אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ו (חלק ב')

"בוקר. חמה של שלהי-אב בערה כאש אוכלה. תר פרופ' השל פינה מצלה בגן הבית שבירכתי ירושלים והיה כמשיח צערו עם עצמו על שיהודים הבאים מארץ ישראל לאמריקה אינם רואים ענין להתקרב אל חכמי ישראל ולסופריו.

תלמידים מישראל השוהים שם מתרחקים מן הציבור היהודי, פרט לבודדים.' אלה מבקשים יותר אחר אמריקה מאשר אחר יהדות אמריקה'.

אמרתי להמתיק נימת העצב שבדבריו: ' אל נכון מצויים חכמי-ישראל שבאמריקה בקשרי אגרות ומכתבים עם חכמי ישראל וסופריו ועתונים וספרים הבאים מן הארץ תחליפין הם לגרש  את הבדידות'.

הפטיר איש שיחי: ' אדם כמותי מתקשה בחליפת מכתבים, וכשאני לעצמי הריני רוכש ספרים עבריים לרוב המופיעים בישראל'. אלא שאף  בכך אינו רואה קורטוב של נחמה.

רגע שתק. נתן בי עיניו הטובות, רחומות ונוגות, ואחר העיר בנחת, ודבריו השרו אוירה של רגיעה והשקט והתמזגו באיוושת הרוח: ' יקרים לי בני ירושלים. יודעים הם לקרב, להשרות אינטימיות אף בפגישה ראשונה'. וכאורג מחדש הגיגים, שנקטעו מחמת ענין של מה בכך, הוסיף ואמר: ' אל נכון תשמח מאוד לשמוע שזיקת יהודי ארצות-הברית לישראל עמוקה עד מאוד, יותר מכפי שאפשר לשער, נכס נפשי זה מן השרידים שנותרו, מאחדים כל שכבות העם'. 

- ומה הפלא ? - אמרתי - יהדות זו מתערטלת מכל ערכי היהדות, ולא נותר לה עתה אלא היאחזות בישראל כבתקותם האחרונה.

- ולא היא - אמר פרופ' השל - לזיקה זו משמעות עמוקה יותר. ישראל יקרה ליהודי ארה"ב מאוד, והם רואים בה ערך גורלי מקודש, להוציא אותם מעטים שונאי-ציון. תקומתה של ישראל - תקומת העם כולו היא. אותה זיקה רגשית היא, אמוציונאלית, אלא שלא על רגשות בלבד יחיה האדם. כשם שחובת ישראל להשפיע על הגולה כך חובת יהודי הגולה להשפיע על המדינה. על יהודי הגולה לא רק לקבל, אלא אף לתת. לא יכון בדק-בית בתפוצות בלי התקשרות בארץ-ישראל, בלי אוירה דארץ ישראל. וחובות היחיד בתפוצות - משמע לא רק לתת, אלא גם לקבל השראה מציון, אמונה מציון."

הדברים דלעיל לקוחים מהספר "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" בעריכת פנחס פלאי ,הוצאת אוניפרס ירושלים , מתוך השיחה הראשונה בין השל לא"ח אלחנני בעמ' 28 - 30.



התמונה של קלינט איסטווד בראש "אלו דברים" והסיפור להלן הם ה"שרידים היחידים" מגרסה קודמת של אלו דברים שנפסלה לפרסום.

אחד הפוסטים שראיתי השבוע בפייסבוק, פוסט שמקורו כנראה בארה"ב מביא סיפור  מתוך המהדורה באנגלית של ספרו של מרטין בובר "אור הגנוז" (חלק ב) תחת הכותרת (באנגלית) : "מדוע הקב"ה ברא אתיאסטים ?" חיפשתי ומצאתי את הסיפור כפי שהוא מופיע במהדורה בעברית של הספר. מדובר בסיפור שמיוחס לרבי משה לייב מסאסוב. "שאלו לרבי שמחה בונם מפשיחסה: 'האם ידע הרבי מימיו צדיק שלבו היה שבור ושלם גם יחד?' השיב רבי בונם: 'צדיק כזה ידעתי: רבי משה לייב מסאסוב'." והנה הסיפור לפניכם:

"אמר רבי משה לייב: אין מידה ואין כוח באדם שנבראו לבטלה. וגם כל המידות המגונות מתעלות לעבודת השם. כך, למשל, הגיאות: כשהיא מתעלה היא נהפכת לגאון הלב בדרכי השם. אבל מפני מה נבראה האפיקורסות ? גם היא יש לה התעלות בפעולת העזרה. כי אם בא אליך אדם ודורש ממך עזרה, אל תסתפק בדבר-שפתיים ואל תאמר לו: השלך על השם יהבך, אלא עליך לפעול, כאילו אין אלוהים, ובכל העולם אין מי שיוכל לעזור לאדם זה, אלא אתה בלבד."

שבת שלום
     ג'ף