רשת בתי המדרש קישורים מומלצים אודות האתר צור קשר עזרה
bteiMidrash logo


עמוד ראשי > בלוגים

מאגר התכנים אשף דפי הלימוד שולחן העבודה שלי ארון הספרים אודות הרשת פורומים בלוגים

יום רביעי, 15 ביולי 2026

אלו דברים לשבת חזון - פרשת דברים תשפ"ו

קוצק.

חורבן.

מה הקשר בין "קוצק" לחורבן ?

האם חורבן אפשרי ?

אנחנו "יודעים", לצערנו הרב, שכן ( חלק מאתנו. חלק מאתנו "ידעו" זאת לפני ה7/10; חלק אחרי וחלק עד היום לא "יודעים" זאת ).

כולנו מבקשים למנוע חורבן.

השאלה היא כיצד ?

כאן נכנס "קוצק" לתמונה.

מהו "קוצק".

נעיין קמעא בדברי הפתיחה של אברהם יהושע השל לספרו ( ביידיש ) בנושא ( בתרגום לשפת הקודש ).

הדברים כמובן רחוקים מלהיות ממצים אבל הם מצביעים על כיוון.

"כל ימיי רגשו בקרבי דבריו של הרבי מקוצק. אף על פי שלא תמיד הסכמתי עם דבריו, חשתי שוב ושוב בדחף הפנימי האדיר שבהם. לא קלה הייתה דרכי, אבל בחושבי על אודות הרבי מקוצק, הכול נהיה קשה יותר וקל יותר כאחד.

ר' [מנחם] מנדל [מקוצק] חשף בעיות שמייסרות אותנו , ביודעים או שלא ביודעים, עד עצם היום הזה. לעתים קרובות יתקשה בן דורונו לקבל את תשובותיו. אך מבטו - נוראי, ומטלטל את המצפון. מי שחי במחיצתו, ולוּ גם שעה אחת, לא יחוש עוד לעולם בטעמה של שביעות רצון עצמית."

שבת שלום
    ג'ף


א. י. השל , קוצק במאבק למען חיי אמת, תרגום: דניאל רייזר ואיתיאל בארי, עורך: דרור בונדי, הוצאה : ספרי מגיד הוצאת קורן, עמ' 3

יום רביעי, 8 ביולי 2026

אלו דברים לשבת פרשות מטות - מסעי תשפ"ו

אומר הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל בדבריו על פרשת מטות בספרו "חיי עולם":

"כשהתורה אומרת ש'ככל היוצא מפיו יעשה', היא אומרת משהו גדול מאוד על מהותו של האדם. מעין מה שאומרים בגמרא (סנהדרין סה,ב), שאם הצדיקים היו רוצים , היו בוראים עולם. מסתבר שאפילו מי שאיננו צדיק, ושאינו יכול לברוא עולם, יכול לברוא מציאות במאמרו. יש בנו משהו, שיכול לקשור מהויות מתוך המציאות וליצור מהן מציאות אחרת. כשאני מוציא מנושא הנדרים את הפן ההלכתי, הרי שהוא עומד על שאלה מאוד בסיסית - מהו האדם ? בפרשת נדרים מדובר על האדם כבעל כוח לבנות ולהרוס. האדם יכול, בכוח הדיבור בלבד - לבנות עולם ולהחריב עולם, לבנות מציאות ולהרוס מציאות."


שבת שלום
    ג'ף

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 373 - 374


יום חמישי, 2 ביולי 2026

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשפ"ו

הדברים להלן הם בגדר הרהורים ראשוניים, בעקבות "המצב" בעקבות עיון בהפטרה שתיקרא השבת בבתי הכנסת ( פרק א,א-ב,ג ירמיהו וכן בהפטרה שנקראת כששבת פרשת פנחס באה לפני י"ז בתמוז ) ובעקבות דבריו של הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ על הפרשה ב"חיי עולם".

אלו דברים הפעם מחולק לשני חלקים.  החלק הראשון מוקדש לשאלה. החלק השני - לתשובה.

החלטתי להקדים את החלק השני לחלק הראשון, כיוון ש"התשובה" יותר ברורה לי מאשר "השאלה".

בהמשך  אולי "יצא לי" להבהיר את השאלה ולהשלים את החלק הראשון החסר.


כמו רבים, אני מוטרד ממה שקורה לנו בשנים האחרונות, מאז השבעה באוקטובר ולמעשה גם קודם. קשה לי לנסח במדויק את המצוקה, את השאלות המציקות. זאת אגב בניגוד למה שכתב עמיחי - על דיוק הכאב וטשטוש האושר*. אצלי בנושאים הללו - של מה קורה במדינה - הכאב מטושטש. אם קשה לי לנסח את שאלות, את הכאב, - באשר למזור, לתשובה, לדרכים אל הפתרון מצאתי דברים ברורים אצל השל.

להלן שני קטעים מכתבי השל, שמצביעים לדעתי על הכיוון שעלינו ללכת.

ב"מיהו האדם"^* כותב השל:

"אחרי אושוויץ והירושימה, הפילוסופיה אינה יכולה להישאר כפי שהיתה." 

בפרק על "בעיית הרוע" ב"אלוהים מבקש את האדם" כותב השל:

"בל נשגה באשליות אין פתרונות קלים לבעיות נוקבות שהן אישיות וגם אוניברסליות, דחופות וגם נצחיות. הקִידמה  הטכנולוגית יוצרת יותר בעיות משהיא פותרת. לא ממומחים ליעילות או להנדסה חברתית תצמח גאולה לאנושות. ככל שתרומתם חשובה, עדיין אין הם נוגעים בלב הבעיה. הדת על תביעותיה וחזונותיה אינה מותרות אפוא כי אם שאלת חיים ומוות. אמת, בשורת הדת מדוללת ומסולפת לא פעם על ידי נוקדנות, החצנה, טקסיות ואמונות תפלות. אך כאן טמונה משימתנו: להעלות בשנית את הדחיפות והבהלה המתמדת של הקיום האנושי, את כיסופיה יקרי המציאות של הרוח ואת קולו הנצחי של אלוהים - שלתביעותיו הדת היא מענה."**

המשך בלי נדר יבוא

שבת שלום

   ג'ף

    נספח: מקורות 

* יהודה עמיחי, פסקה 20 ב"דיוק הכאב וטשטוש האושר/ מגע געגועים בכל", בקובץ "פתוח סגור פתוח", הוצאת שוקן, עמ' 107

^* אברהם יהושע השל, מיהו האדם ? משכל - הוצאה לאור מייסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, תרגום  דרור בונדי, עמ' 66 

**אברהם יהושע השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, תרגלום עזן מאיר־לוי,  עמ' 294