אלו דברים לשבת פרשת מסעי תשע"ד

עיקר וטפל.
לא תמיד קל להבחין בין שני אלה.
יש אומרים שבעתות מלחמה יותר קל לשים לב לדברים החשובים באמת לעומת דברים שהם פחות חשובים.
יכול להיות.
ככל שזה נכון, נשאלת השאלה, האם אותן תובנות נשארות איתנו ב"יום שאחרי". בדרך כלל אנחנו שבים לשגרה די מהר - זה לוקח בערך "שלושים שניות", ושוב ההבחנה בין עיקר לטפל נוטה להיטשטש.
לטעמי, הדבר העיקרי שצריך להעסיק אותנו בימים אלו הוא  - לתת גיבוי לחיילים שלנו שנמצאים בחזית; לחזק את פצועי צה"ל ומשפחותיהם ולחבק את המשפחות שאיבדו את יקיריהן.
העיקר, בימים אלה, הוא לעשות ופחות לדבר.
יחד עם זאת לא מדובר בחלוקה דיכוטומית. יש עיקר, יש טפל ויש עניינים אחרים, שהם יכולים להיות חשובים יותר וחשובים פחות, כל דבר בעתו. כאשר התותחים רועמים, אכן המוזות, לטעמי, צריכות לשתוק.
אלו דברים נע הפעם  בציר הזה שהותווה לפני שנים רבות על ידי המשורר בתחילת פרק ג לספר קהלת:
"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים" לרבות: " עת לחשות     ועת לדבר."
על אף הסולידריות הרבה שאנחנו חוזים בה, בימים אלה בקרבנו, קיימת מבוכה לא מעטה, מתחת לפני השטח.
כשקוראים את דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע, בפרק על פרשת מסעי בספרו "חיי עולם",  אפשר להתרשם כי הפרשה עוסקת במימד האבסורדי של החיים.
נעיין בפסקה אחת מתוך הדברים שם:
"דבר אחד שעולה מרוב המפרשים הוא ש'אלה מסעיהם למוצאיהם', איננו קו ישר שהולך במסלול ברור, ויש בכך נפקא מינה לדורות: דרכו של אדם לעולם איננה חלקה וישרה, כשם שגם בדרכם  של ישראל ברור שהיו כמה סיבובים בדרך; הם הולכים צפונה, ואחר כך פונים שוב מזרחה, דרומה ומערבה - המסלול מעוות את דרכיו ואת הליכותיו, הדרך איננה ברורה והכיוון איננו ידוע" ("חיי עולם", הוצאת קורן, מגיד - ושפע , עמ' 377)
אומר הרב אבן ישראל שטיינזלץ בהמשך:
"לכל המסעות הללו, כמו גם לשאר נקודות הציון שבתורה, יש דבר אחד במשותף - כל אחד מהם הוא נקודה של מעבר, של עצירה ושל שינוי. אלא שהמרחקים והזמנים ביניהם אינם קבועים. במשך ארבעים שנות ההליכה במדבר עברו ישראל ארבעים ושנים מסעות, אך כל מסע איננו באורך שנה, פחות או יותר; לעתים עברה שנה בין נקוודה לנקודה, ולעתים רק חצי יום. כך שכאשר אנחנו עוברים בתוך העולם הגדול ובתוך המסעות, איננו יודעים באיזו תחנה אנחנו, ועוד יותר מזה: איננו יודעים כמה זמן ייקח עד התחנה הבאה.
אנחנו נמצאים בתוך ספר, אבל איננו יודעים באיזה ספר; האם אנחנו עכשיו בספר דברים, או בספר ויקרא ? אנחנו עוברים מתחנה לתחנה; האם אנחנו בתחנה הזו , או בתחנה האחרת? אנחנו נמצאים באבל -השיטים או במתקה ? לפעמים עוברות שנים , או הרבה שנים, עד שאנחנו מגיעים שוב להשגה איפה אנחנו נמצאים בתוך הסיפור, ולפעמים לעולם לא נדע את מקומנו." וראו המשך הדברים בספר שם.
אם אני מבין נכון את הדברים, כאשר מדברים על המימד האבסורדי של החיים, צריכים, להוסיף אחר המילה "אבסורדי" את המילה : "לכאורה." האבסורד שאנו חשים בחיים, המעבר מתחנה לתחנה, מבלי לדעת באיזו תחנה אנחנו נמצאים הוא אבסורד - לכאורה בלבד. משמע שישנו מימד אחר מבעד לאבסורדיות  - מימד של משמעות.
את שאלת המשמעות נשאיר גם היא, לזמן אחר.
בעת הזאת, עת מלחמה, האירועים בעזה מלווים בפרץ עז, בלתי נשלט של מלל. מלל של הפרשנים בטלוויזיה, מלל של כולנו בוואטסאפ. מלל מלל מלל. לעתים מדובר בדברי טעם ולעתים  בדברי הבל. לדידי, המלל הזה - של העורף - לעת הזאת -   הוא טפל  לעיקר, שהוא תמיכה ב - ומתן גיבוי ל - לוחמים שבחזית ולמשפחותיהם שבעורף.

שבת שלום
     ג'ף