אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו - ותלמוד תורה כנגד כולם
- מסכת שבת קכז.
יצאנו ממצרים. לא. יצאנו מירוחם. נחתנו בניוארק, ומשם הגענו לברוקלין. במשך שבועיים היינו "על הקו" בין ברוקלין לבין מנהטן. שני עולמות, בעצם שלושה כי גם חצינו את ההדסון וראינו את הטבע שבו שוכן העיר, את הטבע שנותר מתוך הטבע שלא נהרס, (להוציא את סנטרל פארק *), לטובת בניית המגהלופוליס. על כל פנים, חזרנו מהטירוף השקט, הקודח של העיר הגדולה לטירוף הרועש האלים והמאיים של המזרח התיכון. גל החום הלוהט של הקיץ הבשיל לגל הטרור הנוכחי; מרק סמיך, מבעבע, לא טעים ומסוכן, של שני עמים, בני יצחק ובני ישמעאל "האוחזים בטלית" וטוענים לבעלות בלעדית על חבל ארץ זו - ארץ ישראל. לקראת שבת פרשת בראשית נישא תפילה אחת, תפילתו של אביו של יהודה עמיחי שביקש להוסיף שניים לעשרת הדיברות: הדיבר האחד-עשר : "לא תשתנה" והדיבר השנים-עשר : "השתנה תשתנה".^ שבת שלום ג'ף *הפארק בעצם שוקם ואיננו בחינת הטבע כפי שהיה עת עגנו אנשי העולם הישן על חופיה הסלעיים של "העולם החדש" ^ראו יהודה עמיחי "מלון הורי" בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 58
גלגל השנה - "קיץ חורף סתיו אביב" - ועימו התחלה נוספת של מחזור קריאת ספר התורה בפרשת בראשית, מציבים בפנינו שאלות רבות. שאלות ישנות ושאלות חדשות.
שאלה אחת, הראשונה בעיני, היא: מה החידוש בזה ? בלשון ימינו יכולנו, לכאורה, לומר "been there done that". אבל לא.
אינטואיטיבית, אנחנו מרגישים בחידוש. מהו ?
לא רק שאין תשובה אחת לשאלה זו, אלא שהתשובה עליה היא רב גונית ואישית. אין עליה תשובה אחת וגם לא תשובה פשוטה.
מה החידוש שמציבה בפנינו פרשת בראשית ?
כעת - אני פונה לקוראיי הקבועים של אלו דברים. השנה יהיה חידוש במתכונת של אלו דברים . אתם יושבים ?
אני מתכוון להתמקד השנה. על כל פנים אנסה להתמקד.
והמיקוד מבקש להיות בשני נושאים ובשלושה הוגים, תוך כדי בחינת יחסי הגומלין בין שני הנושאים ושלושת ההוגים בהקשר למה שקורה היום בחברה הישראלית.
הנושא האחד הוא : האמונה -מה טיבה ? מה משמעותה עבורי ?; הנושא השני הוא: "מיהו אדם ?".
שלושת ההוגים הם: ישיעהו ליבוביץ , הרב שג"ר ואברהם יהושע השל. אחד מחידושיו של השל היה ש"התנ"ך איננו ספר על אלוהים, זהו בעיקר ספר על האדם". זה נותן במקצת רקע לשאלה - שהשל ראה בה אחת השאלות המרכזיות של התקופה - "מיהו אדם ?".
הקשרים כאלו ואחרים לפרשות השבוע , כמו גם ליצירתו של בוב דילן, אביבה זורנברג ושיימוס היני, ימשיכו, אני מניח, להיות ברקע; בחלק הראשון של השנה, לכל הפחות, הכוונה היא כאמור להתמקד [לנסות להתמקד :-)].
מבחינת "מקורות" ל"אלו דברים" בראשיתה של שנה זו :
בבירור סוגיית האמונה נעיין, בפרקים נבחרים שלושה ספרים של השל: אלוהים מבקש את האדם, Man Is Not Alone וספרו של השל על קוצק שחלק ממנו תורגם אשתקד ופורסם בעברית. העיון בליבוביץ יתמקד בספרה של נעמי כשר תבדל"א שפורסם במסגרת סדרת האוניברסיטה המשודרת "אמונתו של ישעיהו ליבוביץ". מתוך כתבי הרב שג"ר העיין בעיקר במאמרו "אמונתי" שמופיע בקובץ "לוחות ושברי לוחות הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם". העיון בסוגיית "מיהו אדם ?" יהיה בעקבות ספרו של השל בשם זה (ספר שטרם פורסם בעברית).
לכבוד שבת פרשת בראשית נסיים בדברים מתוך ספרו של השל "קוצק -במאבק לחיי אמת", דברים שמופיעים בפרק ג לספר תחת הכותרת "עוד לא התחלת":
"רוב בני האדם הם 'אומרי אמן'. העולם הוא עולם, והמוח מתאים את עצמו אליו. אפילו אדם בר דעת בדרך כלל מהנהן לפי הקצב. טבעו של האדם מוגמר, התורה חתומה, הדבר היחיד שנותר לעשות הוא לכתוב לה פירוש או פירוש על פירוש.
ר' מנדל, כפי שראינו, סבר שאדם מוגמר הוא תת-אדם, ונראה שהוא אף סבר שעולם מוגמר הוא 'סוף העולם', שלחשוב משמע להימצא בהתחלה, שכל דבר נדרש להיות פתח-דבר. 'סיום' לספר זה תשעה באב; על היהודי להיות 'חתן בראשית'. אפילו במידות, באופיו של אדם, אפשר להתחיל מבראשית ולהתקדם בכוחך שלך.
האמת העמוקה היא שאין דבר בעולם שמגיע לקו הסיום, שתמיד אתה באמצע. אפילו התורה עוד לא הסתיימה, עוד לא נאמרה עד הסוף."
....
....
"האדם חייב להבין שהוא תמיד נמצא בהתחלה, שהוא עדיין יושב בחוץ לפני פתח הכניסה. 'וירא אליו ה' והוא יושב פתח האוהל' (בראשית יח,א). מדוע מוזכר שאברהם אבינו יושב בפתח האוהל כשאלוהים נראה אליו ? - אלוהים נראה לאברהם אבינו דרך קבע, אך אברהם עצמו היה כה פחות בעיני עצמו, עד כי תמיד נדמה לו שהוא עדיין יושב ליד הדלת ולא בפנים."
האירועים קשים.
חבר כתב בפייסבוק :"צו השעה אחדות העם מול כל הרע עלינו". הוא צודק, אך לדעתי, בנוסף לאחדות, צריכים אנחנו להסכמה לגבי אי אילו "יסודות קיומנו" כאן במדינת ישראל. לא ניכר היום שהסכמה כזאת אכן קיימת. בשעות קשות אנחנו יודעים להתאחד וזה אכן עיקר הדרישה היום. כאשר יעבור זעם יכול להיות שכדאי להתבונן ולעשות לבירור רעיוני לענין היסודות המינימליים הדרושים להישרדותה של מדינת ישראל, קרי התמודדות עם הגורמים המאיימים על קיומה - מבפנים. ערב שמחת תורה היום ונזכרתי באחת האמירות החסידיות שהשל נהג לצטט :
ישנן שלוש דרגות באבלות: בכי - זוהי המדרגה הנמוכה; דממה - זו גבוהה יותר; שירה - זו הגבוהה ביותר.
