ישנו שיר קצר על מלחמה של צ'ארלס סימיק War ( 5 שורות ). ישנו שיר קצר של יהודה עמיחי על מלחמה "גשם בשדה קרב" ( גם כן 5 שורות ). ישנו שיר ארוך של שיימוס היני שנקרא Station Island. המתרגם של השיר הזה לעברית בחר להותיר את הכותרת כפי שהיא, כך שבעברית היא מופיעה "סטיישן איילנד". קטע השיר להלן אינו על מלחמה. הוא על "אלימות בעצימות נמוכה" אולי אפשר לומר כך, בלשון ימינו. אני שמעתי את שיימוס היני מקריא הקטע הזה לפני שנים. אסתכן ואביא כאן את התרגום לעברית של יהודה ליטני בתקווה שחלק מהחוויה שעברתי כששמעתי את השיר תעבור אל הקוראים שכאן כעת.
"באתי אל שפת המים
נרגע מעצם המבט, מתבטל מעליהם
כמו היו ברומטר צלול
או ראי, כשדמות לא נשקפה
אך חשתי נוכחות
חודרת אל ריכוז מחשבותי
שעה שלא הייתי מרוכז כשביטא
את שמי. על אף רצוני
פניתי אחור וראיתי את פניו,
וההלם עודנו בי. מצחו
היה שסוע מעל לעין ודם
נקרש על צווארו ולחייו.'תרגע'
אמר, ' זה רק אני, כבר ראית זבי דם
לאחר תחרות כדורגל...מה היתה השעה
שבה העירו אותי משנתי עדיין איני יודע
אך שמעתי את הדפיקה הזו, ועוד דפיקה,
שהפחידו אותי, כמו טלפון בשעות הקטנות,
והבנתי שמוטב שלא אדליק את האור
אבל הצצתי החוצה מאחורי הוילון.
ראיתי שני לקוחות על סף הדלת
ולנדרובר ישן שדלתותיו פתוחות
חונה ברחוב אז הנחתי לוילון להשמט;
הם כנראה חכו לתזוזת הוילון
שכן צעקו: תרד לחנות!
היא אז התחילה לבכות, להתהפך במיטה,
מקוננת לעצמה
לא שאלה אפילו מי זה. 'יצאת מדעתך?'
או מה קרה לך ?' שאגתי, יותר
כדי לחזור לעשתונותי
מאשר מרוגז אמיתי עליה
שכן הדפיקות זעזעו אותי, הן לא חדלו,
ויבבותיה ויללותיה הכבושות רק החמירו את המצב.
הם לא חדלו לצעוק, 'חנות!
חנות!' אז נעלתי נעליים ולבשתי מעיל קל
חזרתי לחלון וצעקתי,
'מה אתם רוצים ? אם לא תשתקו
לא ארד'. 'יש ילד חולה.
פתח וראה מה יש לך שם בשבילו - גלולות,
אבקה או משהו בבקבוק',
אמר אחד מהם. הוא ירד מהמדרכה
כדי שאראה את פניו באו הפנס
וכשזז גם האחר, הכרתי את שניהם.
כל כמה שהיו הדפיקות נוראות, השקט
היה נורא יותר. היא השתתקה,
ושכבה קפואה כמתה, לוחשת לי להזהר.
כשהגעתי לדלת חדר השינה, הדלקתי אור,
'מוזר שלא חיפשו ורוקח.
מי הם בכלל בשעת לילה כזאת ?'
שאלה ועיניה ניצבות בחוריהן.
'הם מוכרים לי', אמרתי, אבל משהו
דחק בי לאמץ את ידה שמעבר למיטה
לפני הירידה במדרגות אל מסדרון
החנות. עמדתי שם בברכיים
פקות. אני זוכר את ריחו התפל
של בשר מבושל או משהו דומה באויר
ברדתי לפתוח. מרגע זה ואילך
אתה יודע הכל ממש כמוני.'
'הם לא אמרו כלום?' 'שום דבר. וכי מה יכלו להגיד?'
'הם היו במדים ? לא הסתירו את פניהם בדרך כלשהי ?'
'הם היו חשופי־פנים כמו באור יום,
חלאות, חושבים את עצמם לכל־יכולים'
'לא שזאת נחמה,
אבל הם נתפסו', אמרתי לו, 'ונאסרו'.
גדול־איברים, ישר, גלוי־פנים, עמד
תוך שכחה של הכל, פרט
למה שנבע מראשו הפגוע.
הוא החל לחייך, 'שמנת
מאז החיזורים באוסטין הגדולה
זו ששאלת במוצאי שבת'.
כמעט לא הזדקן בחייו ובמותו.
טוהר של אתלט תמיד היה
קורן ממנו ופרט למצח
המחוץ והדם, היה עדיין
אותו קשר בסוודר הכחול
והמכנסיים המעומלנים, המהודר בשחקני הקבוצה,
הקורבן המושלם, הטהור, זה שלא יעלה על הדעת.
'סלח לאדישותי -
סלח למעורבותי הזהירה, המהוססת',
הפתעתי את עצמי באמרי 'סלח
לעין שלי', אמר, זה הכל מעל לראשי'.
ואז נראה כי כאב חד פילח את גופו
והוא רעד כגל־חום ונמוג."*
למי שהגיע/ה עד כאן נתונה תודתי.
שבת שלום
ג'ף
*שיימוס היני, סטיישן איילנד, תרגום יהודה ליטני, הוצאת כרמל, חלק 7 לשיר, עמ' 60 - 67
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה