אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו - ותלמוד תורה כנגד כולם
- מסכת שבת קכז.
אני חושב שאין שום קשר סיבתי בין הערותיו של חה"כ מוטי יוגב השבוע נגד בית המשפט העליון לבין פשע השנאה של ישי שליסל אתמול נגד הצועדים במצעד הגאווה בירושלים.
ארוע נוסף שצד את תשומת הלב של רבים השבוע היה הריגתו של אריה חביב משמורת טבע באפריקה על ידי רופא שיניים בחופשת צייד מארצות הברית.
נראה לי, שבכל זאת יש קו מחבר בין כל האירועים הנ"ל. כל אחד מהאירועים הנ"ל הוא בבחינת תמרור אזהרה. תמרור אזהרה מפני מה? מפני עבודה זרה.
פרשת השבוע עוסקת, בין השאר בעבודה זרה. ראו דברי י. לייבוביץ בשני ספריו - "העבה והרזה" - על הפרשה; ראו דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ יבדל"א בספרו "חיי עולם" וראו דברי אסא כשר בדברים שלו שפורסמו השבוע באתר 929 בלינק להלן:
http://www.929.org.il/page/160/post/4986
נסיים בפסקה מדבריו של הרב עדין:
"תמצית העניין, הנכונה גם בתחומים רבים נוספים, היא שכל דבר המוצא מתוך המכלול ומועמד לעצמו - נעשה עבודה זרה, אפילו יהיה מצווה חשובה. כשאני לוקח משהו מתוך הכלל ואני אומר שאין יהדות אלא זה, באותה שעה הוא נהיה עבודה זרה, גם אם הוא בעצמו דבר קדוש או חיובי."*
שבת שלום ובבניין ירושלים ננוחם
ג'ף
* הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 396
ישנו סיפור, ואולי כמה סיפורים מאחורי "אלו דברים" הפעם. .אבל מכיוון שהעיקר כאן, איננו כעת, אותם סיפורים אלא דברי הרב עדין; ומכיוון שהדברים הם לא קצרים, "אלו דברים" הפעם משוגרת, באמצע השבוע. שעתם של הסיפורים בוא תבוא.
"אני
כאן." כותב ציסלוב מילוש," שתי מילים אלה אוצרות את כל הניתן
להיאמר. מהן מתחילים ואליהן חוזרים. כאן – כלומר ,על פני כדור ארץ זה, ביבשת זו
ולא באחרת, בעיר זו ולא באחרת, בעידן זה שאני מכנהו שלי,
במאה זו, בשנה זו. לא ניתנו לי כל מקום וזמן אחרים
ואני מתגונן מפני הרגשת החלופיות של גופי באמצעות נגיעה בשולחן. הרי אלה הרגשות
יסוד – אך כלום אין דעת החיים מיוסדת על גילוי הדרגתי של אמיתות יסוד."*
לקט של דברים
מתוך רצון שלא לכתוב משלי השבוע, שוטטתי וחיפשתי דברים להציב כאן. הדברים שלפניכם הם אחר בחירה. דברים רבים ושונים נשארו מחוץ לאלו דברים. דברים שבחרתי שלא להציב כאן. אלו הדברים שלהלן נבחרו על ידי להיות מוצבים כאן.
"כתבתי
על עניינים מעניינים שונים ועל פי רוב לא כדרך שרציתי. יודע אני כי גם עכשיו לא
אכתוב כפי שהיה בכוונתי מזמן ולאמיתו של דבר הנני תמיד מודע לכך שאני שואף אל
הבלתי אפשרי. מה שדרוש כאן – הרי זו היכולת למסור את כל הפליאה של 'היות כאן' במשפט
אחד שאינו בר השגה ואשר בו יופיעו בד בבד הגרעיניות והריח של בשרי, כל תכולת
הזיכרון וכל אמירות ה'הן' וה'לאו' שלי היום."*
"אבל ברדיפתי אחר הבלתי אפשרי למדתי דבר מה. כה
מתבייש, כל אחד מאתנו, באוזלת ידו ובאי ידיעתו עד כי הוא מוצא לנכון להעביר לזולתו
רק את המובן בעיניו."*
"אולם
יש ואנו נפטרים, לא על נקלה, מרגש הבושה ומתחילים לדבר בגלוי על כל שאיננו מבינים.
אם אינני חכם, מדוע עלי להעמיד פנים שהנני כזה ? אם אני חסר אונים, מדוע עלי
להתחזות כמי שבאמתחתו צרור עצות לבני דורו ? ושמא מבוסס ערך המגע בין בני אדם על הודאה במגבלות עצמך שהן
באורח נעלם מגבלות המשותפות לרבים ואין זהות בינן לבין אלה שלפני מאה או לפני אלף
שנים ? אפשר שבשעה שמכל עבר עולים שאון הניתוחים
והמולת המסקנות אין העדות על אי ההבנה חסרת תועלת לחלוטין ?"*
שבת שלום
ג'ף
* ציסלוב מילוש "על תוכניתי" בתרגום דוד וינפלד, בקובץ "אחרי מהפכות רבות מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945" , הוצאת כרמל, עמ' 49 - 51
זו לא בושה להודות בכך שאינך יודע. שאין לך במושג - לגבי תחום כזה או אחר, קטן או גדול, טריוויאלי או קיומי. ראו בהקשר זה את דברי המשורר צ'יסלוב מילוש בדברים שמופיעים במאמר תחת הכותרת "על תוכניתי" בתרגום דוד וינפלד בקובץ שנקרא "אחרי מהפכות רבות מבחר מן השירה הפולנית שאחרי 1945" הוצאת כרמל בעמ' 49 -51.
וגם אם "זו כן בושה" במקום זה או אחר , צריך להתגבר עליה ולהמשיך הלאה, לשאול את השאלות. להתייצב בפני המבוכה, להתמודד איתה. ועוד יותר חשוב: שמי שלא מתבייש, בעלי הביטחון העצמי, יתייצבו לצד הביישנים, יושיטו להם יד, ובאמפתיה יתנו להם כתף. אני יודע שכאן נקלעתי לסתירה כלשהי. במציאות ה"חלש" מתבייש לרוב. ה"חזק" איננו אמפתי לרוב. אחד מיסודות הדת, במלבושותיה החיוביים, הוא שהיא איננה מקבלת את המציאות כפי שהיא.
השל : "...משימתה של הדת היא להוות אתגר להתאבנותם של ערכים." ובמקור: the task of religion is to be a challenge to the stabilization of values... לצד התפקיד ה"חתרני" של הדת, של הנביא, על ה"שלטון" מוטל התפקיד לשמור על הסדר."אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו". היציבות - "הבטחון" אינם מושגים, לרוב על ידי הודאה בחולשה ובהקרנת חולשה.
השל : "הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים. המתח, הניגוד והסתירה מאפיינים את המציאות כולה.."*
סוף פרשת השבוע שעבר, ותחילת פרשת השבוע הזה, עוסקים במעשה הקנאות של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן.
במאמר שנקרא "קנאות וסובלנות", כותב הרב שג"ר את הדברים הבאים^:
"הקנאות
נתפסת כיום כמידה מגונה, כביטוי לצרות אופקים, לאלימות ולשלילת האחר. ברצוני
להסתכן ולדרוש דווקא בשבחה. אינני דוגל בקנאות בצורה עיוורת וחד-צדדית. אבל לדעתי
הקנאות היא מרכיב הכרחי וחיוני בחיים האנושיים , הפרטיים והלאומיים כאחד. היא צריכה
להיות חלק מהמערך הנפשי שלנו, בדיוק כמו הסובלנות. להתעלמות ממנה יש מחיר כבד והרסני
לא פחות מהמחיר של חוסר סובלנות וחוסר פתיחות
כלפי האחר. בהקשר ההיסטורי ניתן להביא דוגמאות של קנאות שהביאה לחורבן, כמו
הדוגמאות הקלאסיות של מרד בר כוכבא ושל חוסר הנכונות של העם להישמע לנבואת ירמיהו
שהטיף לכניעה לכשדים, אבל גם דוגמאות של קנאות שהביאה לגאולה, כדוגמת המרד של
המכבים.
אקדים ואומר את השורה האחרונה: אני רואה
בקנאות ובסובלנות כאחת מידות חשובות ונדרשות, שאת שתיהן יחד עלינו לאמץ. בסתירה
שביניהן אני רואה סתירה המובנית בעצם הקיום האנושי, מסוג הסתירות שאותן כינה רבי
נחמן מברסלב ' קושיות שאין עליהן תשובה'[1] ניתן
לומר שזהו אבסורד מטאפיזי, המונח בתשתית ההוויה עצמה."
[1]ליקוטי מוהר"ן, קמא תורה
סד ראו גם שג"ר "לוחות ושברי לוחות" בעמ' 74 -80 והדברים כמובן מחייבים עיון נוסף ואולי צריך לומר עיון מתמשך. ונסיים בקטע שיר שהגיע סמוך לכתיבת "אלו דברים" לדף הפייסבוק שלי.
"Before you know kindness as the deepest thing inside,
you must know sorrow as the other deepest thing.
You must wake up with sorrow
You must speak to it till your voice catches the thread of all sorrows
and you see the size of the cloth.
Then it is only kindness that makes sense anymore,
only kindness that ties your shoes
and sends you out into the day to mail letters and purchase bread,
only kindness that raises its head
from the crowd of the world to say
it is I you have been looking for..."
-Naomi Shihab Nye: a poet, songwriter, and novelist
ובתרגום חופשי שלי, לקטע הנ"ל פרי עטה של משוררת בשם נעמי שיהאב נאי ( ראו עליה בויקיפדיה, בתמציתיות בעברית וביתר הרחבה באתר ויקיפדיה שבאנגלית ):
"בטרם תכיר בטוב לב כדבר העמוק ביותר פנימה
עליך לדעת כאב לב כדבר העמוק האחר
עליך לקום בצער
עליך לדבר איתו עד שקולך תופס את חוט הצער כולו
והינך רואה את שטח המארג כולו
ואז אך טוב הלב הוא הגיוני
טוב הלב שקושר את שרוכי הנעל שלך
ושולח אותך לתוך היום לדואר לשלוח מכתבים ולמכולת לקנות לחם.
אך טוב הלב שמרים את ראשו
מתוך המון העולם לומר
אותי חיפשת..."
שבת שלום
ג'ף
*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ' מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 269 בשינוי שלי - ג'ף
^ הרב שג"ר "לוחות ושברי לוחות הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם" ,הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד ומכון כתבי הרב שג"ר בעמ' 304- 305:
התאבדותו של תת ניצב אפרים ברכה היא "סוגיה דתית".
לא מכיוון שמדובר בהתאבדות שהיא אסורה על פי ההלכה, ולא בגלל מעורבותו של הרב פינטו בכל הנושא הזה.
מדובר ב"סוגיה דתית" על אותו משקל שמלחמת ויאטנאם היתה "סוגיה דתית" על פי אברהם יהושע השל.
לקח לי לא מעט זמן להבין את כוונתו של השל כשאמר ש Of course the Viet Nam War is a religious Issue.
מלחמת ויאטנאם היתה סוגיה דתית בעיני השל כי קברניטי ארצות הברית התעלמו מאנושיותם של הצפון ויאטנאמים בניהול המלחמה נגדם. קברניטי ארצות הברית התעלמו מאנושיותם של הצפון ויאטנאמים.
השל אמר גם ש"בחברה חופשית מעטים אשמים וכולם אחראיים". יובהר שב"אשמים" אין הכוונה לאשמה פלילית בהכרח אלא אשמה במובן המוסרי.
ישנם גורמים במשטרה, בעולם העברייני ובתקשורת שהם "אשמים" במותו של תת ניצב אפרים ברכה ז"ל. הם אותם אלה אשר התעלמו מאנושיותו של ברכה. אנושיות מתבטאת בראש ובראשונה בחולשה. שבריריות המשותפת לכל בני אנוש, מול "מידת הדין" שבעולם. מידת הדין - הכוונה לכל אותן נסיבות כואבות שאינן בשליטתנו שקשה לנו מאד מאד להשלים איתן. בין אם מדובר ב"מחלה", בין אם מדובר בעניינים אישיים משפחתיים קשים, ובין אם מדובר בעניינים שבחיים המקצועיים שנראה שאין מהם מוצא ועוד כהנה וכהנה*.
לצד "האשמים" , כולנו אחראיים.
מה פירושה של אחריות זו ? אחריות זאת נובעת מהאנושיות שלנו, מייחודנו כבני אדם.
מה דורשת אנושיות זו מכל אחד ואחת מאתנו ?
השל הגדיר את השאלה הזאת כשאלת הדור.
מצווה עלינו לשמוע את השאלה. מתוך העיון בשאלה תתבררנה הדרכים השונות להתמודדות עימה .
יהי זכרו של אפרים ברכה ברוך.
ג'ף
* לא נעלם מעיני האירוניה בכך שיש שיאמרו שהאיפיון הראשי למידת הדין הוא בנשיאה בתוצאות מעשי עבריינות למיניהם. לא זו הנקודה העיקרית כאן לטעמי ועל כן ציינתי זאת בהערת שוליים בלבד.
מה עושה פה החתולה הזאת ? במיוחד שאני לא אוהד גדול של הג'אנר.
החתולה הזאת כאן כי לפני כמה דקות, הגיחה חתולה דומה ורחרחה סביב לדלת ההזזה מזכוכית ביציאה למרפסת ביתנו.
היה ניכר שהיא איננה יודעת מה מצפה לה אילו הכלבה שלנו תשים אליה לב. היא לא יודעת אבל אני יודע. שום כלום. הכלבה שלנו כבר שבעת ימים ושבעת חתולים, ימי הרדיפה שלה אחר חתולים עברו מזמן.
Our dancing days are over, "ימי הריקודים שלנו עברו מזמן" אמר הנשיא הראשון בארה"ב ג'ורג' וושינגטון לאשתו מרתה' בערוב ימיהם על פי אחד מספרי ההיסטוריה לילדים שגדלתי עליהם.
אני על כל פנים שמח על הביקור, כי היא הביאה איתה הפתיחה ל"אלו דברים".
כמו כולנו, אני מביט על האירועים שמתרחשים בארץ ובעולם סביבנו, בתקופה האחרונה , בהשתוממות גדולה. מאד הייתי רוצה להבין את הפשר. אני מתנחם בכך שאני בחברה טובה. מתי מעט זוכים "לראות מתחילת העולם ועד סופו", "להבין את הפשר."
מן הבולטים מגדולי העולם שזכו, היו משה רבינו ובלעם הרשע. אין זו גחמה או הברקה שלי להצמיד שניים אלו יחד. ראו דברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על הפרשה בספרו "חיי עולם", בעקבות חז"ל.
נדמה לי שגם בשבוע שעבר דיברתי כאן על "ההבנה שאינני מבין". הכיוון הזה נמשך גם השבוע ו"מקורות יודעי דבר" מוסרים לי שהוא יימשך גם בשבוע הבא ואולי הלאה.
במסגרת ההכרה הזו, אמרתי לעצמי לאחרונה, אולי כדאי להפסיק להלחם בזה ? זרום זרום, הודה בכך שאינך מבין, "שים את הדברים על שלחן", תרגיע. ייתכן והבנה, במובן של השלמה, תבוא "בזמנה החופשי"...או שכן או שלא, בכל אופן אין טעם להוציא על כך אנרגיות...
אחרי הקדמה זו להלן קטע מדברים של הרב שג"ר זצ"ל שביקשתי להביא בפניכם מתוך מאמר של כב' הרב שנקרא "אמונה בעולם ללא מלך, התבוננות ב'מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו'". המאמר פורסם בקובץ שנקרא "חי באמת" חמישה מאמרים מבית 'שיח יצחק' בתורת ר' נחמן מברסלב, בהוצאת ישיבת שיח יצחק.
ואלו הדברים:
[הדברים נרשמו על רקע השירה שבקליפ שלפניכם:
]
" ר' נחמן מנסה לעצב תודעה מתקדמת, שאינה זהה לתודעה החילונית ואף לא לזו הדתית. התודעה שהוא מציג בפנינו היא תודעה שמביאה את הדתיות אל הפאזה הבאה הגבוהה שלה, בכך שהיא משתמשת בכלים החילוניים עצמם.
התודעה המסורתית מציגה עולם בו המלך הוא חכם והמדינה היא טיפשית. זוהי התודעה התמימה הראשונית, התודעה הדתית המסורתית. התודעה המודרנית המחולנת מציגה את האדם כחכם, הוא הנמצא בה במרכז, ואת המלך כטיפש, או אפילו כלא קיים. ר' נחמן מעצב תודעה חדשה: האדם אמנם במרכז, אולם הוא צריך להמליך עליו את המלך. המצב המחולן אינו יכול להביא את האדם לשלמות פנימית, להביא את בן המלך לשלמות עם עצמו, משום שמצב זה מביא לתחושה שהקיום הינו מקרי, שחיינו יכלו להתגלגל גם באופן אחר לגמרי. תחושה שלא פעם מעיקה עלינו מאחר שאנו שואפים לקיום מוחלט שאיננו אך תלוי נסיבות. לשם כך יש צורך במלך, בשלום של השבת אותו לא ניתן ליצור אלא רק למצוא. תפקידו של האדם הוא להציב את השלום של השבת במרכז ('ולהעמיד אותו בפנים בתוך הגן') וזה מה שמאפשר לו להרגיש בהרמוניה.
אם לא היה לאדם מלך, הוא היה נשאר בתוך גן הבהלה. בניגוד לאמירה המקובלת כיום, על פיה האדם 'יכול ליצור את עצמו בכוחות עצמו', מלמד אותנו ר' נחמן כי בריאת היש מאין היא יכולת השמורה לקב"ה בלבד. תפקידו של האדם הוא תפקיד יצירתי מאין כמותו ויש לו חופש לברוא, אולם בריאתו הינה תמיד 'יש מיש'. אמנם , תפקידו אינו שולי- האדם בונה את הכלים דרכם יירד השפע האלוהי, ובכך הוא מעצב את השפע האלוהי עצמו; אם הוא לא יבנה את הכלים, השפע לא יירד והשבת לא תהיה במרכז.
השלמות תבוא דווקא מן המיזוג של שתי התודעות, הדתית והחילונית, כאשר כל אחת מהתפיסות מעלה את חברתה. הגִרסה הדתית טוענת שהאדם אינו יוצר את הממשות, והגִרסה החילונית טוענת שהוא זה שצריך לכונן את הממשות הניצבת במרכז.
התודעת החילונית יוצרת מרחב של חופש שמאפשר לנו לשוב אל השבת, אבל לא אל השבת של הכפייה אלא לשבת החופשית. הדתי נמצא במרדף פעמים רבות; חרדות מפני מה שיקרה אם הוא לא יקיים את ההלכה תוקפות אותו. גבולות ההלכה עלולים במצב כזה לשמש עבורו כתריס, או אפילו כמגן, מפני החיים שהמפגש אִתם מצטייר כמאיים. ניתנת כאן הצעה לדתיות גבוהה יותר, דתיות של חופש. אפשר ואפשר להיות חילוני; אבל מי אמר שלא ניתן להיות חילוני שמניח תפילין ? חילוני ששומר שבת ?
החופש מאפשר דתיות גבוהה יותר. אני לא דתי מפני שאני חרד, וגם לא מפני שכך אני הכי נהנה, אלא זהו סוג של אחדות עם עצמי שהוא מעבר לניסיון להוכיח (שזה הכי טוב, שזה הכי מתאים לי וכדו' ).
האחדות עם עצמי שבהחלטה שאמנם אני מקיים מצוות יכולה להתקיים בתנאי שעומדת מאחורי ההחלטה חירות עמוקה, דהיינו שההחלטה לא מתבצעת מתוך פחדים או כפייתיות. ניסיון ההוכחה וההנמקה להיותי מקיים מצוות הינו ניסיון חיצוני שלא יצלח. בתודעה כזו הזולת לא נתפס כמאיים; אני אני לא בגלל שאני משוווה את עצמי לאחרים, אלא מתוכי, מתוך מי שאני."*
