אלו דברים לשבת פרשת אמר תשפ"א

מתבקש הבוקר, לצערי, להזכר בפסוקים מפרשה אחרת

 ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת ויקרבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אתם ב ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימתו לפני ה' ג ויאמר משה אל אהרן הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד וידם אהרן ד ויקרא משה אל מישאל ואל אלצפן בני עזיאל דד אהרן ויאמר אלהם קרבו שאו את אחיכם מאת פני הקדש אל מחוץ למחנה ה ויקרבו וישאם בכתנתם אל מחוץ למחנה כאשר דבר משה ו ויאמר משה אל אהרן ולאלעזר ולאיתמר בניו ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו ועל כל העדה יקצף ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' ז ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמתו כי שמן משחת ה' עליכם ויעשו כדבר משה

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת אחרי מות קדושים תשפ"א

 אחרי הקדמה קצרה, שבה אומר ישיעהו לייבוביץ [ש] " כמעט תרפינה ידי אדם אשר מוטל עליו להגיד משהו בשלוש-עשרה דקות על שתי הסדרות [אחרי מות וקדושים ]" ממשיך ליבוביץ ב"ספר הדק" שלו ( בצבע כחול אדום צהוב -"הערות לפרשיות השבוע" ) על פרשות השבוע ( להבדיל מהספר העבה - שבצבע סגול - "שבע שנים על שיחות על פרשת השבוע" ) ואומר:

"ברצוני להתייחס אל מלא אחת בלבד, שהיא אמנם מעין מלת-מפתח בשתי הסדרות האלה, בלועזית היינו אומרים - ' מונח אופרטיבי': וזה מונח הקדושה.

הסדרה השניה פותחת בפסוק העצום: 'קדושים תהיו, כי קדוש אני ה' אלוהיכם'. ובסדרה הזאת עצמה כנין הקדושה, או הקידוש של עם ישראל, חוזר ונשנה פעמים רבות:' והתקדשתם והייתם קדושים כי אני ה' אלוהיכם, ושמרתם את כל חקֻתי ועשיתם אותם, אני ה' מקדשכם...והייתם לי קדשים, כי קדוש אני ה'''; ועוד ועוד.

אלה הם צווים וייעודים נעלים ביותר, ועם זה אין כמותם פסוקים, ביטויים וניסוחים המסוכנים יותר מבחינת האמונה. שהרי הם ניתנים להתפרש, וכך פורשו - בשגגה, ולפעמים גם בזדון - כאילו יש בעם ישראל מטבעו משהו שמַקנה לו משמעות של קדושה. תפיסה זו משחררת את האדם מישראל מן האחריות, ומקנה לו בטחון לגבי דברים אשר אסור שיהיה האדם בעל בטחון לגביהם, משום שהם מן הדברים שהם מגמה ותכלית וחיוב ומשימה ופרוגרמה, ואינם נתונים. הפיכת מושג הקדושה, כתפקיד וכמשימה המוטלת על עם ישראל, לתכונה המושרשת וטבועה בעם ישראל - זו הפיכת האמונה לעבודת אלילים."*

וראו המשך הדברים שם*.

שבת שלום

  ג'ף

*י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 77 - 78

אלו דברים לשבת פרשות תזריע ומצורע תשפ"א

ישבתי וקראתי.

מרותק לדברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל על פרשת מצורע בספרו, "חיי עולם".

קראתי והזדעזעתי.

אמרתי כבר כאן ב"אלו דברים", יותר מפעם אחד, ואומר שוב, "חיי עולם" הוא "ספר חובה לכל בית."

על פניו, מה לנו ולפרשות תזריע - מצורע ? לענייני טומאה וטהרה ?

אולי תמצאנה תשובות לשאלות אלה בספרו של הרב עדין. אולי לא, הדברים הרי מורכבים.

בסוף דבריו על פרשת מצורע אומר הרב עדין:

"...אחרי כל הדברים האלה יש לזכור ולהודות בכך שכל מה שנאמר על דיני טומאה וטהרה לעולם לא יהיה ממצה, וגם אם אנחנו עושים תבנית מסוימת לגבי המכלול, אנחנו עדיין נשארים בפני שאלות. תמיד יהיו תקפים גם כאן הדברים שאמר שלמה המלך על פרשת פרה אדומה ( מדרש זוטא קהלת ז ) : ' לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון שהגעתי לפרשת פרה אדומה, 'אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני' ( קהלת ז ,כג )" 

הזעזוע שדברתי עליו קודם לא בא מכיוון זה, אלא מכיוון תובנותיו של הרב עדין לגבי "הטבע האנושי" באופן כללי, מצבו של האדם באשר הוא אדם.

הופתעתי לראות הסברה כי "יש ארבע מדרגות של בני-אדם...'אנוש' , 'גבר', 'איש' ולמעלה מכולם - 'אדם'."

דבריי כאן נועדו, "לשלוח אתכם לספר", לא יותר. 

אך על מנת לסבר את האוזן אביא סיפור חסידי, קצר ואולי גם ידוע, שמביא הרב, בפרק על "תזריע":

"מספרים שפעם באו מספר  חסידים אל המגיד ממזריטש, ואמרו לו שהם גרים רחוק, והם צריכים מישהו שיהיה מדריכם ומורם. הם הציעו את רבי מנדל'ה מוויטבסק (שאכן היה מעין ממלא מקומו של המגיד לאחר מותו), ושאלו איך יוכלו לדעת אם הוא האיש הנכון ? מה קנה-המידה למדוד אם הוא באמת גברא-רבה ? אז המגיד אמר להם: 'תשאלו אותו איזה עצה יש נגד גאווה. אם הוא ייתן לכם עצה - תדעו שאין בו ממש.' וכך הם עשו: הם באו אל רבי מנדל'ה ושאלו אותו ביחס לגאווה, והוא השיב: 'מה אוכל לומר לכם, אדם יכול ללכת בלבוש שק, בבגדים צואים, ולבו יהיה מלא גאווה, ואחר ילך ברחוב זקוף ומהודר - ולבו יהיה שבור בקרבו. אין לכך שום עצה'."*

סיפור שווה לכל נפש.

נזכרתי בדברים הבאים של אסא כשר יבדל"א, על "סיפור טוב":

"סיפור טוב מזמין אותנו, לא לעבור אותו , אלא לחיות בו. לא לחצות אותו מקצה אל קצה, כשם שעוברים בין עצי יער עבות, אלא להתמסר לו, לשוטט בו, כשם שמתרפקים על היער הקסום.
בסיפור כזה, אנחנו יכולים לשקוע, להניח לו לגרוף אותנו בין פרקיו. בתוך הסיפור אנחנו יכולים למצוא את עצמנו לא שקועים, מרותקים, אלא משקיעים, מפעילים את הדמיון, כדי להשלים את החסר, לפענח את הנרמז, להבין בין השורות, לראות בין הקווים. בסיפור טוב אנחנו בתוך הסיפור, אנחנו לא רק צופים, אנחנו גם יוצרים."

                     -  אסא כשר  ב"ספר קטן על משמעות החיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ' 69

שבת שלום

   ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, דברים על פרשת תזריע , בעמ' 236. הציטוטים הקודמים הם מעמ' 228, ו 246 בספר.

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תשפ"א

 השעה אינה מאוחרת ובכל זאת אני נזקק כעת, בשעת בוקר של יום ששי, ערב שבת פרשת שמיני, לברירת המחדל.

אחר שיחה מטלטלת של חמותי אתמול בערב של "זיכרון בסלון" שנדחה ביום, אירועים מאירועים שונים, ובעיקר ניסיונות בוסר להגיע לעיבוד  כל אלה ולקוהרנטיות הנכספת, ברירת המחדל היא שירה.

ברקע "וידום אהרן" ואסון מות שני בניו בהקריבם "אש זרה".

ברקע רחובות הומי אדם של ברלין בשנות השלושים של המאה הקודמת

ברקע הצנזורה והחובה להתנגד לה

ברקע אויר קר שנכנס מהחלון הפתוח לעבר רח' קרן היסוד לא רחוק מבלפור

ברקע זכרון המעברות, רצון טוב שהשתבש בדרך ומורכבות אנושית מתעתעת.

"היה מלומד גוי שכתב ספר על התנ"ך", מספר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ בפרק ב"חיי עולם" שעוסק בפרשת מות בני אהרון, " והוא כותב שאחד המזמורים היפים ביותר בספר תהילים, הוא מזמור מספר מאה ארבעים וחמש. העניין הוא, שמי שאומר אותו שלוש פעמים ביום, או יותר, לכל היותר מבחין בכך שהוא כתוב לפי סדר הא"ב. מאיפה זה נובע ? הוא כבר לא יכול לשים לב מה נאמר בו, לא מפני שהוא לא יודע אותו בעל פה, אלא דווקא מפני שהוא יודע אותו בעל פה....

בעיה זו שייכת גם בדברים כלליים ביותר." ממשיך הרב עדין וכותב שם, "בימינו יש דבר כזה שקוראים לו דתיים, ובתוכם יש כאלה שקוראים להם, או שהם קוראים לעצמם, 'בני תורה', ויש בהם גם כאלה שבאמת עוסקים בתורה ברצינות. הבעיה של הקבוצה הזו היא אותה בעיה שעמדה ביסוד העניין של חטא בני אהרן - 'בקרבתם לפני ה'...כל אדם הוא בצד זה או אחר מן הקרובים, והוא צריך תמיד לזכור שלמרות שהוא אולי יודע מה שנעשה מאחורי הקלעים, נדרש ממנו שלא לאבד את רגש הכבוד, את חרדת הקודש. אסור לו לאדם להרגיש שהוא פטור מהחובות של העמידה מרחוק, וזה בוודאי אחד הדברים הקשים ביותר לביצוע."*

ראו  נא הדברים במלואם שם.

"בנפרד"

כותב צ'סלוב מילוש בשיר שנקרא "חשבון", 

"הייתי דן בשביעות הרצון ובגאווה,

כאשר הייתי זה שנדמה לו

ועל כן הוא פוסע בגאון ובלי חשד"

"כבר לא אכתב" 

מסיים מילוש את השיר, 

"את דברי ימי טיפשותי.

כי מאוחר ואל האמת קשה להגיע."^

שבת שלום

  ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוך המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 250-249

^"אור יום", קובץ שירי צ'סלוב מילוש בתרגומו של דוד וינפלד, בהוצאת אבן חושן הוצאה לאור בע"מ, עמ' 171

https://youtu.be/WuQRQI5kWvI

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תשפ"א

 "רבות מחשבות בלב איש..."

לא תכננתי להתייחס כאן ב"אלו דברים" ל"וידום אהרון".

קרה משהו - במישור שיחסים בין אדם לחברו, - אני במקרה זה האדם והחבר מטבע הדברים - ה"חברו". החלטתי להבליג ולא להגיב. לצד התזמון  - העיתוי - השנים לימדו אותי את מעלות האיפוק והריסון, והיד עודנה נטויה בנושא זה.

אמנם "פרקתי" וסיפרתי לאשתי, טוטי, את הספור, וזה הספיק. ברמה של הארועים הדורשים תגובה, תנוח דעתכם, בסקאלה מ1 עד 10 , ממילא מדובר היה במקרה שלכל היותר קיבל ציון של 3. באנגלית אומרים what's all the fuss about. קרי: "גודמן מה אתה עושה ענין מהסיפור הזה ?"

ייתכן ואינכם יודעים אבל לאחרונה "עבר די 9 במוח שלי" והשטיח כל מה שהיה שם קודם. זו תחושה מצד אחד מאד משחררת ומהצד השני מטבע הדברים - מעוררת בעיות...לדי 9 קוראים "ויטגנשטיין". ניחא.

לא כל הפרשות יושבות אצלי בנשמה. צר לי על כך. פרשת שמיני היא פרשת הבר מצוה של בננו הקטן אלחנן, כך שלפני שנים התעמקתי בה...פרשת מות בני אהרן היא פרשה מזעזעת. 

ההשוואה בין פרשה זו לבין הארוע שאני מדבר עליו בפתיח היא מופרכת.

יתר על כן, את הדברים האלה אני רושם בדירת חמותי, ניצולת שואה, שעקב עניינים טכניים אנו עורכים את "זכרון בסלון" עימה בזום הערב, מוצאי יום הזכרון לשואה ולגבורה. אחיינית של אשתי עוברת איתה על השאלות שתשאלנה....אחת השאלות היא כיצד שמרת על אמונתך לאחר השואה. תשובתה זיעזעה אותי. אומר רק שהתשובה קשורה גם כן ביחסים שבין אדם לחברו.

השל לימד אותי בין היתר, שאלוהים הוא בלתי נראה ובלתי ניתן - כמעט - להראות. לעומת זאת האדם שמולך - כל אדם - כל אדם באשר הוא אדם ללא הבדל דת גזע מין או לאום , כל אדם, הוא נברא בצלם אלוהים וככזה - עדות חיה, תזכורת חיה  לנוכחותו של הקב"ה בעולם שלנו.

מהרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ למדתי לא לזלזל ב"פכים הקטנים". בעיני הקב"ה הארמון בסביון וגרגיר החול על החוף באפולוניה - -אחד הם...

ואין הדברים ממצים

בתום ערב הזום אוסיף - ההשוואה בין מות בני אהרון וכל סיפור וסיפור של כל אחד ואחת שעברו את השואה  אינה מופרכת בעיני. "וידום אהרן". דממה זו מהדהדת עד היום. דממה שהיא ככל הנראה התגובה הראויה ביותר לזוועה...לכל הפחות מדובר בתזכורת - הזהרו בדבריכם, הזהרו...וזכרו לשתוק.

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשביעי של פסח - שבת חוה"מ תשפ"א

 

שיר של וודי ג'אטרי

שיר של ישראל אלירז

דברים של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ

דברים של הרב יונתן סאקס, הרב הראשי לשעבר של אנגליה

לעיל, רשימה חלקית של דברים שהבאתי בשנים קודמות בטורים לשביעי של פסח.

עיינתי בבלוג אלו דברים, בו כל החומר הזה ועוד מופיע, במסגרת הכנת אלו דברים לשנה זו.

יש דברים שראוי לחזור אליהם שנה בשנה, כמו דברי הרב עדין על "ים" ויבשה"- ראו ב https://eludevarim.blogspot.com/2016/04/blog-post_27.html

וכמו דברי הרב סאקס ראו בhttps://eludevarim.blogspot.com/2012/04/blog-post_10.html

מבין כל הדברים, בחרתי להביא כאן ספור חסידי קצר שהופיע בסוף הטור לשנת תשע"ב ( יחד עם דברי ההקדמה שרשמתי אז) :

אני מבקש לסיים, לקראת החג, לקראת שבת ולקראת "אחר החגים" ו"החזרה לשגרה" שאחר הפסח בסיפור חסידי קצר, שהזכיר הרב סאקס במהלך דבריו, ושהבאתי אני לפני כשבועיים בבלוג על מקורותיו החסידיים של השל, סיפור שמצביע על נוגדן אפשרי לתופעה המודרנית של הריצה מטורפת עם ההמון ועם הזרם. ריצה, שמטבע הדברים, אין בינה לבין רעיון החירות שעסקנו בו בפסח - ולא כלום. מסופר על הרבי לוי יצחק מברדיצ'יב :

פעם אחת ראה רבי לוי יצחק איש הולך ברחוב והוא נחפז ואינו מביט ימין ושמאל. "על שום מה אתה רץ כל כך ?" שאל אותו. "הולך אני אחר פרנסתי", השיב האיש. "ומנין לך", הוסיף הרבי לשאול, "שפרנסתך רצה לפניך ומוכרח אתה לרדוף אחריה ? שמא היא מאחורי גבך ואין עליך אלא לעמוד במקומך ולהמתין עד שתבוא, ואילו אתה בורח מפניה."

חג שמח ושבת שלום

       ג'ף