אלו דברים לשבת פרשת בא תש"ף

 הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ מקדיש את דבריו על הפרשה לתופעה של "הבכורות".

""פרשת בא, ששיאה הוא מכת בכורות, מסתיימת בדבר הלכה הקשור אף הוא לבכורות: ' קדש לי כל בכור'. בעבר היה לבכורות מעמד מיוחד: הם זכו לחלק כפול בירושה, ואף כמעט שהיו הכהנים. כיום לא נשאר הרבה ממעמד מיוחד זה; שריד אחרון, לכך, אולי הוא אותו מנהג שלפיו כאשר אין לווים בבית הכנסת, הבכור רוחץ את ידי הכהנים"

בסוף דבריו על הפרשה אומר כבוד הרב:

"היכולת לגשת לדבר כאילו זו התחלה חדשה לגמרי, גם אחרי שעברו עלינו כך וכך דברים, זו אחת העבודות הקשות ביותר. בשום ספר העוסק בתשובה לא נמצאת  הדרכה כיצד יוכל  אדם לעשות עצמו כברייה חדשה, כיצד יוכל להיות דבר שכמוהו לא היה עוד מעולם. על קין נאמר ( בראשית ד,ג) שהוא הביא ' מפרי האדמה', ובוודאי הביא פירות יפים וטובים. על הבל לעומת זאת, נאמר כי 'הביא גם הוא מבכורות צאנו'. הבל לא הביא רק 'בכורות', אלא 'גם הוא' - גם את עצמו. מי שמצליח להביא את עצמו מפבנים יוכל להגיע ל'תתחדש כנשר נעורייכי ' (תהילים קג,ה ), להיות ולחשוב כאילו היה שוב ילד."*

בארצות הברית, באיזה מקום, יושב יהודי, שבביקוריו של הרב עדין בארה"ב שימש כנהגו האישי. במקצועו  הוא גם גיניאולוג גם סופר וגם קוסם. שמו ארת'ור קורצוויל.  יום יום הוא משגר בבלוג וברשימת תפוצה במייל  "פנינים" מהגותו של הרב עדין, תחת הכותרת Let My People Know.
https://arthurkurzweil.com/category/let-my-people-know/

השבוע, באחד המיילים, התייחס הרב עדין לרתיעה של החסידים הראשונים מפני המילה הכתובה, מפני העלאת דבריהם על הכתב בספרים.

"All of the first Chasidic masters were very sensitive about the need to keep the essential message pure by transmitting it directly from soul to soul."

"כל הרביים החסידיים הראשונים היו רגישים מאד לצורך לשמר את המסר המהותי בטהרותו על ידי כך שהוא יועבר ישירות מנשמה לנשמה."

וראו https://arthurkurzweil.com/2020/01/rabbi-adin-steinsaltz-the-need-to-keep-the-essential-message-pure/

יש הרבה מעלות לכתיבה ולקריאה בכתובים.

אבל יש דברים שאפשר  - ומכאן שגם צריך - שייאמרו אך ורק בעל פה, מנפש לנפש, מנשמה לנשמה,
בעל פה. פנים אל פנים
מאדם לאדם.

שבת שלום
    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 137, 142

"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי ?"

"How can I repay unto the Lord all His bountiful dealings toward me ?" How to answer the mystery that surrounds us, the ineffable that calls on our souls ? This is, indeed, the universal theme of religion. The world is full of wonder. Who will answer ? Who will care ? Our reverence is no answer. The more deeply we revere the more clearly we realize the inadequacy of mere reverence.  Is it enough to praise, to extol that which is beyond all praise ? What is the worth of reverence ? Faint are all our songs and praises. If we could only give away all we have, all we are. The only answer to the ineffable is a mode of living compatible with the ineffable.

A.J. Heschel, God in Search of Man, FSG, pp 352-353

"מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי ?"  איך אשיב לתעמולה האופפת אותנו, לנפלא מתיאור הקורא לנשמותינו ? זהו, אמנם, הנושא האוניברסבלי של הדת. העולם מלא פליאה. מי יענה ? למי יהיה אכפת ? יראת שמים אינה תשובה כלל. ככל שיראת השמים שלנו מעמיקה כך מתחוור לנו, בבהירות הולכת וגוברת, קוצר ידה של יראת השמים לבדה. האם די בכך שנשבח ונהלל את השוכן מעל ומעבר לכל שבח? מה ערכה של יראת שמים ? קלושים הם כל השירים והתשבחות שלנו. לו רק יכולנו להעניק את כל שיש לנו, את כל שהננו. התשובה היחידה לנפלא מתיאור היא אורח חיים העולה בקנה אחד עמו.

א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמי 279-280, בשינויים שלי; תודה לדרור בונדי ממנו למדתי כי התרגום הראוי לineffable הוא "הנפלא מתיאור".

אלו דברים לשבת פרשת וארא תש"ף

רשות הדיבור הפעם לרב יובל שרלו*:

מנהיגי העולם בישראל: כך נראית תמונת הניצחון היהודית

מדינת ישראל מהווה מענה עמוק לשטניות של העומדים לכלותינו, ומבחינה זו, האירוע הבינלאומי העוסק בשואה הוא חלק גדול מהניצחון. פעמים רבות חשבתי על העונש הראוי לנאצים ולעוזריהם. הייתי מושיב אותם לחזות בפלא הגדול של תקומת ישראל

הרב יובל שרלופורסם:  23.01.20 , 02:21

"התמונה המובהקת ביותר, המבטאת את המקום בו אנו נמצאים ביחס לתודעת השואה, היא של הנער והנערה, הסוערים בטלטלה נפשית עמוקה במחנה ההשמדה אושוויץ, עטופים בדגל ישראל, ונרגשים עד עמקי נשמתם. תמונה זו מבטאת את מה שאנו חשים כלפי הווייתנו.

 כבר במגילת איכה תיאר המקונן את האכזבה הגדולה שלו מאומות העולם: "עודינה תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל, בציפיתנו ציפינו, אל גוי לא יושיע" (איכה ד, ז). אף אחד לא ייחלץ לעזרתנו, וקיומנו אינו יכול להתבסס על אומות העולם. מדינת ישראל היא המהווה את המענה העמוק לשואה. 

הדגל המיוחד הזה מבטא דברים רבים: את האמירה שלנו שביטחוננו חייב להתבסס על העשייה שלנו בהקמת מדינת ישראל; שאין אנו ממשיכים את הזהות מי שניתן להורגו ולרוצחו, אלא עומדים על שלנו, בעזרת שמיים, ונלחמים; שהעמים שביקשו את רעתנו עומדים וחוזים בשגשוגה של המדינה, ובהיותה מקור הזדהות עמוק של הדורות שהיא מצמיחה. מדינת ישראל מהווה מענה עמוק לשטניות של העומדים לכלותינו.

מארץ נטושה למדינה בפקק

מבחינה זו, האירוע הבינלאומי העוסק בשואה הוא חלק גדול מהניצחון. פעמים רבות חשבתי על העונש הראוי לנאצים ולעוזריהם – במקום להוציאם להורג או לאסור אותם, הייתי בונה מגדל גבוה ומושיב אותם שם, כדי שיתסכלו סביב סביב, וייאלצו לחזות בפלא הגדול של תקומת ישראל, ההצלחות הגדולות של מדינת ישראל, והתרחשות גאולית המתחוללת לנגד עיניהם.

 המציאות תטיח בפניהם את העובדה שלא רק שלא הצליחו, אלא שהם אילצו אותנו לשנות את פני ההיסטוריה, ולחולל כאן בארץ את הפלא הגדול, בעזרת שמיים. הם היו רואים לדוגמה את פקקי התנועה הקשים, אך לגביהם זו הייתה סטירת לחי, כיוון שמארץ נטושה הפכנו לארץ פקוקה, וגם זו צורה להסתכל על המציאות.

תנועה נוספת שצריכה להתחולל מכוחה של תודעת השואה היא הפעילות המתמדת למניעתה מלכתחילה. זו שאינה מבוססת על כוחה של מדינת ישראל, אלא פונה לאפיקים אחרים של ההתמודדות עם הפשיזם והנאציזם. 

דברו אליי בדמוקרטית

תורת ישראל מלמדת אותנו כי ישנן דרישות מוסריות מכל הברואים בצלם. הרבה לפני שהוקם עם ישראל עוסקת התורה בחמס ובהשחתה שגרמה את המבול; בעוונה של סדום ובאנשיה הרעים וחטאים לה' מאוד; בפגיעה החמורה במהגרים על ידי פרעה ואבימלך הלוקחים את נשות הבאים לארצם, ועוד ועוד. 

בעולם בו אנו חיים, האפשרויות למוסס את התחוללות התהום הנוראה נמצאת בשפה הדמוקרטית, בשמירה הקפדנית על זכויות האדם, בתקשורת החופשית החושפת את המציאות ואינה מאפשרת להתעלם ממנה, בחופש המחאה וההפגנה, באמונות אתיות בינלאומיות ועוד.

 אמנם, אסור לנו להשלות את עצמנו שניתן לסמוך על כל אלה ביום צרה. אך בד בבד, התמונה אינה בינארית. עקרונות אלה מסוגלים להיטיב את העולם. בסופו של דבר, כשאנו משווים לדוגמה את מספר הנרצחים במחצית הראשונה של המאה ה20 מול המחצית השניה – אנו למדים את שאכן לא ניתן לסמוך על כל אלה, אבל הם כן קידמו את העולם.

ואם מנהיגי העולם המתכנסים יעצימו עוד את היסודות השומרים על צלם א-לוהים שבאדם ומכירים בחרותו ובחופש שלו, וכל אחד יתקדם מהמקום בו הוא נמצא (שכן אינה דומה רוסיה לארצות הברית) בהסכמה כללית בינלאומית – אף זו תהיה תנועה שצומחת מאפר השואה, ומסייעת בכך לתקווה שחס ושלום לא נפגוש את התהום הזו שוב."

עם דגל באושוויץ. תמונת הווייתנו(צילום: AP)

*הדברים פורסמו במאמר הרב יובל בynet ב כו טבת תש"ף 23/01/2020  וכן בפייסבוק 

שבת שלום

   ג'ף

מדינת ישראל מהווה מענה עמוק לשטניות של העומדים לכלותינו, ומבחינה זו, האירוע הבינלאומי העוסק בשואה הוא חלק גדול מהניצחון. פעמים רבות חשבתי על העונש הראוי לנאצים ולעו....

אלו דברים לשבת פרשת שמות תש"ף

על התפר שבין ספר בראשית שבבתי הכנסת סיימו את קריאתו בשבת שעברה לבין ספר שמות שמתחילים את קריאתו בשבת הקרובה; אחרי שבוע לא קל ולפני שבועות נוספים שיהיו לא פחות מאתגרים, שלא לומר מעצבנים ( אפילו כצופים בלבד בזוהמת הביצה הפוליטית ); חשבתי שיהיה זה נכון לעיין קצת ברעיון השבת, על פי השל.

השבת של השל הוא ארוע מעולם האגדה בעיקר יותר מאשר מעולם ההלכה.

כאן צריך להבהיר, בקצרה,  למה השל מתכוון במושגים הללו  - הלכה ואגדה.

אומר השל:

"ההלכה היא בגדר רציונלזיציה וסכמטיזציה של החיים; היא מגדירה, קובעת, מעמידה מידות וסייגים ונותנת את החיים בתוך מערכת מדויקת.  האגדה עוסקת ביחסים הנפלאים־מתיאור שבין האדם למקום, בין האדם לחברו ובין האדם לעולם..........ההלכה עוסקת בחוק, האגדה  - במשמעות החוק."

"אלוהים מאמין באדם" עמ' 291

לעיון נוסף בגישתו של השל לענין הלכה ואגדה ראו שם בעמ' 291 - 292, בפרק 33 ל"אלוהים מבקש את האדם" ( על "בעיית הקוטביות") ובפרק הראשון למבוא ל"תורה מן השמים באספקלריה של הדורות" ( על "דרכי האדם ודרכי המקום")

נחזור לשבת.

בשיחה שנתן בפני הקהילה היהודית באוטאווה קנדה בשנת 1968 הטעים השל :

"השבת הוא הענין המרכזי ביהדות, מקור החוויה הרוחנית, מקור היושרה, המשפחה, הפרט, הרגישות למה שהינו באמת נשגב בקיומנו."

א.י. השל, שיחת אוטאווה, חלק ב ( נמצאת ברשת ונגישה באמצעות גוגול* )

וכן

"הדבר שהוא כל כך נועז לגבי השבת הוא הרעיון המרכזי שלה : השבת לא נועדה לששת הימים אלא ששת הימים נועדו למען השבת. במילים אחרות, ישנה משמעות נסתרת ועליונה לצויליזיה הטכנולוגית שלנו, יותר ממה שנראה במבט ראשון. אין השבת באה לשרת את הצויליזציה הטכנולוגית שלנו, אלא להיפך. הייתי מגדיר את היהדות כאמנות הראייה של המעבר, ראייה מעל ומעבר לצויליזציה הטכנולוגית."

א. י. השל, השיחה בפני הקהילה באוטאווה, 1968

הגותו של השל, לכאורה, אינה מקשה אחת. דרכו רוויה ניגודים וסתירות כאשר ה"דבק המאחד" בין כל המגמות הנוגדות אצל השל  - הוא החיים על פי המצוות, אורח החיים החסידי המסורתי שלתוכו נולד. השל  נולד בוורשה לתוך העולם החסידי הזה כ"בן של אדמו"ר שנועד להיות אדמו"ר"** אשר החיים הובילו אותו להיכלי האקדמיה המפוארים שבברלין לפני שהתגלה קבל עם ועולם שהתפארת הזאת מסתירה קן שרצים מורעל. בעור שיניו ניצל מהכורת הנאצי ונחת בארצות הברית של אמריקה בתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת.

אחד החוקרים המודרניים^ העיר שהשל ביקש להנחיל את רוח השבת בין כתלי גורדי השחקים של מנהטן. שאיפה נאצלת אך משימה בלתי אפשרית ככל הנראה. בהצבת יעדים שכאלה  - משימות בעלי השראה אך בלתי אפשריות - דומה השל לנביא אחר בן זמנו, שיותר מוכר לציבור הישראלי - ישעיהו ליבוביץ.^*

העולם מתקדם במהירות הבזק אחורנית מאז ימיהם ( הלא כל כך רחוקים מאתנו ) של השל ושל ליבוביץ.

השל חש במסר הנצחי ומכאן בחיוניותה הנצחית של השבת. הוא ניסה להעביר מסר זה בספר על השבת שפורסם לראשונה בשנות החמישים של המאה שעברה בארה"ב וזכה לכמה תרגומים לעברית. השל קרא לספר : "השבת ומשמעותה לאדם המודרני".

כתלמיד חכם מובהק שהכיר על בוריו את אוצר העולם היהודי לדורותיו, וכבן לעולם של המאה ועשרים באירופה, עולם שבו הלאום שנחשב עד אז לשיא הנאורות הקים מתוכו משרפות להשמדה שיטתית של העם היהודי ובני אדם אחרים, הגיע השל לתובנות לגבי בעיות יסוד הניצבות בפני בני אדם בתקופה המודרנית. היו לו באמתחתו, הצעות לכיוונים למענה לאותן בעיות.

הנה אחת מתובנותיו של השל מתוך הספר:

הפתרונות לבעיות החמורות ביותר של הקיום האנושי לא יימצאו בוויתור על הישגי הציוויליצזיה הטכנולוגית, אלא בשחרור קיום האדם מן התלות המוחלטת בה.

א.י. השל, השבת, משמעותה לאדם המודרני, תרגום  א.אבן -חן, עריכה ד בונדי, הוצאת מכון שכטר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 55

The solution of mankind's most vexing problem will not be found in renouncing technical civilization, but in attaining some degree of independence of it.

A.J.Heschel, The Sabbath, Farrar, Straus and Young, Inc. p..28

השל לא קרא להתנתק או להתנזר מהישגי תרבות המערב. הוא כן קרא להיזהר מאד לא להשתעבד לאותם הישגים; להשתדל לעמוד איתן כבן אנוש עצמאי למול הפיתויים והגירויים המתחרים על תשומת ליבנו והבוקעים היום מכל אתר ואתר, מכל מסך ומסך.  נדמה שלדממה התקשורתית הבאה עלינו בכל שבת ושבת - למי שאכן בוחר "לכבות את הפלאפונים" יום אחד בשבוע - יש תפקיד בניסיון לבצר אותו המעמד של אדם. אדם שעומד לבדו מול הכוחות הרבים שמסביבו שמבקשים ללוש אותו כאוות נפשם ובעיני רוחם של האלילים אותם הם משרתים.

שבת שלום

    ג'ף

* השל דיבר באנגלית - ותרגום שני הקטעים בטקסט לעיל הוא שלי - ג'ף
**כך מתארו דר' דרור בונדי בכתביו השונים על השל
 ^אבינועם רוזנק בדברי פתיחה לאחד המושבים של "כנס השל" שנערך בירושלים לפני כ6 שנים

^* סקירה אפילו קצרה של הדומה והשונה בין הגותם של השניים חורגת מגדר מטרות הדברים שכאן. אעיר רק שהדעה המקובלת היא שהשוני בין גישותיהם עולה בהרבה על המשותף.

אלו דברים לשבת פרשת ויחי תש"ף

"אבא ואמא " כותב אהרן אפלפלד "נאבקו באין משים על נפשי. אפשר כמובן לומר שאני נאבקתי עם עצמי מה לקבל מהם. אהבתי את אבא ואת מבעו האירוני, העטוף בריח טבק העולה ממקטרתו. לא פעם זיהיתי בי את קולו.
  הוא ידע לחשוף בבני אדם את חולשותיהם: זה קטנוני וזה צדקן וזה מלא חשיבות עצמו, זה מכור לכסף וזה לבירה ולקוניאק. זה מבליט עצמו  בצחוק קולני וזה בלבוש מופגן. זה נאבק עם משמניו וזה עם רזונו. בחיי היומיום נוטה החולשה לעטות על עצמה מסווה, אך במקומות פתוחים, כשנשים וגברים  מסירים את בגדיהם המהוגנים ולובשים בגדי מים, החולשה גלויה לעין. לאירוניקן זהו כר נרחב שמזמין אותו להשחיז את מבטו ואת ביטויו. ואכן, לא מעט גיחוך, חוסר רגישות ואטימות לב גילה אבא בתנועותיהם ובהבעותיהם של הנופשים ליד המים.
בימי הנופש ליד המים היה אבא משכלל את כלי האירוניה שלו. אפילו אנשים תמימים, אנשים כואבים ומיוסרים, לא יצאו מלפניו נקיים.
  הנחת היסוד שלו היתה: בני אדם אינם מסוגלים לעמוד פנים אל פנים מול האמת. האמת מוציאה אותם מדעתם. אל הנחת יסוד זו נוספו עוד הנחות: בני אדם הם בלתי הגיוניים, אין בהתנהגותם פשר. הקפריזה ומצב הרוח מוליכים אותם אל הבלבול ואל מעשים שלא ייעשו.
  לרוב היה אבא חולק את רשמיו עם אמא. אמא היתה מקשיבה ומתבוננת בו בפליאה, כאומרת, מעניין, לי אין שמץ מראיית עולמו. אני לא נהנית מן הלהג. כל ברייה יש לה כאבים ואי־שקט, למה לא לבוא לקראתה, גם אם התנהגותה אינה מלבבת.
  לא פעם כאמור, לאורך השנים, הייתי נכון ללכת בדרכו של אבא. אך מה לעשות ודרך זו לא תאמה את כלי נפשי. מטבעי איני מבקש לשנות בני אדם או לתקן אותם.
  לא פעם שאלתי את עצמי למה סירב אבא לקבל את חולשותיהם של בני שבטו, למה גיחך עליהם, למה כינה אותם בכינויי גנאי. האמת היא, שאבא לא עשה הנחות גם לעצמו. הוא דיבר לא מעט על הישגיו הדלים:  לא סיים את לימודיו באוניברסיטה, הצלחותיו הכלכליות בינוניות, אינו אמביציוזי כמו אביו, שהשקיע את עצמו כולו במפעל.....
רוב חברותיה של אמא היו מבית הספר העממי והתיכון. לא רבות, אבל נאמנות זו לזו. היו באות הביתה ומשוחחות עם אמא. אהבתי לשבת ולהאזין לקולן.
אמא היתה אומרת לי,'בכל אדם יש משהו מפעים.'
'מה למשל ?'
'עיניים מבקשות קרבה.'
'ומה עוד?'
'חיוך ששובה את לבך.'
'למה האיש שרגלו נקטעה מרתיע אותי ?' לא העלמתי מאמא.
'הוא אדם כואב, אנשים כואבים מבעם קשה. יש להתרגל אליהם.'
לאמא, זאת למדתי באיחור רב, יש יחס רליגיוזי לחיים.  היא אינה הולכת לבית הכנסת ואינה מתפללת, אבל יחסה לבני אדם, לבעלי חיים ולחפצים, הוא קשוב. ההתבוננות שלה בפרחים, בפרי, בכלי בית ישנים, היא התבוננות של הפלאה שקטה. כאבים, התפרצויות פתע, בכי או צחוק מופרז מזעזעים אותה, אבל לא מבעיתים אותה...."*

"אני חייב להתוודות על כך", כותב אברהם יהושע השל  בהקדמה לספרו ביידיש על הרבי מקוצק, "שבמשך כל חיי אני מתלבט אם להיות חסיד דרכו של  הבעל שם טוב או חסיד דרכו של  הרבי מקוצק.  ישנם רגעים בחיי - ימחל לי ה' על חוצפתי - שבהם  אני חושב ומרגיש כחסיד קוצק. הרוחניות שבדרכו של הבעל שם טוב משתקפת ברבים מספריי. אך כתיבתו של הספר הזה גם הוא צורך חיוני בחיי.
  מילה אחת על זיקתי לתכניו של הספר הזה:
  שורשיי במז'יבוז', ומשם  הייתה יניקתי. בשל עצה מהרבי הזקן, ר' דוד משה ז"ל מצ'ורטקוב - שהיה דודה ובעלה של אם אבי - התיישב אבי ז"ל בוורשה, שם הייתי בשנות נעוריי מוקף בחסידי קוצק.
  אני הנני האחרון מדור, אולי היהודי האחרון מוורשה, שנשמתו חיה במז'יבוז' ומוחו בקוצק."^

השל נפטר בי"ח בטבת תשל"ג (שבת פרשת ויחי).
אפלפלד נפטר בי"ז טבת תשע"ח
יהיה זכרם ברוך
שבת שלום
   ג'ף
* אהרן אפלפלד, "אבי ואמי", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 46 -48
^ אברהם יהושע השל, "קוצק במאבק למען חיי אמת" , בהוצאת ספרי מגיד והוצאת קורן, תרגום מיידיש: דניאל רייזר ואיתיאל בארי, ערך דרור בונדי, עמ' 6 - 7

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תש"ף

אני מבקש להביא הפעם לעיונכם דברים שכתבה נשיאת בית המשפט העליון השבוע, בסיום פסק הדין שלה, בו נדחתה העתירה להצהיר כבר כעת כי נתניהו אינו כשיר לקבל מינוי להרכבת הממשלה הבאה אם וכאשר ובבוא העת..

תורף הדברים חורג, לעניות  דעתי, מעבר לתחום המשפטי הצר.

אומרת השופטת חיות:

"...הסוגיה המועלית בעתירה שלפנינו היא סוגיה עקרונית וחשובה. היא נוגעת לעקרון שלטון החוק, לטוהר המידות של נבחרי הציבור ולאמון הציבור במוסדות השלטון. משכך היא נוגעת לליבת ערכי היסוד שעליהם מושתת שיטת המשפט שלנו ועל כן אין ממש [בטענות]...כי מדובר בסוגיה שאינה שפיטה. עם זאת, בהשאלה מאמרה מוכרת מתחום אחר - מערכת הבחירות היא 'ממלכת אי הוודאות'. העותרים רואים בהסרת אי הוודאות בסוגיה המשפטית כחזות הכל, ואולם בהקשר זה יש לזכור כי על פי שיטת הבחירות  הנוהגת בישראל, ההצבעה היא לרשימות מפלגתיות ולא בחירה ישירה במועמדים לראשות הממשלה וכי [נתניהו]  כשיר להתמודד...עוד יש לזכור כי התפתחויות עובדתיות כאלה ואחרות עשויות להשפיע על הרלוונטיות של ההחלטה ועל מידת התאמתה לתמונת המציאות. ולבסוף, בית משפט זה כבר פסק בעבר כי תקופת בחירות היא תקופה רגישה מבחינה פוליטית, ועל כן מן הראוי כי ינהג באיפוק ובריסון...גישה זו נכונה, ואולי ביתר שאת, נוכח התקופה הרגישה והמורכבת ביותר שבה נתונה מדינת ישראל מבחינה פוליטית, תקופה אשר אין לה אח ורע בהיסטוריה השלטונית שלנו.

סיכומם של דברים: לעת הזו דין העתירה להימחק...

לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם ( קהלת, פרקג', פסוק א )"

שבת שלום

     ג'ף