חבר טוב שלי הלך השבוע לעולמו.
הרצל חבקוק שמו.
הסתלקותו של הרצל - הסתלקות די פתאומית - יש לומר - גורמת לי לחשוב על לא מעט נושאים.
על החיים ועל המוות; על החברות; על סיפור החיים של הרצל, סיפור החיים שלי ( סיפורים שהצטלבו מאז שהייתי בתיכון והרצל היה במכינה של אוניברסיטת ת"א בשנות השבעים של המאה הקודמת ); על אמת ושקר; קונבנציות חברתיות -ומוביליות חברתית ועוד
קונבנציות חברתיות - ומוביליות חברתית - ?
אני לא רוצה לפרט כאן את סיפור חייו של הרצל. אומר רק - שהרצל לא גדל בסביון והוריו היו אנשי עמל שנסיבות חייהם לא הביאו את הרצל למוסדות ההשכלה ש"אדם רגיל לבקר בהם" בתחילת דרכו עד הצבא.
אילו הרצל היה מקבל את נסיבות חייו כפי שהונחו לפניו, לא היה רוכש השכלה אקדמית כמשפטן ולא היה נהיה עורך דין.
הרצל השיג את מה שהשיג בחיים תוך מאבק עיקש ומתמיד כנגד הקונבנציות החברתיות, קונבנציות - אנשים יש לומר - שביקשו להשאיר אותו במקומו. "אתה תישאר פה". אל תתקדם לGO (כלשון משחק המונופול - Do Not Pass Go ) ובשום אופן "אל תאסוף את המאתיים דולר בסיבוב." החברה לא אמרה לו "לך ישר לכלא" - ואולי בעצם היה זה כן אחד המסרים הסמויים...אבל הרצל אמר לא: "אני לא נשאר פה ואתם לא תשאירו פה."
במילים של הרצל ידידי מורי ורבי באחרית דבר לאוטוביוגרפיה שלו "מהחידקל עד הירקון" :
"לקראת סוף הסיפור אני רוצה להתייחס לגישתה של החברה. החברה אוהבת לסגוד לעגל הזהב, זה אומר, היכן האדם גר, בכמה חדרים הוא גר, כמה פעמים נסע לחו"ל, באיזה רכב הוא נוסע, מה המקצוע שלו, מה מצבו הכלכלי, ולפי זה היא פועלת. כשאני החלטתי ללמוד, זה היה בעצם ניפוץ מוחלט של עגל הזהב. לא היה אפילו אדם אחד שהאמין בי שעד גיל 22 דיברתי, כתבתי וקראתי לפי אינטואיציה. ניפצתי מוסכמות חברתיות. החברה איננה טורחת לבדוק את מידת האנושיות שבאדם, אלא רק את המראה החיצוני שלו. הפילוסוף היווני פריקלס אמר: 'לא בושה להיוולד עני, בושה להישאר עני', ולפי ניטשה: 'מאז מות אלוהים - היוזמה עברה לידי האדם. אדם המכבד את עצמו לא רק יבנה את עולמו אלא גם ייצור את החומר לבניית עולמו'. זאת אומרת , אסור לאדם להשלים עם גורלו, או להישאר במצב הקיים; על האדם לעשות כל מאמץ כדי להגשים את עצמו, ולא להפסיק לחלום."
בצמתים חשובים בחייו של הרצל, היו אנשים, ש"הושיטו לו יד", "נתנו כתף", וסייעו בידו במאבק הסיזיפי שלו נגד הסטיגמות שהחברה ביקשה להנציח, על חשבונו, במקרה של הרצל.
בהרצל בערה אש.
התכונה הבולטת מכל אצלו היתה לדעתי תאוות הלימוד, הרצון המתמיד והבלתי נלאה, ללמוד. לא לימוד לשם קבלת תואר כזה או אחר, אלא לימוד כהיענות לצו פנימי כלשהו, לדעת, עוד ועוד ועוד, לא לקבל שום דבר כמובן מאליו, בעיקר לא את הקונבנציות החברתיות. יובל אלבשן הזכיר לא מזמן את האמירה "מי שיושב על העץ לא מנענע אותו". הרצל נענע את העץ; ועוד איך נענע אותו.
האש כבתה.
הרוח חיה.
יהי זכרו של הרצל ברוך
שבת שלום
ג'ף
שבינתיים מופיעה במהדורה שלא להפצה ושפרופ' דוד ליבאי יבדל"א, אחד המנטורים של הרצל, הקריא ממנו קטעים נבחרים בהלוויתו של הרצל
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה