיוחד לא כשכולי זועם על עצם שידור ההלוויות – הפכו עכשיו לגלויות. וכמו כולם ייבבתי בבכי גדול ורב עם רחלי פרנקל ועניתי אמן לקול הקדיש שלה.
בכיתי על בנה המת ועל לילותיה הרעים שהיו ושעוד יהיו ובכיתי מהתרגשות על הקדיש שלה, קדיש ייחודי, חדשני ומקורי של אשה מאמינה, אורתודוכסית ויראת שמים. כמו כל יהודי דתי ידעתי כי מבחינה הלכתית אין שום מניעה שאשה תאמר קדיש. זה רק "לא מקובל". ה"לא מקובל" הזה הפך לאיזה איסור גורף שלא יעלה על הדעת בכלל לעבור עליו. אשה? קדיש? מה זה כאן נשות הכותל? מניינים שוויוניים ברעננה ובקטמון? אוי וויי. שהשם ישמור וירחם.
באה רחלי פרנקל, בחן, בחסד וברחמים, בלי טיפת התרסה, בטבעיות אמהית ואמונית זכה וטהורה, ואמרה קדיש על בנה המת. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יתגדל ויתקדש שמך הגדול. אתה, שנתתי לי את בני, אתה, שלקחת ממני את בני, אתה, אתה, יתגדל ויתקדש שמך הגדול.
ופתאום זה ישב כל כך טוב ומתאים – שאיך אפשר היה שלא לבכות? ואיך אפשר היה שלא לחוש סיפוק על הקדיש הנשי הגאה הזה, שעשה קצת סדר בדברים וחידש חידוש עצוב ואמיתי? עמדו שם בסביבה רבנים חשובים, הרב קוק והרב בנימיi והרב פירון, אורתודוכסים גמורים, תלמידי חכמים, והייתי יכול לחוש את אצבעות רגליהם מתכווצות בתוך נעליהם מרוב לחץ ומבוכה. ובליבי שמעתי אותם מנהלים עם עצמם דיאלוג שאומר: אוי, אוי, לא מקובל. לא מקובל. אבל גם לא מקובל שילד בן 16 נחטף ונרצח ואמו צריכה ללוות אותו אל קברו. אז מנעי קולך מבכי, רחל, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך.
והם, ואני וכולם הבטנו באשה הגאה והטובה הזו ואמרנו ביחד איתה: אמן! יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים."


 יהי זכרם של נפתלי, גיל-עד ואייל ברוך, וה' יקום דמם.


שבת שלום
     ג'ף