כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל באחד הפרקים שמוקדש לפורים בספרו "חיי שנה":
"פעמים רבות במשך החיים אנו מפחדים לקחת יוזמה; לפעמים אנחנו צריכים להחליט החלטות אך אין לנו את הזמן או את האומץ להחליט אותן. מכיוון שהחיים לעולם אינם נעצרים מעצמם - הכל נמשך, ואין שום נקודה שבה ניתן להפסיק את המעגל הזה. אנו יוצרים לעצמנו קבעונות, וכל אחר מחליט לגבי עצמו: 'אני כזה וכזה, כולם מכירים אותי בתור כזה, וכך אני גם צריך להיות.' בפורים יש את ההזדמנות לצאת מהקבעון, מכיון שהכל מתנועע ומזדעזע.
לא מדובר רק בענייני קיום מצוות ועבודת ה', אלא בכל תחומי החיים. אנו צריכים סיוע של איזה דבר שיזיז אותנו, ואף על פי שהאומץ שבכוס אינו אמיתי, אחרי לגימה הגונה מקבלים די אומץ בכדי להחליט לשנות את החיים מכאן ולהבא....
....לפעמים אדם חושש מהתוצאות של השינויים הפנימיים שהוא הולך לעשות. מי מאתנו לא אמר לעצמו: 'אם אני אתחיל להשיג כל מיני מעלות ומדרגות, מי יודע לאן אני אגיע ?'. גם כאשר אנו מתפללים או עוסקים בעבודת הבורא ,אנו חוששים: 'אולי , חס ושלום, אני אהפוך להיות אדם הגון ?'. פורים הוא הזדמנות לעשות מהפך בתוכנו, להחליט החלטות שקודם נמנענו מהן בגלל כל מיני פחדים שיצרה הדעת. חסרון דעת זה מאפשר אולי לעשות את כל העבירות שתמיד רציתי, אבל מצד שני נותן גם את ההזדמנות לכל המצוות שתמיד רציתי לעשות ולא העזתי.
פורים הוא הזדמנות לעשות דילוג לצד אחר, ולמחרת להישאר שם. היציאה מן הגדרים אינה רק למשך זמן השכרות, אלא הוא הזדמנות כדי להחלץ - מכיוון שממילא לא נמצאים במסלול החיים הרגיל; פורים הוא המנוף לשינויים, שלאחריו אנו מקווים למצוא את עצמנו במקום אחר."
כותב ישיעהו ליבוביץ על פרשת השבוע בספרו "הערות על פרשיות השבוע":
"'צו', בעקבות מה שקדם ב'ויקרא', זו תורת הקרבנות. עבודת הקרבנות תופסת מקום עצום בעולמה של עבודת ה' - על־כל־פנים כל זמן שבית־המקדש קיים. פרשת הקרבנות, הן כטקסט והן כמעשה, תמיד נתנה מקום לטעויות גדולות, שהעמידו את עבודת ה' על עצם המעשה של הקרבן ולא על הכוונה שבדבר.
לכן, כשתוקנו ההפטרות לסדרות השונות בתורה הותקנה לסדרת 'צו' אותה הפטרה מדברי ירמיהו, המעמידה את ענין הקרבנות על משמעותו האמיתית. וזה לשונו של ירמיהו בפרק ז': 'כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל: עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר' ( זבחים אלה שלמים; העולה נשרפת כולה על המזבח, ואילו השלמים - חלקם נשרף על המזבח, והשאר נאכל. האכילה היא חלק מהטקס של הקרבת הקרבן. )
הנביא, בשם ה', מדבר בזלזול על הקרבן: 'עלותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר. כי לא דברתי את־אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על־דברי עולה וזבח. כי אם את־הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו־לי־לעם, והלכם בכל־הדרך אשר אצוה אתכם...ולא שמעו ולא־הטו את־אזנם'. וירמיהו ממשיך בדבר הזה ומגיע ל'גנוב, רצוח ונאוף' וכו'.
לכאורה דברים תמוהים, שהרי כשאנחנו מדברים על יציאת מצרים, בדרך־כלל אנחנו מתכוונים לכל פרשת ארבעים השנים במדבר...שבו ניתנה התורה לעם ישראל. ובתורה דברי עולה וזבח תופסים מקום גדול מאד....
כאן עלינו להבין 'ביום הוציאי אותם מארץ מצרים' פשוט כמשמעו - ממש ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. שם באמת לא ניתנה לישראל תורת הקרבנות....
....אבל , הוא מוסיף ואומר, צויתי אותם משהו: 'צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו־לי לעם, והלכתם בכל־הדרך אשר אצוה אתכם'. אלא שאם הדברים האלה מתייחסים ליום יציאת מצרים ממש, הרי לא ניתן לומר שאז ניתנה לישראל ההוראה, או ניתן להם הצו, להליכה 'בכל־הדרך אשר אצוה אתכם'.
מה נצטוו באותה שעה ? למה מתכוון ירמיהו כשהוא אומר, בשם ה', שאז צוה אותם את העיקר ? אין אנחנו מוצאים את זה בפרשת יציאת מצרים ממש.
את ההסבר אנחנו מקבלים מירמיהו עצמו במקום אחר, בפרק ל"ד, העוסק באחת הפרשיות שגם היא מהדברים הנוקבים ביותר בתולדות ישראל ובתולדות האמונה בישראל. פרשת שחרור העבדים בשנה השביעית. החטא הגדול שחטא העם בימי צדקיהו היה שהם אמנם שחררו את עבדיהם , אבל אחר־כך חזרו וכבשו אותם לעבדים. ועל הדבר הזה מנבא ירמיהו כליה על ירושלים ועל המלך ועל העם. אחת הנבואות החמורות והקשות ביותר שיש בדברי נביא החורבן.
וירמיהו פותח את דבריו במלים אלה: 'כה־אמר ה' אלהי ישראל'. ואני חושב", אומר ליבוביץ, "שאין זה מקרה שאלה אותן המלים ממש שבהן, כמה שנים לפני־כן, פתח את הנבואה על ענין עולה וזבח. שם היתה הפתיחה: 'כה־אמר ה' צבאות אלהי ישראל : עלותיכם ספו על זבחיכם...' וכאן שוב: 'כה־אמר ה' אלהי ישראל: אנכי כרתי ברית את־אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים [אותן מלים עצמן] מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את־אחיו העברי אשר ימכר לך , ועבדך שש שנים.'
ירמיהו אומר לנו דבר שאיננו כתוב בתורה: שבאותו יום שבו שחרר אלהים את ישראל ממצרים צוה אותם על שחרור עבדיהם בשנה השביעית. הדבר אשר צויתי אתכם ביום הוציאי אתכם מארץ מצרים, 'והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם , והלכתם בכל־הדרך אשר אצוה אתכם' - הוא ענין שחרור העבדים. והפרת הדבר הזה היא־היא שגוררת אחריה את נבואת החורבן הטוטאלי.
ומכאן אנחנו למדים שהקרבנות לא הם מהות עבודת ה', אלא הם באו לסמל את עבודת ה' בידי העם השומר את הברית הזאת. והברית הזאת לא היתה עולה וזבח, אלא שחרור עבדים."^
שבת שלום
ג'ף
מקורות:
הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "ההכנה לשתיה בפורים", המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 159 - 160
^י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 68 - 70
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה