אחרי דברי הקדמה קצרים על תורה ו, בליקוטי מוהר"ן לרבי נחמן מברסלב, ("התורה של אלול"), מגיע הרב שג"ר לשיר של לאה גולדברג:
"וכמו בשיר של לאה גולדברג אנו חוזרים, קופצים ליתר דיוק, היישר מחום הקיץ וחויות החופשה הנלוות לו, לקרירות הסתיו המעוררת בנו רטט, ציפיות, ואולי גם חרדה של סיום שנה, של הזמן החולף, ימי הדין והרחמים, חודש אלול.
'ומישהו בא ואמר;/ כבר קרבים הימים הנוראים./ הקיץ עבר/
ובגן נשר האגס/ לתוך עשב מצהיב/...הקיץ היה קצר/ וקצר עוד
ממנו/ היה האביב/...בעיר מחכים לנו לימים נוראים'
<מתוך השיר: 'השכנים כבר ארזו', בקובץ עם הלילה הזה, לאה גולדברג >
זהו שיר פרידה מהקיץ הקצר, ומהאביב הקצר עוד יותר. התחושה הינה של סוף, תזוזה ופרידה. כולם אורזים, לא נשאר אחד, בעיר מחכים לנו ימים נוראים. ברור שהקיץ הקצר והאביב הקצר ממנו, עם תחושת העזיבה והעזובה, הינם מטפורה לפרידה עמוקה יותר. האגס הנושר לעשב המצהיב, והצל הארוך המוטל בלילה, יוצרים בבירור תחושה של פרידה מהחיים, של מוות, פרידה זו משולבת בתהליכים המתרחשים בטבע בעונה זו של סוף הקיץ. הסתיו הנוקש על הפתח, מתערב בימים הנוראים המחכים בעיר. מתגנבת לשיר משמעות נוספת; השיבה לעיר מהטבע אחרי חופשת הקיץ, הינה הימים הנוראים. בכל אופן העיר מזוהה עם ה'ימים הנוראים', 'בעיר מחכים לנו, ולימים הנוראים'.
סיום השנה הופך אצל לאה גולדברג למטפורה לחיי האדם בכלל, ומכאן תחושת הדחיפות והחשש מפני הימים הנוראים."*
מיד לאחר מכן, ממשיך הרב שג"ר עם סיפור הלב והמעיין של רבי נחמן.
על כך, בלי נדר בטור הבא.
שבת שלום
חודש טוב
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה