אפלפלד

 "ברצוני לתרום עדות אישית." כותב אהרן אפלפלד במסה הראשונה בקובץ שנקרא "מסות בגוף ראשון". "לשון ריחוק והכללה שכה הורגלנו בה מעמידה לעתים את המעיד ובשיעור מה את השומע - במבוכה. כשלעצמי", כותב אפלפלד, עודני מאמין, שכל עניין רוחני אמיתי - מן הראוי שיתמצה בפריזמה האישית."

אתמול השתתפתי מרחוק, בזום, בהלוויה של דודתי, אחות אבי, שהתקיימה בקליבנד שבאוהיו שבארצות הברית. כילד בן 12 וחצי עזבתי את ארה"ב, ועם אבי ואמי זכרם לברכה ושני אחיי יבדלו לחיים ארוכים עלינו לארץ. לאולפן בן יהודה שהיתה אז בפאתיה הדרומיים של נתניה, מול שיכון אזורים, ליד ישיבת ראדין ובסמוך לבסיס צבאי בריטי נטוש. היה זה בשנת 1969.

אפלפלד מתאר עולם שלם ושליו של ילד יחיד להורים אמידים, כשלפתע הכל התמוטט סביב, נפל עליו כ"רעם ביום בהיר", נחרב הפך לתופת והותיר אותו, ילד כבן שמונה, לבד ביער. לבד ביער.

ואני נסעתי עם סבתי, אם אבי ואם דודתי, ברכבות שבארצות הברית, משם לפה ומפה לשם, נסיעות בין עירוניות לא ארוכות במיוחד. מסעות קצרים בעולם אחר לחלוטין מעולמו של אפלפלד, רק לכאורה. יש מן המשותף  בעולמם של כל הילדים: הארעיות.

"מה אגרנו בשנים המעטות, השלוות באופן יחסי, שלפני המלחמה". שואל אפלפלד. "לכאורה, לא כלום; ואף על פי כן - כבר הכל נאגר. ראש לכל המשפחה."

המשפחה.

הוריי נפרדו מהוריהם על מנת לעלות לארץ. באו לכאן עם שלושה ילדים בני 8 עד 12. אחות אבי נותרה בארה"ב, בקליבנד עם בעלה ושלש בנותיהם, בנות הדודה שלי. לא שמרנו על קשר. כמעט ולא שמרנו. כילדים לא היינו ערים לדרמות כאלו ואחרות שהיו בין אבי לבין אחותו לבין הוריהם, הסבא וסבתא שלנו מצד אבא. רק אחר שנים רבות, כשבגרנו, ואחר מות אבי, שמענו הדים לסיפורים שהיו ושלא סופרו.

עלינו והקליטה שלנו בארץ התרחשה בשנים שלפני מלחמת יום הכיפורים, בעקבות גל האופירה של מלחמת ששת הימים. אתם יודעים. מי שהיה כאן באותן שנים, מכיר את האוירה.