אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשע"ה

זו לא בושה להודות בכך שאינך יודע. שאין לך במושג - לגבי תחום כזה או אחר, קטן או גדול, טריוויאלי או קיומי. ראו בהקשר זה את דברי המשורר צ'יסלוב מילוש בדברים שמופיעים במאמר תחת הכותרת "על תוכניתי" בתרגום דוד וינפלד בקובץ שנקרא "אחרי מהפכות רבות מבחר מן השירה  הפולנית שאחרי 1945" הוצאת כרמל בעמ' 49 -51.
 וגם אם "זו כן בושה" במקום זה או אחר , צריך להתגבר עליה ולהמשיך הלאה, לשאול את השאלות. להתייצב בפני המבוכה, להתמודד איתה. ועוד יותר חשוב:  שמי שלא מתבייש, בעלי הביטחון העצמי, יתייצבו לצד הביישנים, יושיטו להם יד, ובאמפתיה יתנו להם כתף. אני יודע שכאן נקלעתי לסתירה כלשהי. במציאות ה"חלש" מתבייש לרוב. ה"חזק" איננו אמפתי לרוב. אחד מיסודות הדת, במלבושותיה החיוביים, הוא שהיא איננה מקבלת את המציאות כפי שהיא.
השל : "...משימתה של הדת היא להוות אתגר להתאבנותם של ערכים."
ובמקור: the task of religion is to be a challenge to the stabilization of values...
לצד התפקיד ה"חתרני" של הדת, של הנביא, על ה"שלטון" מוטל התפקיד לשמור על הסדר."אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו". היציבות - "הבטחון"  אינם מושגים, לרוב על ידי הודאה בחולשה ובהקרנת חולשה.

השל : "הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים. המתח, הניגוד והסתירה מאפיינים את המציאות כולה.."*

סוף פרשת השבוע שעבר, ותחילת פרשת השבוע הזה, עוסקים במעשה הקנאות של פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן.

במאמר שנקרא "קנאות וסובלנות", כותב הרב שג"ר את הדברים הבאים^:

"הקנאות נתפסת כיום כמידה מגונה, כביטוי לצרות אופקים, לאלימות ולשלילת האחר. ברצוני להסתכן ולדרוש דווקא בשבחה. אינני דוגל בקנאות בצורה עיוורת וחד-צדדית. אבל לדעתי הקנאות היא מרכיב הכרחי וחיוני בחיים האנושיים , הפרטיים והלאומיים כאחד. היא צריכה להיות חלק מהמערך הנפשי שלנו, בדיוק כמו הסובלנות. להתעלמות ממנה יש מחיר כבד והרסני לא פחות מהמחיר של חוסר סובלנות וחוסר פתיחות  כלפי האחר. בהקשר ההיסטורי ניתן להביא דוגמאות של קנאות שהביאה לחורבן, כמו הדוגמאות הקלאסיות של מרד בר כוכבא ושל חוסר הנכונות של העם להישמע לנבואת ירמיהו שהטיף לכניעה לכשדים, אבל גם דוגמאות של קנאות שהביאה לגאולה, כדוגמת המרד של המכבים.

אקדים ואומר את השורה האחרונה: אני רואה בקנאות ובסובלנות כאחת מידות חשובות ונדרשות, שאת שתיהן יחד עלינו לאמץ. בסתירה שביניהן אני רואה סתירה המובנית בעצם הקיום האנושי, מסוג הסתירות שאותן כינה רבי נחמן מברסלב ' קושיות שאין עליהן תשובה'[1] ניתן לומר שזהו אבסורד מטאפיזי, המונח בתשתית ההוויה עצמה."

---

[1] ליקוטי מוהר"ן, קמא תורה סד ראו גם שג"ר "לוחות ושברי לוחות" בעמ' 74 -80

והדברים כמובן מחייבים עיון נוסף ואולי צריך לומר עיון מתמשך.
ונסיים בקטע שיר שהגיע סמוך לכתיבת "אלו דברים" לדף הפייסבוק שלי.

"Before you know kindness as the deepest thing inside,

you must know sorrow as the other deepest thing.

You must wake up with sorrow

You must speak to it till your voice catches the thread of all sorrows

and you see the size of the cloth.

Then it is only kindness that makes sense anymore,

only kindness that ties your shoes

and sends you out into the day to mail letters and purchase bread,

only kindness that raises its head

from the crowd of the world to say

it is I you have been looking for..."

-Naomi Shihab Nye: a poet, songwriter, and novelist

ובתרגום חופשי שלי, לקטע הנ"ל פרי עטה של משוררת בשם נעמי שיהאב נאי ( ראו עליה בויקיפדיה, בתמציתיות בעברית וביתר הרחבה באתר ויקיפדיה שבאנגלית ):

"בטרם תכיר בטוב לב כדבר העמוק ביותר פנימה

עליך לדעת  כאב לב כדבר העמוק האחר

עליך לקום בצער

עליך לדבר איתו עד שקולך תופס את חוט הצער כולו

והינך רואה את שטח המארג כולו

ואז אך טוב הלב הוא  הגיוני

טוב הלב שקושר את שרוכי הנעל שלך

ושולח אותך לתוך היום לדואר לשלוח מכתבים ולמכולת לקנות לחם.

אך טוב הלב שמרים את ראשו

מתוך המון העולם לומר

אותי חיפשת..."

שבת שלום

     ג'ף

*א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצ'  מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ'  269 בשינוי שלי - ג'ף

^ הרב שג"ר "לוחות ושברי לוחות הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם" ,הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד ומכון כתבי הרב שג"ר  בעמ' 304- 305: