אלו דברים לשבת פרשת ראה תשפ"ד

 יואל הופמן בדברי המבוא שלו לקובץ "קולות האדמה": 

"אילו ידעה העז שהיא עז, היו רגליה מסתבכות זו בזו.

אילו ידע הדג שהוא דג, היה שוקע למעמקי הנהר כגוש עופרת. העז, הדג, ההר והנהר יודעים עצמם בידיעה שאינה יודעת. רק האדם מנסה ל'דעת' בידיעה היודעת. על כן אין האדם מצליח להיות אדם כשם שהעז היא עז, הדג הוא דג, ההר הוא הר, והנהר - נהר.

צ'וּאַנְג־טְסֶה, הפילוסוף של 'הידיעה שאינה יודעת', חי בסין (?369 - ?286 לפני הספירה) לפני כאלפיים ושלוש מאות שנה. המלומדים יודעים לספר שהוא הושפע מתורתו המיסטית של לַאו־טְסֶה ודיבר כנגד תורתו החברתית של קוׂנְפוּצְיוּס. אבל צ'וּאַנְג־טְסֶה אינו הפילוסוף המלומד ההולך בעיקבות האחד וטוען כנגד האחר. הוא מתבונן במעוף הזבוב, בצעדת החיילים, בענפיו של עץ, במצנפתו של הפקיד הממשלתי - בכל אותו תוהו ובוהו הקרוי 'עולם' - והוא צוחק. ומי שצוחק יחד עם, צ'וּאַנְג־טְסֶה יודע שהצחוק הזה אינו סיני יותר מאשר יווני או יהודי, ואינו עתיק יותר מאשר היום או מחר."

מתוך דברי המבוא שכתב יואל הופמן ל"קולות האדמה", קטעים מבחרים מכתביו של החכם הסיני צ'וּאַנְג־טְסֶה, תירגם מסיני עם הערות ופירושים יואל הופמן, הוצאת מסדה, עמ' 7

שבת שלום

ג'ף

האיור :Annibale Carracci

River Landscape, c. 1590

Courtesy National Gallery of Art, Washington

הציור הוא ברשות הרבים ( public domain )

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשפ"ד

"לא כל דבר צריך פירוש:" 

הִשָּׁמֶר לְךָ, פֶּן-תִּשְׁכַּח אֶת-ה' אֱלֹקיךָ,

 לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם;

 פֶּן-תֹּאכַל, וְשָׂבָעְתָּ; וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ;  וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה-לָּךְ; וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ,

 יִרְבֶּה.... וְרָם, לְבָבֶךָ;

 וְשָׁכַחְתָּ אֶת-ה' אֱלֹקיךָ, הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. 

וְאָמַרְתָּ, בִּלְבָבֶךָ:  כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי, עָשָׂה לִי אֶת-הַחַיִל הַזֶּה.  

וְזָכַרְתָּ, אֶת ה' אֱלֹקיךָ--כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ, לַעֲשׂוֹת חָיִל:

 לְמַעַן הָקִים אֶת-בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.

דברים ח, יא - יח

שבת שלום

      ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת עקב תשפ"ד ט

לפעמים אני חושב על דברים שאמר הרב פרופסור אברהם יהושע השל על מלחמת ויאטנאם.

בראיון שנערך עימו כמה שבועות לפני מותו , נשאל השל בדבר אמירה שלו לפיה "מלחמת ויאטנאם היתה סוגיה דתית."

שואל אותו המראיין - מדוע ? מדוע מלחמת ויאטנאם הוא נושא דתי ?

ואלו דבריו שם:

"ודאי שזו שאלה דתית ! וכי מה הוא הדבר אשר אלוהים דורש מאתנו בראש ובראשונה ? - צדק ורחמים. מה הוא דן לחובה מעל לכל ? רצח והרג של אנשים חפים !

כיצד אוכל להתפלל כאשר על מצפוני רובצת המודעות לכך שהיה לי חלק באחריות למותם של אנשים חפים בוויטנאם ? בחברה חופשית יש אחדים שהם אשמים , אך הכל אחראיים."

ארבע שנים קודם לראיון האחרון הנ"ל, בשיחה שנתן באוניברסיטה בקליפורניה הרחיב והסביר השל, היכן בדיוק היתה הבעיה של "קברניטי המלחמה" האמריקאיים - הם שכחו את היסוד האנושי שהיה קיים באויב הויאטנאמי . אליבא דידם הויאטנאמים לא היו בני אדם, או היו בני אדם על רמה נחותה יותר. ( השיחה כולה בקישור להלן )

התלבטתי אם להוסיף לדברים האלו את הדברים הבאים:

לא צריך להזכיר ולהעלות כאן את הברור מאליו, את ההבדלים הברורים מאליהם בין מלחמת ויאטנאם וארצות הברית דאז לבין מלחמת השבעה באורטובר שאנו נתונים בה כעת.

אני איש גולני ( בסדיר ובמילואים הרבה שנים ).

זה לא מונע ממני לשאת איתי לצד סימני הקריאה, גם סימני שאלה.

שבת שלום

     ג'ף

https://youtu.be/dVIbDLAvBNs?si=k36uTrEQkm4SwXOB

אלו דברים ליא באב תשפ"ד

 גם את "ישראל אלירז" אני לא מבין.

מה פירוש: "לפני הדלת, מעבר לקיץ" ?

מה פירוש הכותרת לחלק 3 לספר השירים הנ"ל: "אני רוצה שמישהו יבוא ויחזיק את הקיץ עד שאהיה מאחוריי" ?

את השורה הראשונה בשיר מס' 68 שם אני מבין:

"אם ישאלו, מה הלאה ? אני מבין. כמו גם את "התשובה" בשורה  השנייה:

"אשיב, נראה."

את השורה השלישית אני לא מבין, אם כי אני מזהה "מוטיב מוכר":

"אחר כך, הייתי רוצה למות לְפָנַי".

כיצד מתקדמים בעולם שאין מבינים אותו. 

שלפעמים מזהים "מי נגד מי" אך לפעמים לא.

כיצד מתקדמים בעולם שעובר מהלשביה בצאלים לסמטאות עזה תוך כמה ימים

שחולפים ביעף ?

כיצד מתקדמים בעולם של קומבינטורים שבסה"כ רוצים לזיין את האחר לפני שהאחר

יזיין אותם, בתור לבנק, על הכביש, במשרד עורך הדין ?

"המים עומדים ומכסים את ההרים ( כמו

בתהילים קד ) ואנו אוכלים את 

האדמה האוכלת אותנו."

הרי אנו אחרי תשעה באב, בימי נחמה

"עכשיו רק השירה נשארה לעזור לנו

לשאת ולתת עם הרוח בדרכה

אל הבשר האובד."

אתם חושבים שאתם מבינים ?!

תחשבו שוב....

המים זורמים

המים זורמים

עומד שם ילד מתבונן ותוהה

אחו דברים לשבת נחמו - פרשת ואתחנן תשפ"ד

בפתח דבריו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל על הפרשה בספרו "חיי עולם" הוא שואל - בכותרת: "מהי עבודה זרה ?"

בחרתי להביא כאן פסקה קטנה מתוך הטקסט השלם שבו משיב הרב עדין על השאלה הזאת -

"קשה להיות יהודי, כי יהדות דורשת ממני להיות קיצוני ולהיות מתון, להיות שקט ולהיות פרוע, לרקוד ולקפוץ על רגל אחת ולעמוד על ארבע. זה המכלול של החיים, ואדם צריך להחזיק מעמד בתוכו, אף על פי שבכל פעם היצר הרע דופק על פתחו ואומר לו: אולי תבוא ונעמיד את הכל על דבר אחד ?"*

שבת שלום

   ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 402

אלו דברים לשבת נחמו - פרשת ואתחנן תשפ"ד ט

"לגעת באפשר

מתוך החולף."

צ'ארלס סימיק, White

עלה בדעתי לכתוב כאן על נושא מסוים.

אחרי כן נשמע קול אחר בראשי שאמר: עם כל הכבוד, אם תכתב מה שתכננת יהא בכך, בנסיבות הימים האלו, טעם רע.

מה שתכננתי מתנגן בראשי ובראשי בלבד.

אותי הוא מזין, ואותי הוא מחזיק. זה בסדר. די בכך.

ומה אשים כאן ב"שטח הציבורי", בבלוג או בפייס ?

אשים כאן דברים של צ'ארלס סימיק. סימיק שהעריץ את יהודה עמיחי. סימיק שגדל כילד בבלגרד המופגזת, שראה זוועות שלא עזבו אותו עד יומו האחרון.

התכוונת לכתוב על אור.

"אור" חברו של יוסריאן ממלכוד 22.

זה הרעיון שנפסל.

כשהגעתי לסימיק הסתבר שבדברים שלו שמצאתי, הוא מדבר על אור. אור במובן של light ולא במובן של שם של אדם.

הדברים הם מתוך שיר שלו שנקרא White לבן.

Out of poverty
To begin again:

With the color of the bride
And that of blindness,

Touch what I can
Of the quick,

Speak and then wait,
As if this light

Will continue to linger
On the threshold.

אור איננו.

תרתי משמע.

האור המדובר הוא חברו לאוהל של יוסריאן, החברה' ממלכוד 22.

אלו דברים לשבת פרשת דברים תשפ"ד

ישנו שיר קצר על מלחמה של צ'ארלס סימיק War ( 5 שורות ). ישנו שיר קצר של  יהודה עמיחי על מלחמה "גשם בשדה קרב"  ( גם כן 5 שורות ). ישנו שיר ארוך של שיימוס היני שנקרא Station Island. המתרגם של השיר הזה לעברית בחר להותיר את הכותרת כפי שהיא, כך שבעברית היא מופיעה "סטיישן איילנד". קטע השיר להלן אינו על מלחמה. הוא על "אלימות בעצימות נמוכה" אולי אפשר לומר כך, בלשון ימינו. אני שמעתי את שיימוס היני מקריא הקטע  הזה לפני שנים. אסתכן ואביא כאן את התרגום לעברית של יהודה ליטני בתקווה שחלק מהחוויה שעברתי כששמעתי את השיר תעבור אל הקוראים שכאן כעת.

"באתי אל שפת המים

נרגע מעצם המבט, מתבטל מעליהם

כמו היו ברומטר צלול

או ראי, כשדמות לא נשקפה

אך חשתי נוכחות

חודרת אל ריכוז מחשבותי

שעה שלא הייתי מרוכז כשביטא 

את שמי. על אף רצוני

פניתי אחור וראיתי את פניו,

וההלם עודנו בי. מצחו

היה שסוע מעל לעין ודם

נקרש על צווארו ולחייו.'תרגע'

אמר, ' זה רק אני, כבר ראית זבי דם

לאחר תחרות כדורגל...מה היתה השעה

שבה העירו אותי משנתי עדיין איני יודע

אך שמעתי את הדפיקה הזו, ועוד דפיקה,

שהפחידו אותי, כמו טלפון בשעות הקטנות,

והבנתי שמוטב שלא אדליק את האור

אבל הצצתי החוצה מאחורי הוילון.

ראיתי שני לקוחות על סף הדלת

ולנדרובר ישן שדלתותיו פתוחות

חונה ברחוב אז הנחתי לוילון להשמט;

הם כנראה חכו לתזוזת הוילון

שכן צעקו: תרד לחנות!

היא אז התחילה לבכות, להתהפך במיטה,

מקוננת לעצמה

לא שאלה אפילו מי זה. 'יצאת מדעתך?'

או מה קרה לך ?' שאגתי, יותר

כדי לחזור לעשתונותי

מאשר מרוגז אמיתי עליה

שכן הדפיקות זעזעו אותי, הן לא חדלו,

ויבבותיה ויללותיה הכבושות רק החמירו את המצב.

הם לא חדלו לצעוק, 'חנות!

חנות!' אז נעלתי נעליים ולבשתי מעיל קל

חזרתי לחלון וצעקתי,

'מה אתם רוצים ? אם לא תשתקו

לא ארד'. 'יש ילד חולה.

פתח וראה מה יש לך שם בשבילו - גלולות,

אבקה או משהו בבקבוק',

אמר אחד מהם. הוא ירד מהמדרכה

כדי שאראה את פניו באו הפנס

וכשזז גם האחר, הכרתי את שניהם.

כל כמה שהיו הדפיקות נוראות, השקט 

היה נורא יותר. היא השתתקה,

ושכבה קפואה כמתה, לוחשת לי להזהר.

כשהגעתי לדלת חדר השינה, הדלקתי אור,

'מוזר שלא חיפשו ורוקח.

מי הם בכלל בשעת לילה כזאת ?'

שאלה ועיניה ניצבות בחוריהן.

'הם מוכרים לי', אמרתי, אבל משהו

דחק בי לאמץ את ידה שמעבר למיטה

לפני הירידה במדרגות אל מסדרון

החנות. עמדתי שם בברכיים

פקות. אני זוכר את ריחו התפל

של בשר מבושל או משהו דומה באויר

ברדתי לפתוח. מרגע זה ואילך

אתה יודע הכל ממש כמוני.'

'הם לא אמרו כלום?' 'שום דבר. וכי מה יכלו להגיד?'

'הם היו במדים ? לא הסתירו את פניהם בדרך כלשהי ?'

'הם היו חשופי־פנים כמו באור יום,

חלאות, חושבים את עצמם לכל־יכולים'

'לא שזאת נחמה,

אבל הם נתפסו', אמרתי לו, 'ונאסרו'.

גדול־איברים, ישר, גלוי־פנים, עמד

תוך שכחה של הכל, פרט

למה שנבע מראשו הפגוע.

הוא החל לחייך, 'שמנת

מאז החיזורים באוסטין הגדולה

זו ששאלת במוצאי שבת'.

כמעט לא הזדקן בחייו ובמותו.

טוהר של אתלט תמיד היה

קורן ממנו ופרט למצח

המחוץ והדם, היה עדיין

אותו קשר בסוודר הכחול

והמכנסיים המעומלנים, המהודר בשחקני הקבוצה,

הקורבן המושלם, הטהור, זה שלא יעלה על הדעת.

'סלח לאדישותי -

סלח למעורבותי הזהירה, המהוססת',

הפתעתי את עצמי באמרי 'סלח 

לעין שלי', אמר, זה הכל מעל לראשי'.

ואז נראה כי כאב חד פילח את גופו

והוא רעד כגל־חום ונמוג."*

למי שהגיע/ה עד כאן נתונה תודתי.

שבת שלום

    ג'ף

*שיימוס היני, סטיישן איילנד, תרגום יהודה ליטני, הוצאת כרמל, חלק 7 לשיר, עמ' 60 - 67