הרב יונתן סאקס, הדאלי לאמה ואחרים על שמחה

Pursuing Happiness with the Dalai Lama from On Being on Vimeo.

אלו דברים לשבת פרשת ויגש תשע"ב

יש מונח באנגלית שנקרא No Man's Land, "ארץ הפקר". המונח הזה קשור אצלי בזכרונות של הגבול בצפון, בשנות הששים המוקדמות במאה הקודמת, עת בילינו שנה בארץ, במסגרת עבודתו של אבי ז"ל, כרופא צעיר יחד עם דר' שיבא, על שמו קרוי היום בית החולים בתל השומר.
כמי שהוא בן בית בארץ הספר, בשטח ההפקר שעל הגבול שבין "העולם הדתי" ל"עולם לא דתי", אני רוצה לומר כמה מילים על ה"נושא הבוער" היום : הדרת נשים. חשבתי על הנושא הזה השבוע , - מי לא ? - והעמדה שלי לגביו השתנתה. בתחילה לא ראיתי בו "נושא עומק", שחורג בחשיבותו מגדרם של נושאים רבים שזוכים לסיקור תקשורתי רחב לכמה ימים, עד שהוא מתחלף בהפגזות על באר שבע, פיגועים אחרים לא עלינו, וכדומה.
ככל שהקשבתי לקולות השונים בנושא הזה, וככל שאני חושב  עליו, אני מגיע למסקנה, שהבעיה הגדולה סביב הדרת נשים, איננה הענין עצמו - מעמדן של נשים ברשות הציבורית, על הכרוך בכך.  אני נוטה לחשוב שהבעיה הגדולה היא שאלת אחדותו של עם ישראל והאפשרות לשיח בין הקהלים השונים שבו. פרופסור ידידיה שטרן נוהג לדמות את מצבנו לרכבת בעלת קרונות שונים, שאין כמעט מעבר או קשר בין קרון לקרון.
מהיכרותי את העולם החרדי,  אינני חושב שעיקר הבעיה  היא ביחס של העולם חרדי לנשים. אני מאמין שעדים אנחנו לתופעה שבאה מקיצונים בקרב המחנה הזה - וקיצונים מהמחנה האחר - המחנה הלא דתי - ש"מלבים את האש." תנא דמסייע להערכה זו מצאתי, בדברים שכתב אמנון לוי בynet השבוע. לוי יצא נגד ה"כעס החילוני הקדוש" וקבע :

"אני מתבונן בכעס החילוני הקדוש, ולא מבין אותו. אין בו שום צניעות של מי שמתבונן מבחוץ על חברה אחרת. אין בו שום היסוס, אולי בכל זאת אנחנו טועים ? אולי נכשלנו בהבנת האחר ?"

ראו ב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4167877,00.html

תהום פעורה בין השקפת העולם הדתית בכלל, והשקפת העולם החרדית בפרט, לבין העולם המערבי המודרני. אברהם יהושע השל , הוכיח בפועלו ובהגותו , שהתהום הזה איננה בלתי עבירה ושניתן לבנות עליה גשרים מגשרים שונים. אם רוצים.
אם מוכנים להקשיב. אם מוכנים להכיר במיסתורין שביסוד העולם, ואם מבקשים לנסות ולהעמיד עולם של משמעות כנגד האבסורדיות המאיימת מכל עבר, אם אנחנו מוכנים להביט נכוחה לנוכח הכשלונות המחפירים של האדם במאה העשרים; האדם הזה שיש מי שהדביקו לו את התואר "ריבון".

ישנן השקפות עולם יסודיות שלא ניתן ליישב ביניהן עד אחרית הימים. כזה הוא ההבדל בין גישתו של יוסף הצדיק לבין גישתו של אחיו, יהודה. הנביא יחזקאל, בנבואה שנבחרה להפטרה של השבת הקרובה (יחזקאל , פרק לז , טו - כח) עוסק בחיבור שנועד להיות באחרית הימים בין  "עץ יהודה" לבין "עץ יוסף". למדתי מאביבה גוטליב זורנברג, בדבריה על הפרשה (בספרה על ספר בראשית - "תחילת האיווי" שטרם זכה לתרגום בעברית) על תפישות המציאות השונות שבין "יוסף" ל"יהודה".  יוסף רואה עולם חד וברור, עולם שבו השפה משקפת אמת וודאית אחת בנוגע ליחסים שבין בני האדם לבין המציאות. יהודה לעומתו מכיל בתוכו "תחושה אירונית" של ה"תלותיות/ האי ודאות" (contingency ) של כל השפות, גישה המעצימה את הצורך ביצירת שפה אישית של כל אחד ואחד. הדברים האחרונים הם תרגום שלי למשפטי הסיום של זורנברג על הפרשה. כפי שהיא מציינת , האיחוד בין שתי הגישות הנ"ל הוא ענין לאחרית הימים, ועד אז לעיתים מובילות התפישות השונות להתנגשות ולתסכול ולעיתים להפרייה הדדית פוריה.

לגלריית הדמויות שקנו להן מקום קבע בפאב שבראשי - ביניהם בוב דילן, השל , שיימוס היני ואחרים - מצטרף לאחרונה יהודה עמיחי. על פי עצתם של מורים דגולים לספרות - עלינו להסתובב כשבאמתחתנו כמה שירים שאנו יודעים בעל פה.
פועלם של השירים עלינו, על התת מודע שלנו, הוא ענין באמת מופלא, וכדרכם של ענינים מופלאים, אין לך הסבר טוב לכך, אך "זה באמת עובד." אסיים בהפניה לשיר של עמיחי שנקרא "המקום שבו אנו צודקים" שמופיע בקובץ בהוצאת שוקן הנקרא "שירים 1962-1948" בעמ' 217. בבית הסיום של השיר הקצר הזה - "קצר וארוך" - מעיר עמיחי, ש"ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש."

תחי החפרפרת !

                                                                   שבת שלום
                                                                        ג'ף

אלו דברים לחנוכה תשע"ב

השבוע התקיים בירוחם "לימוד נגב". הלימוד, שכלל פעילויות מגוונות  הסתיים במופע של אהוד בנאי, לפני ההופעה, נשא שי בנטל, מנכ"ל במידבר - בית מדרש פלורליסטי שבירוחם , דברים קצרים, וחשובים. תמצית הדברים, לטעמי, הוא זה:

"...ככול שנבין שחוזקנו הוא ביכולת להכיל ניגודים וסתירות כך ייטב לכולנו. זה מה שעמותת עתיד במידבר עושה ותמשיך לעשות, לקרב לבבות ולבנות גשרים סביב המכנה המשותף של כולנו. מורשת היהדות. "

בטרם אביא כאן את דבריו של שי, במלואם, אני מבקש להפנות למאמר של הרב רפי פוירשטין  "על גזענות והדרות אחרות" שראיתי בynet, הבוקר.http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-4166140,00.html

ולהלן דברי שי בנטל.

"דברים למופע של אהוד בנאי בסיום לימוד נגב 3

שי בנטל

אין סמלי ומתאים מכך שהאומן אהוד בנאי מסיים את יום הלימוד של לימוד נגב ירוחם מס'3. יוצר שכותב מילים כגון "אני עומד על גשר ההלכה ומחפש את דרך השלום" מדבר ושר את אשר אנו מבקשים לומר


דווקא לעת זו כאשר קיצוניות דתית, בדלנות, גזענות, אלימות והדרת נשים נישאות בפי המתיימרים לדבר בשם היהדות. חשוב לומר את דברינו ולקרא בקול גדול : יש גם יהדות אחרת.. היהדות שמאמינה שחביב אדם שנברא בצלם. אנו מאמנים שדווקא הדיאלוג השוויוני בין שונים מביא להאדרת צלם האדם. והדרתו של האחר, מביאה לפיחות בצלם האל שנברא בו האדם


אהוד בנאי כתב כך בשירו "כלבים משוגעים"


"בחוץ משוטטים כלבים משוגעים.


והם נובחים, שנאת חינם,


הם לא רוצים להיות בני אדם,


כן, הם נושכים, טרוף ודם


כלבים משוגעים מסתובבים חופשי בעולם"


אני לא יודע למה הוא התכוון והאם נביא היה. אבל אני מרגיש שזה הזמן לקום ולצעוק.


אפשר וצריך לחיות בעולם אחר. יש לחזק את רוח היהדות שדרכיה דרכי נועם ונתיבותיה שלום. רוח שמחפשת את המאחד והמלכד. רוח ששואפת ליצור מציאות טובה יותר. ברור לי שיש אנשים שייאמרו, הרי חנוכה הוא חג שמסמל את ניצחון הקנאות על ממלכת הרשע של יוון. לכן מה שייך דרכי נועם ושלום לחג החנוכה. על כך היטיב לכתוב ידידינו שיבי ריכנר במקור ראשון של שבוע שעבר בפניה לכל המשתוללים להזכיר למי ששכח. "אנו נמצאים במדינת ישראל אשר מהווה בית לאומי לעם היהודי. החוקים הם חוקי כנסת ישראל ולא חוקי הסנט הרומי . הצבא הוא צבא הגנה לישראל ולא לגיונות אנטיוכוס הרשע". וככול שנבין שחוזקנו הוא ביכולת להכיל ניגודים וסתירות כך ייטב לכולנו. זה מה שעמותת עתיד במידבר עושה ותמשיך לעשות, לקרב לבבות ולבנות גשרים סביב המכנה המשותף של כולנו.


מורשת היהדות.


יום לימוד וערב כמו זה הם נס פך השמן וחנוכיית האורות השונים של כולנו.


אני מבקש להודות לכל אילו שהשתתפו ביום הלימוד של לימוד נגב ירוחם מפגש של אורות בצל המחאה והמרד מפגש שהראה שאפשר גם אחרת. לחיים נבון ואורלי ריכר שהפיקו את היום הזה לאגף לתרבות תורנית במשרד החינוך. למשרד לפיתוח הנגב והגליל. לקרן אביחי .


למ.מ ירוחם ולכל מי שנתן ידו. "

דברי שי בנטל, מנכ"ל במידבר.

אני מניח, שבהמשך, חלק מפעילויות לימוד נגב, יועלו על הרשת, ואשתדל להפנות עליהם.
                                  חנוכה שמח !

                                       ג'ף

אלו דברים לשבת חנוכה - שבת פרשת מקץ תשע"ב

אני זוכר כילד, את הבתים בשכונה שלנו בארצות הברית, מקושטים בנורות צבעוניות בחג המולד. המראה של שלל אורות צבעוניים על רקע שלג לבן, בלילה שחור , הוא בין המראות המרהיבים ביותר.
אנחנו כעת בעיצומו של חג האורים שלנו. חוגגים תכנים שונים בתכלית השינוי מאלו של חג המולד. עם זאת המשיכה אל האור, לעומת החושך, משותפת לכל בני האדם וככל הנראה לכל התרבויות.
זוהי בעצם משיכה אל היופי.
יופי זה דבר חשוב, אין ספק. האם זהו הדבר הכי חשוב ? לא. אליבא דיהדות אין היופי הערך העליון.
קשה אמנם בימינו לדבר על ערכים עליונים, בכלל. פח הזבל של ההסטוריה קלט לתוכו הרבה מאד ערכים שפעם נחשבו כערכים עליונים - וראינו לאן הובילו את האנושות. ערך הכוח למשל. העוצמה הבלתי מרוסנת של השלטון, ערך האדם הנפרד  - הגזע העליון ...
"לאדם המודרני יש מעט מאד חברים", אמר פעם השל. דיוקן האדם  המצטייר מתוך ספרות ימינו איננו מחמיא במיוחד, ציין. הוא התכוון לספרים כמו "הקוף האנושי" של דסמונד מוריס.
ביום ה' הקרוב יתקיים בירוחם מפגש "לימוד נגב" תחת הכותרת "בין מרד למחאה". ראו עוד על כך בhttp://www.bamidbar.org/

במסגרת הכנת אחת הפעילויות שתהיה במסגרת "לימוד" - פעילות שתוקדש למאבקיו החברתיים של השל לצד מרטין לות'ר קינג , ישבנו כמה חברה' אצלי בבית. ניקרה במוחי הערה של דרור בונדי - על השל : הערה שמתמצתת, לטעמי, את עמדת השל, כמרדן וכאיש מחאה. באותו הערב חפשתי את דברים בספר של בונדי "אַיֶּכָּה" (הוצאת שלם). חפשתי בהתחלת הספר, חפשתי בסופו  ולא מצאתי. ואז המשכנו הלאה ושכחתי מהדברים. צריך הייתי לחפש באמצע הספר, או יותר נכון בסוף של החלק הראשון לספר.
אגב חיפוש אחר, נכנסתי  לבלוג http://joshuaheschel.blogspot.com/ ומצאתי  את הדברים בעמ' 128 לספר :

"כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד ואילו [השל] עמד מן העבר השני."

הקטע שבתוכו מופיעה ההערה הזאת ממקם את השל בעמדתו הייחודית. לפני שאביא את הפסקה במלואה, אעיר הערה נוספת. חשיבותו של השל איננה בהשל. חשיבותו של השל היא בכך שבפועלו ובהגותו, היה השל לפה, למשמעות הגרעינית - הייחודית -  של היהדות. משמעות שמוצאת היא את ביטוייה בתורה וביצירות מורשת ישראל לדורותיה.


 על עוצמתה הגרעינית של היהדות למדתי מפי הרב פרומן, שבימים אלה יצא חוצץ נגד חברי תג מחיר, במאמר שמבטא עמדה ערכית בסיסית המתנגדת לפעולות אלו וכן הכרה פרקטית בנזק העצום של תג מחיר למפעל ההתיישבות ביש"ע. ראו ב http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4164296,00.

כותב דרור בונדי :

" הוגי דעות רבים דיברו על אלוהים; יהודים ושאינם יהודים, בעת החדשה ומיום הרת עולם. מעטים בלבד ביקשו להביא את דבר אלוהים עצמו. אברהם יהושע השל, יהודי חסיד מוורשה, שעשה את דרכו באומץ לברלין ונמלט מן השואה לניו יורק, קם וביקש לנפץ את כל פסלי האלילות המודרנית. כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד, ואילו הוא עמד מן העבר השני. הוא לא ביקש לפתח את רעיון האלוהים ולא לשורר עליו; לא להביע את אמונת המאמין הבודד ולא לבודד את אלוהים מן האדם. השל עמד לפני ה', ואמר: אלוהים חי וקיים ! האדם אינו לבדו, אלוהים מבקש את האדם !"

בשבוע שעבר יצא לאור ספר שני של דרור על השל. הספר נקרא : "אלוהים מאמין באדם, היהדות הציונות והצדק החברתי של א.י. השל". הספר, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, מכיל מאמרים ונאומים שנשא השל בהזדמנויות שונות והוא מהווה, כמצויין בגב הכריכה, "הזמנה פתוחה לחברה הישראלית  למפגש עם השל".

מומלץ בחום. 

                                                   חג אורים שמח ושבת שלום !
                                                                     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וישב תשע"ב

"Went to my doctor yesterday

He said I seem to be o.k"

 - Paul Simon

הרופא שלי אמר לי שאסור לי לכתוב שלוש רשימות "מתריסות" ברצף. שמחתי על העצה.

אני אמנם צוחק :) אך, באמת, היה זה רופא נפשי, הציפור הקטנה שבי, שלחשה לי : "די". למרות החומרה שבאירועים, למרות המתקפה על הדמוקרטיה, למרות האלימות נגד חיילי צ.ה.ל, למרות הטמטום - מי אמר שחייבים להגיב ברצינות יתרה או בחומרת סבר. ואולי ההיפך ? אולי צריך לשמוע את זעקתו של רבי נחמן : "מצווה גדולה להיות בשמחה " ולהבין - אולי צריך , כמו שאומרים באנגלית : to let go  ויש אומרים : let go baby.

אגב האם שמתם לב שאם כותבים אנגלית בדפוס עברי זה יוצא באידיש.

ךקא עם נשנט ?

בכל מקרה, ובהמשך ישיר , רציתי לספר כאן ספור קצר של רבי נחמן, ברוח הדברים הללו.

אינני זוכר היכן ראיתי לראשונה את הסיפור הזה, אך מצאתי אותו בגרסה, קצת שונה ממה שזכרתי, בספר חדש שנקרא "אין מקום רחוק" קובץ של עצות וסיפורים של רבי נחמן בהוצאת ידיעות אחרונות - ספרי חמד.

שם הספור נקרא "מראה"

" מעשה במלך שבנה ארמון וציווה לשני אנשים שיציירו ויקשטו  את קירותיו. את החצי יעשה האחד ואת החצי האחר יעשה חברו. קבע להם המלך זמן לסיום מלאכתם והלכו האנשים לדרכם.

האחד טרח ויגע ולמד את המלאכה היטב וצייר את חלקו בציור נפלא ואילו האחר לא שם אל לבו את גזרת המלך ולא עסק במלאכה כלל.  כאשר התקרב זמן סיום המלאכה, החל להתחרט על כך שכילה את זמנו בהבל וריק וניסה לחפש עצה לנפשו כיצד להשלים את המשימה, שהרי בימים מועטים אי אפשר לעשות את המלאכה, ועלה בדעתו לצבוע את חלקו בצבע חלק ושקוף כמראה. תלה האיש וילון בין שני חלקי הארמון וחיכה ליום המבחן.

בהגיע המלך אל הארמון פנה אל החצי הראשון וראה כי חלק זה כמבוקש מצויר בציורים נאים ונפלאים. כאשר הסתכל המלך על חציו השני של הארמון ראה את הווילון התלוי ומאחוריו חושך ואין רואים מאומה. עמד השני והסיט את הווילון, השמש נכנסה, הכתה בכתלים והשתקפו כל הציורים הנפלאים מקיר הראשון על קירות חברו. ראה המלך כי בחלק השני מופיע כל שראה בחלקו הראשון.

כאשר הכניס המלך את כליו ורהיטיו לארמון , השתקפו גם הם בחלק שממול, חשב המלך לעצמו, שכל שירצה להכניס בעתיד ייראה גם בחלק האחר, והוטב הדבר בעיני המלך"

אלי ויזל בספרו "הנשמה החסידית", מזכיר לנו באחרית דבר לספר כי "סיפור חסידי יש לספר, לא ללמוד, יש לחיות אותו , לא לנתח."

אז נסיים בשיר !

                                       שבת שלום

                                            ג'ף

The magic button � Make Everything OK

The magic button � Make Everything OK

אלו דברים לשבת פרשת וישלח תשע"ב

לפני למעלה מעשור נעצר יהודה נווה, מנהל מחוז דן של קופת  חולים הכללית (שמה דאז  של שירותי בריאות כללית ) בעוון חשד לתקיפה מינית של עובדת במשרדו. פחות משעתיים אחר מעצרו, התאבד יהודה נווה בתא מעצרו.  בעקבות התאבדותו כתב פרופסור זאב סגל, שהלך לעולמו בתחילת שנה זו,  מאמר בעיתון הארץ תחת הכותרת "איפא כבוד האדם ואיפא חירותו." וכך כתב:

"מה שמטריד  יותר מכל בפרשת מעצרו של יהודה נוה, שהתאבד בתא המעצר פחות משעתיים לאחר שנכלא, היא העובדה  שאלמלא קרה מה שקרה לא היה קורה דבר. כלי התקשורת היו מדווחים על מעצרו של מנהל מחוז דן של קופת חולים  הכללית  כחשוד בתקיפה מינית של עובדת במשרדו, מבלי לשאול כלל שאלות על ההצדקה שבמעצר, אפילו מדובר בחשד לעבירה חמורה. תא המעצר  במרחב דן לא היה זוכה להארה ב'ערב חדש' ובמהדורת 'מבט' בערוץ 1 , ותאיה האפלים של החברה הישראלית לא היו נחשפים לעין הציבורית. איש לא היה נחשף לעובדה שבשעה שהשר יצחק מרדכי הנחקר בחשד לעבירות דומות ממשיך לכהן כשר בממשלה וספון בביתו - אחרים נעצרים כאילו  לא הכל שווים בעיני החוק."

בסוף המאמר רשם  זאב סגל ז"ל את הדברים הבאים:

"משהתאבד יהודה נוה, ומשאיננו יכול להשיב על האשמות , אין המשטרה יכולה לחשוף בפומבי את כל שנטען נגדו, אפילו הדברים כולם אמת. חשיפה כזאת לא תועיל למשטרה אם תמצא השופטת החוקרת פגם בטיפול  המשטרתי בפרשה בכללה ובעיכוב פגישתו עם פרקליטו בפרט. המשטרה חייבת להקפיד גם על כבוד המת. המקרה הזה, מבלי להפחית בחומרת העבירות לכאורה שמדובר בהן, חייב להתריע נגד השימוש הקל בנשק המעצר, נגד התנאים שבהם נכלאים חפים מפשע ונגד ההשלמה החברתית עם המציאות הבלתי נסבלת של תנאי המעצר."

האם במהלך העשור האחרון השתנה משהו לטובה בשלושת התחומים לגביהם התריע פרופסור סגל המנוח: שימוש חפוז ובלתי אחראי בנשק המעצר ? בתנאי הכליאה ? ובהשלמה החברתית במציאות בלתי נסבלת ?

ראינו את היציאה ההמונית לרחוב בקיץ האחרון בקריאה לצדק חברתי. מוקדם מדי לקבוע האם מחאה זו מבטאת שינוי כיוון עמוק בחברה הישראלית. התקשורת, לטוב ולרע, היא הפה של כולנו. בידיה להביא את העובדות לידיעת כלל הציבור  ובידיה להציג אותן כאוות נפשה. תיקון  - אין תקשורת  - יש אנשים שעובדים בעיתון, או ברשתות הטלויזיה. לאנשים האלו יש שמות, משה, שלום, יפה ולאה. והם מקבלים החלטות. החלטות. כמו ההחלטה להציב תמונה של פניו המיוסרות מכאב בקלוז-אפ של משה קצב בשער העיתון של ידיעות אחרונות מיום ה השבוע, תמונה על מחצית העמוד הראשי, על רקע שחור ומתחתיה בדפוס אדום גדול "האזרח מספר 1418989"

כשראיתי את התמונה הזו , התרגזתי, התביישתי ותהיתי. התרגזתי על הפגיעה המיותרת והמשפילה בכבוד האדם של משה קצב. כן, גם מי שנידון על עבירות חמורות הוא אדם, וניחן בכבוד בסיסי, כמי שנברא בצלם אלוהים. התביישתי, כי גדלתי בארצות הברית, ובארצות הברית מתחנכים הילדים מגיל הגן , כי כל אדם נברא בצלם אלוהים. בארצות הברית העקרון שכולם שווים בפני החוק, ללא הבדל בין  דת גזע או מין הוא עקרון חוקתי. החוקה - וזכויות הפרט , הם חלקים שורשיים ומהותיים של החברה האמריקאית - גם אם, גם שם,מופרות זכויות אלו לעיתים קרובות. חירות איננה נתון שניתן לקחת אותו כמובן מאליו. יש לעמוד על משמר החירות והשווין תמיד. יש להאבק למענם . ותהיתי : מי קיבל את ההחלטה להציב את התמונה הזו בשער העיתון ? מי אישר אותה ? מה עבר בראשם ? האין כאן שפיכת דם ממש ? ריקוד על הדם ?

באחד ממאמריו כתב אברהם יהושע השל :

"ישנה צורה של עושק, של דיכוי, שהינה כואבת יותר ופוגענית יותר מאשר פציעה פיזית או מחסור כלכלי – השפלה ציבורית.


פשע של רצח מוחשי הוא, ובר-עונשין על פי חוק. עבירת העלבון אינה ניתנת למדידה, היא בלתי נראית. כאשר נשפך דם, עיני אדם רואות אדום; כאשר לב נשבר, אלוהים לבדו חולק בכאב.



בשפה העברית מילה אחת מציינת את שני הפשעים. "שפיכות-דמים" מציינת רצח ועלבון כאחד. ההלכה דורשת: תבעו ממך לרצוח? – ייהרג ואל יעבור; יראת השמים דורשת: יאבד עצמו לדעת ואל יעליב אדם בציבור. אומרת הגמרא: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים".


החוטא חטא חמור יכול לשוב בתשובה ולזכות למחילה, אך המלבין פני חברו ברבים – אין לו חלק לעולם הבא. אין בכוחו של אלוהים לסלוח על חטאים שבין אדם לחברו. עלינו להקדים ולבקש את מחילתם של אלו שהחברה שלנו חטאה כלפיהם, לפני שנוכל לבקש מחילה מאלוהים".*

המקרה של משה קצב, הוכיח קבל עם ועדה שבמדינת ישראל כולם שווים בפני חוק. התייחסות התקשורת למקרה מוכיחה פן נוסף של שוויון הקיים במדינת ישראל והוא שכבוד האדם של כל אחד מאתנו, מהאזרח מספר אחד לשעבר ועד לאחרון הפליטים הסודנים שווה לכולם, שווה  כקליפת השום.

היחס של הממסד הישראלי לפרט, החל במוסדות השלטון,רשויות אכיפת החוק, עבור במערכת החינוך וכלה בתקשורת הישראלית - הוא יחס של אטימות קשה. מנין באה אטימות זו ? מה שורשה ? ומיהו הממסד הישראלי ? "ממסד" הוא פיקציה . לכל עורך עיתון, לכל פקיד בעיריה ולכל מורה בישראל יש שם. ונכון - לא כולם אטומים, כמו שלא כל הנהגים הישראלים הם חסרי התחשבות בכביש...אך התופעה קיימת, בכל זאת.

יעקב אבינו נפגש השבוע עם אחיו עשיו. עובר לפגישה זו היה יעקב, מודאג, מוטרד וחרד; מצפונו על פרשת קבלת ברכת אביהם במרמה מייסרו. הוא נערך ומתכונן בקפידה  לפגישה והיא עוברת בשלום. בסופה מציע לו עשיו להתלוות אליו להר שעיר. עונה לו יעקב :

יַעֲבָר-נָא אֲדונִי, לִפְנֵי עַבְדּוֹ; וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי, לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר-לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים, עַד אֲשֶׁר-אָבוא אֶל-אֲדונִי, שֵׂעִירָה.

אורה ויסקינד-אלפר, מתלמידותיה של אביבה גוטלייב זורנבג, פרסמה לאחרונה ספר (באנגלית) על פרשנותו לתורה  של רבי יעקב ליינר, הידוע כ"בית יעקב". הספר נקרא "בינת הלב" " The Wisdom of the Heart והוא בהוצאת ה JPS מארה"ב. פרשנות זו של הבית יעקב, כמעט ואינה ידועה בציבור, לרבות הציבור הדתי, בארץ ובעולם. הבינותי מהעיון בספר, ואני אך בראשית דרכי בעיון בספר הזה ובבית יעקב, שמה שמשך את המחברת ליוצר חסידי זה שחי במחצית המאה 19 , בנו של רבי מרדכי יוסף ליינר, בעל ה"מי השילוח", בין היתר, הוא ההומניות - האנושיות שבו. היתה לו לבית יעקב הבנה עמוקה, מבט חודר ועמוק לאנושיות  של בני המין האנושי.

הדבר מודגם בדברים האחרונים והמסכמים בספר של ויסקינד אלפר המתמקדים בפסוק דלעיל מפרשת השבוע. הנה קטע מתוך דברי הבית יעקב :

"הענין בזה הוא שיעקב אמר לו לעשיו שאי אפשר לו לילך עמו בדרך אחד כי לעשיו ניתן דעה רחבה בעסקים גדולים שלא ישגיח לפי דעה כל אחד ואחד כמלך הפורץ גדר ואין מוחה בידו, לא כן עמדי שאני מוכרח להתנהג לפי דעה כל אחד ואחד ואין ביכולתי למנוע השגחתי מקניני אף משה אחד רגע אחד."

עשיו, כדרכם של ממסדים בעולם כולו  - אינו משגיח לדעתם של "כל אחד ואחד". לא כך דרכו של יעקב אבינו, ששם ליבו לצרכים של כל שה ושה שבעדר הצאן, ועל כן עליו להתנהל לאיטו.

"הרוח מדברת בקול קטן ודומם", כתב השל בשנות הששים של המאה הקודמת, "ואדוני גסות הרוח משתמשים ברמקולים." "אך גורלו של האדם לשבור את כבלי הייאוש, לעמוד כנגד אלו המכחישים את זכותו ואת כוחו של האדם להאמין בלבב שלם. ייתכן והאמת המוחלטת נסתרת מאתנו", כתב השל, "אך היכולת להבחין בין מה שחשוב ותקף לבין הטפל והשטחי, לא נטלה מאתנו." **

לו יהי....

                                     שבת שלום
                                         ג'ף


* המאמר נקרא, דת וגזע. התרגום הנ"ל הוא של דרור בונדי. המאמר, יחד עם מאמרים נוספים של השל בתרגומו של דרור, עומד לראות אור בספר שייצא לחנויות בחנוכה הקרוב הבא עלינו לטובה, הספר בהוצאת דביר ושמו בישראל : "אלוהים מאמין באדם".


** דת בחברה חופשית, פורסם באנגלית בקובץ שנקרא "אי הבטחון של החירות", אינני יודע אם הוא נכלל  בספר החדש של דרור.








 

אלו דברים לשבת פרשת ויצא תשע"ב

אביבה גוטליב זורנברג.

על אף שאביבה זורנברג, חיה ויוצרת בתוכנו, נדמה ששמה ועבודתה אינם מוכרים דיים לציבור הישראלי הרחב.

במבוא לספרה על ספר בראשית    Genesis; The Beginning of Desire ("בראשית: תחילתו של איווי" בהוצאת JPS טרם תורגם). אומרת זורנברג :

If at first the text seems familiar, while life is strange, needy of privliged guidance, at a later stage of reading the situation may be reversed: life aquires a new familiarity, a new intelligibility, in the light of Rashi's deployment of midrashic sources, while the original text suddenly seems alien, uncanny, needy of reinterpretation.

 אם בתחילה, נראה הטקסט המקראי מוכר, ואילו החיים נראים מוזרים, דורשים הנחיה והדרכה מפי יודעי חן, בשלב מאוחר יותר, ייתכן ויתהפך המצב: החיים נראים מוכרים, החיים רוכשים תבונתיות חדשה בזכות השימוש שעושה רש"י במקורות מדרשיים ואילו כעת, הטקסט המקראי המקורי נראה מוזר, בלתי יציב ומחייב פרשנות מחדש. (שם עמ' xiv)

התובנה הנ"ל של זורנברג באה בעקבות הצגת  דוגמאות של פרוש רש"י לשני סיפורי בראשית, בהם מתוך המדרשים על התורה, ניכרים יחסי הגומלין בין הספור המקראי לבין מה שאנחנו יודעים -ולא יודעים -  על החיים. הסיפור האחד הוא לידתם של בני יוסף במצרים . זורנברג ממקדת מבטה  על דברי רש"י על ברא' מא:נ  "בטרם תבוא שנת הרעב, מכאן שאדם אסור לשמש מטתו בשני רעבון". התורה, אליבא דרש"י , שמתבסס על דיון בתלמוד הבבלי במסכת תענית יא ע"א, מלמדת אותנו "עקרון משפטי" הנלמד מעיון מדוקדק בטקסט. "החיים הם שטח לא ברור, הם דורשים מצפן, הדרכה מהתורה." התורה מאירה על החיים. דברי זורנברג בעמ' xiii שם. אם רש"י מביא הערה/ הארה בנוגע ליחסים בין בצורת-רעבון לבין מיניות, ניתן לקרוא שוב את הטקסט המקראי באור הזה. נוכל לחשוב על מצבו של יוסף במצרים במונחים של פוריות , מיניות, בצורת ושחיתות. תחושת הנורמליות של יוסף בארץ זרה, באה לביטוי בפוריותו באין דאגות. הערת רש"י נותנת לנו תובנה לגבי המאבקים הפנימיים של יוסף בארץ זרה.

הדוגמא השניה של זורנברג נוגעת להערת רש"י לבראשית  כד:סו."ויביאה יצחק האוהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו". אומר רש"י: "דרך ארץ כל זמן שאמו של אדם קיימת כרוך הוא אצלה, ומשמתה הוא מתנחם באשתו". הערתו ה"פרוידיאנית" של רש"י אליבא דזורנברג, על דינמיקה משפחתית שבחיים נותנת לנו מפתח, כדבריה,  להבנת הספור המקראי עצמו. זורנברג מזכירה לנו כי ישנו פער של שנים רבות בין מות אמו של יצחק לבין מפגשו עם רבקה. הערת רש"י על רקע הפער הזה, מובילה אותנו להרהר ביחסים שבין יצחק לבין אמו, חייה ומותה וטיבה של הנחמה שהוא מוצא לבסוף אצל רבקה.

להבין את יצחק, שרה ורבקה, פרושו בסופו של דבר, מלמדת אותנו זורנברג, להבין את עצמנו, מחדש. הדברים אמורים כמובן גם לגבי הספורים על יעקב אבינו , שזורנברג מכנה "כל אדם" Everyman בעקבות פרושו של ה"מי השילוח" ( ר' מרדכי יוסף ליינר ) לפרשת וישב.

אם זורנברג הפנתה אותנו לקשרי הגומלין שבין עולם התורה, סיפורי האבות לבין חיינו אנו, הרי שהרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , ממקד גם הוא את מבטנו לעבר המתח הקיים בין ה"חוץ" "לפנים". אני מפנה לדברי הרב על פרשת ויצא בספרו - שבעברית ב"ה - חיי עולם  - בהוצאת "מגיד" ו"שפע", בעמ' 63 ואילך.

לסיום כמה מילים על מחבואים. אתם מכירים את המשחק ;  אחת הואריציות המצויה עמדי היא "מחבואים ספרים". דווקא הספר שאותו אתה מחפש לא נמצא במקומו על המדף.  וכך חפשתי את "שעת החסד" של עמיחי, לעיין שוב בשיר "אדם בחייו". אמנם השבוע, בעבודה, הגעתי לשיר הזה בגוגול, אבל לפעמים אתה מבקש לאחוז בכריכה הקשה של הספר.

וכך מונח  לפניי, כעת, ספרו האחרון של יהודה עמיתי, פתוח סגור פתוח חלף מה שחפשתי.

חיפשתי פה, חיפשתי שם, בין דפי הספר האחרון של עמיחי.רשמתי ומחקתי שורות, הצטערתי שאין לי תוכנת ניקוד. לבסוף מצאתי קטע שירה שלא הכרתי. אחרי שקמתי מהרצפה, אחרי שהקטע זרק אותי לאורכו ולרחבו של החדר, עד הקיר - כיוון שאני מכיר את המקום עליו הוא מדבר - אני מביא בפניכם את קטע השיר , מספר 24 מתוך "ירושלים ירושלים/ למה ירושלים" (עמ 152 שם, בהוצאת שוקן) :                   

"ברחוב רמב"ן בירושלים, ראיתי מגרש משחקים

  שבו נדנדות ושאר כלי משחקים לילדים

  וראיתי שכל הילדים נדחקים אל הנדנדה הישנה

  שצבעיה מתקלפים ולא אל הכלים החדשים

  והמבריקים והמשמחים יותר.

  וראיתי הרבה עצים וכל הכלבים

  רצים אל עץ אחד וכל הילדים

  מתחבאים מאחוריו במשחק המחבואים."

                                                         שבת שלום
                                                               ג'ף

על שרה קיי שמעתם ?

אלו דברים על הווארד מוסקוביץ ורוטב ספטגטי

אלו דברים לשבת פרשת תולדות תשע"ב

"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"

על פניו הפסוק הראשון בפרשה מעורר שאלות : מי הם התולדות ? מדוע נזקק הפסוק לומר לנו שאברהם הוליד את יצחק אם הוא כבר ציין שיצחק הוא בן אברהם ? ועוד
בא המדרש ועונה על השאלות, ראו ברש"י על אתר, ובים המדרשים שהגיע לידנו.

מה הקשר בין התורה לבינינו ? בין סיפורי בראשית לאירועי ימינו ? בין מאבקי האחים, יעקב ועשו, המתחים שבין בעל ואשתו, יצחק ורבקה לבין סיפורי כל אחד מאתנו ? מה בין כל אלו למהומות במצרים ?

למדתי לדעת שיש קשר, ושהקשר הוא ודאי.עם זאת, הקשר הזה נוצר על ידי עיון ולימוד עצמיים. זהו אחד מפלאי העולם, התופעה הידועה כתלמוד תורה.

מגדולי העוסקים בהנחלת תלמוד תורה בימינו הוא ללא ספק הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ.  בשעור סיכום של סדרת שיעורים על "יעל קגם" סוגיות תלמודיות בהם מחלוקות בין אביי ורבא, אותן סוגיות שבהן נפסקת הלכה כאביי בניגוד לרוב המקרים שהלכה כרבא, פותח הרב ואומר,  "אני מקווה שלאלו שהיו, שהיו והקשיבו, היתה להם הנאת הרוח והנאת הנפש."

למען אותה הנאת הרוח והנאת הנפש אני מפנה לאתר של הרב שטיינזלץ "למד את עמי"  http://www.hashefa.co.il/
לחצו על המסך הקטן שבעמוד הבית, ותגיעו לדף העוסק בסוגיה של מומר להכעיס - מחלוקת אביי ורבא - האם פסול לעדות כן או לא ? בפתח דבריו מציין הרב כי קו החילוק העמוק בין אביי ורבא הוא שאביי הוא פורמליסט ואילו רבא הוא ראליסט.
במהלך הדברים ועל מנת לסבר את אוזנינו מה הכוונה במומר להכעיס, מספר הרב סיפור, סיפור נפלא לטעמי על "האפיקורס הגדול."

נזכרתי בספור הזה, כשעיינתי השבוע במאמר של הרב שג"ר זצ"ל, על אחד מסיפורי רבי נחמן שבקובץ על תורת ר"נ שנקרא "חי באמת" בהוצאת ישיבת שיח יצחק.

אומר הרב שג"ר כך:

" התודעה החילונית יוצרת מרחב של חופש שמאפשר לנו לשוב אל השבת, אבל לא אל השבת של הכפייה אלא לשבת החופשית. הדתי נמצא במרדף פעמים רבות : חרדות מפני מה שיקרה אם הוא לא יקיים את ההלכה תוקפות אותו. גבולות ההלכה עלולים במצב כזה לשמש עבורו כתריס, או אפילו כמגן, מפני החיים שהמפגש איתם מצטייר כמאיים. ניתנת כאן הצעה לדתיות גבוהה יותר, דתיות של חופש. אפשר ואפשר להיות חילוני; אבל מי אמר שלא ניתן להיות חילוני שמניח תפילין ? חילוני שומר שבת ?"

אני יודע שכדי לעמוד על הדברים הנ"ל יש לקרוא אותם בהקשר כולו, הקשר שלא הרחבתי אליו. כמו כן יש להאזין לסיפור על האפיקורס הגדול מפי הרב. המעונינים יוכלו לעיין בדברים שבכתב של הרב שג"ר ולהאזין לדברים שבעל פה של הרב עדין, יבדל"א. הנאת הרוח והנאת הנפש , מובטחות לאלו שיעשו כן.

                          שבת שלום
                              ג'ף

 

אלו דברים לשבת פרשת חיי שרה תשע"ב

ידוע הוא שניתן למצוא בתנ"ך בכלל ובסיפורי בראשית, בפרט, הכל, או כמעט הכל. יש מי שמדגיש את הגוונים הלאומיים שבסיפורים, ויש מי שמדגיש את הפנים האוניברסליים. שני הפנים הללו, דרושים לנו, כדי לשמור על יהדותנו ועל אנושיותנו כאחד. בפארפרזה על אמירתו של ר' שמחה בונים מפשסיחה כי אדם צריך שיהיה לו שני פתקים: על האחד כתוב: "בשביל לי נברא העולם" ועל השני: "אני עפר ואפר", ייתכן ויש לומר כי בדורנו , בארץ, לכל אחד מאתנו צריך שיהיה גם כן שני פתקים: "אני יהודי" ו"אני בן אדם". אוי ואבוי ליהדות המגיעה לסתירה בין שני אלו.

השבוע הצבתי בבלוג המוקדש לעיון בהגותו של אברהם יהושע השל את הדברים הבאים:

החיים ב"מדינה יהודית", מוקפים גויים שלא אוהבים אותנו ורוצים בהשמדתנו איננו מתכון קל לטיפוח הפנים האוניברסליים שביהדות ולטיפוח הערך של אהבת האדם באשר הוא אדם. ואף על פי כן זו המשימה וזו מורשתו של השל עבורנו. האלטרנטיבה - טיפוח ייחודנו על חשבון הפנים האוניברסליים היא מאד מאד בעייתית ואכמ"ל. די לציין שכל פועלו של ישיעהו לייבוביץ היה מאבק כנגד הסכנות שבטיפוח יתר של אותה היחודיות. ראו דברי לייבוביץ על פרשת השבוע בספר "הערות לפרשיות השבוע" (הוצאת אקדמון) עמ' 22-23.
חושבים שהיחודיות הזו מבטיחה את קיומנו. זוהי אמת חלקית בלבד. השאלה הנשאלת היא איזו זכות קיום יש ליהדות שמתרחקת מן הגרעין - מן היסוד - האוניברסלי שבה; ליהדות שאינה נותנת את המקום הראוי בפועל, הלכה למעשה, לערך היסודי שכל אדם נברא בצלם (לצד שמירה על ההלכה וקיום מצוות ) . אפשר היה לבטל את חשיבותו של השל ולנסות לצמצם את תחום השפעתו לגולה ולזמן אחר, אלמלא דבר שמתחוור ככל שלומדים אותו, והוא שהשל היה תלמיד חכם מובהק; גם נביאי ישראל וגם רביים חסידיים מהמאה ה19 כגון ר שמחה בונים מפשסיחה, הרבי מקוצק ורבים אחרים (וכן חכמי ימי הביניים כגון הרב סעדיה הגאון והרמב"ם ), דברו מגרונו.

הם מדברים ועלינו לשמוע.

הכומר דניאל בריגן (פעיל זכויות האדם בארה"ב בשנות הששים) אמר על השל את הדברים הבאים:

ראיתי מישהו שהיה לחלוטין שקוע במסורתו הדתית, אך בד בבד היה כלל עולמי ופתוח לאחרים. התחלתי להבין שהשניים הולכים יחדיו, שאם היית איש אמונה עמוקה היית פתוח לאחרים ולא קבעת גבולות או מגבלות ולא אמרת אנחנו בתוך המעגל ואחרים מחוצה לו. השל היה מבין הנבחרים שהאמינו שכולם נבחרים ושעצם העובדה שהינך קיים בעולם פרושו שהינך נבחר.

ראו הקישור להלן, אחר הטקסט של הדברים במקור באנגלית :

Father DANIEL BERRIGAN. S.J. (Human Rights Activist):
I was seeing someone who was totally immersed in his own religious tradition and was at the same time charmingly ecumenical, you know, and open to others. I began to understand that the two went together, that if you were a person of deep faith you were open to others, and you didn’t draw lines or boundaries or say we’re inside the circle and others are out. He was one of the chosen who believed that everyone was chosen and that the very fact of existing in the world meant you were chosen

http://www.pbs.org/wnet/religionandethics/episodes/january-18-2008/abraham-joshua-heschel/1789/

אני מפנה שוב, לדברי לייבוביץ על הפרשה, ולסיום נביא אך "טעימה" מדבריו :

"יש סיפורים נפלאים , שקצר הזמן לספר אותם, שאברהם אבינו, שלא מדעת שרה אשתו אשר רצתה להרחיק את צרתה הגר, הלך פעמיים לאותו מדבר לבקר את ישמעאל בנו המודח, לראות מה שלומו ומה אירע לו....
המדרש אומר, שלאחר מות אמו שרה הלך יצחק להחזיר את אמו-חורגתו הגר לאביו. הוא הלך לבאר לחי-רואי כדי להביא משם את הגר, אשר בגלל אמו הורחקה ולהחזיר אותה לאביו ולתקן את העוול. והסיפור האגדי מספר הרבה מאד בשבחה של  הגר, שאותה הוא מזהה עם קטורה, ואומר : 'למה נקרא שמה קטורה ? שנאים מעשיה כקטורת.' פירוש מליצי זה מעיד עד כמה בעלי האמונה הגדולים בעולמנו הגו במעשיהם של האבות, ועמדו על כל פגם וכל ליקוי שהיה בהם, וחשבו על תיקונם. מזה יש ללמוד הרבה לדורות: שאין לעשות אידיאליזציה של כל מה שהיה, אלא יש לראות את הדברים כשהם לעצמם, ולהבין אותם, לשפוט אותם ולחשוב על תיקונם.
אני מוסר כאן", מוסיף לייבוביץ לסיום, " עוד מאמר אגדי, רב משמעות, המתייחס לשלוש נשיו של אברהם אבינו: שרה היתה מבנות שם, הגר ( המצרית )  - מבנות חם, קטורה (שמדרש זה אינו מזהה עם הגר) - מבנות יפת. ללמדנו (או לרמוז לנו ) שמאברהם יוצאת - או עתידה לצאת - השראה לכל גזעי האנושות."

                                                            שבת שלום
                                                                  ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת וירא תשע"ב

You lose yourself, you reappear
You suddenly find you got nothing to fear

Bob Dylan in It's Alright Ma ( I'm only Bleeding)

אתה מאבד את עצמך, מופיע שוב
מוצא פתאום שאין לך ממה לפחד

בוב דילן ב"הכל בסדר מאמי, (אני רק מדמם)"

בשבוע שבו האיום האיראני מתייצב בחזית הבמה, מסתבר שיש הרבה ממה לפחד. ובאוירה שכזו, בעולם שאחר אוושויץ והירושימה, עולם שבו כשלו כל מנגנוני ההגנה האנושיים, מנגנוני הגנה של האדם בפני האדם, זהו עולם שבו, אכן , יש מקום להתרסתו של דילן בשיר, ממנו נלקחו שורות הפתיחה, - כנגד עבודה זרה בגרסתה המודרנית.

עבודה זרה בגרסתה המודרנית פירושה שיעבוד לשלטונם של מחרחרי המלחמה והקופירייטרים של סוכנויות הפרסום,

"שלטי פרסומת המטעים אותך
לחשוב שאתה זה שהוא
יכול לעשות מה שאף פעם לא נעשה
שיכול לנצח כפי שאף פעם לא קרה
בינתיים החיים מסביבך
נמשכים"

Advertising signs they con

You into thinking you’re the one

That can do what’s never been done

That can win what’s never been won

Meantime life outside goes on

All around you

עבודה זרה בגרסתה המודרנית פירושה אבדן חוט השדרה שלנו כבני אדם.

חוט שדרה, המחייב הליכה כנגד הזרם והתייצבות כאברהם אבינו אפילו כנגד בורא עולם, כשצריך, למען עשות משפט וצדק, כפי שאנו קוראים בפרשת השבוע. התייצבות מנומסמת אמנם , אך התייצבות. אי השלמה עם עוולות שנעשות על ידי הממסד, יציאה מהטמטום שהמדיה, על זרועותיה השונות, משליטה בנו, או מנסה להשליט בנו, על ידי שטיפות מוח להופיע בלבוש הממותג ביותר, לסגוד לדולר ולרוחות אופנה שטחיות מכל עבר.

עיני מתנגשות בבתי עלמין מפוחלצים
אלים זרים, אני בז להם
כמו לקטנוניות שמשחקת אותה כה קשה
ללכת הפוך באזיקים
לבעוט, להשיל מעלי את כל זה
לומר יאללה די נמאס לי
מה עוד יש לכם להראות לי ?

My eyes collide head-on with stuffed

Graveyards, false gods, I scuff

At pettiness which plays so rough

Walk upside-down inside handcuffs

Kick my legs to crash it off

Say okay, I have had enough, what else can you show me?

ראיתי השבוע, אמירה, האומרת שאל לנו לקחת את עצמנו יותר מדי ברצינות. אני מבקש שרשימה זו תיקרא ברוח הזאת. מה בסך הכל רצינו ? מה היא הכמיהה הישראלית האולטימטיבית ? " להגיע הביתה בשלום " ?. "לשתות משהו קר בלב מדבר" ?

כל בית השיר הנ"ל של דילן הוא בית חזק. שירה ששולחת אותנו למחוזות הזוים ומוכרים כאחד. הזוי ומוכר כמו מציאות חיינו.

"הקוטביות היא תכונה הכרחית של כל הדברים. המתח, הניגוד הסתירה מאפיינים את המציאות כולה. בלשון הזוהר מכונה העולם הזה עלמא דפירודא, 'עולם הפירוד'. חוסר עקיבות, מדון, עמימות ואמביוולנטיות הם נחלת החיים כולם, כולל תלמוד תורה: אפילו חכמי התלמוד נחלקו על פרטים רבים בהלכה."

דברי אברהם יהושע השל.*
ואידך  - זיל גמור.

                                                                             שבת שלום
                                                                                  ג'ף

* ב"אלוהים מבקש את האדם"  (הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר לוי, עמ' 269-270 ) וראו הדברים בהערת השוליים שם

אלו דברים לשבת פרשת לך לך תשע"ב

לא כל יום זוכה קהילה לחגוג את יום ההולדת ה101 של אחד מחבריה. בשבת הקרובה חוגגת קהילת אפיקים בנגב - קהילה שהיא אמנם "קהילה אנטי קהילתית" כפי שכונתה בפי אחת מחברותיה בעבר - את יום הולדתו ה101 של חברנו שלמה מרכוס. על שלמה מרכוס, ראו, בין היתר, ב http://www.youtube.com/watch?v=JbTob2ND7YI                         רשומה זו היא לכבודו.

חסרים אנו היום בקרבנו דמויות מופת חיות. לפני כשבוע קבלתי הודעה בעבודה כי עלי להתייצב, יחד עם עובדים אחרים, שהם הורים לילדים בגילים 10 - 18, להרצאה על הורות וכיצד להתמודד עם ילדינו בעת הזאת. מיד התקוממתי והצהרתי שאינני מתכוון להגיע להרצאה הזאת. אמרתי לעצמי : "אני  - בגילי ובמעמדי צריך לשמוע הרצאות על חינוך ילדים ?! אני בנאדם עסוק, מי הם שייקבעו לי שחובה עלי להתייצב להרצאה זו או אחרת !".

דברים התגלגלו כך, שהגעתי להרצאה ( "באקראי" ולא מתוך ציות ) והיתה זו מבחינתי הרצאה מאלפת ומטרידה במיוחד. הנקודה שאני מבקש להתייחס אליה כאן היא זו : תכניות הריאליטי מלעיטות אותנו בשקרים ומציגות בפנינו - ובפני ילדנו - תרבות עקומה של בצע כסף, טמטום, גסות רוח,  וזיוף. התכניות האלו והפייסבוק, מתחרות ב"סמכות ההורית" ופעמים רבות מדי , נמצאות ידיהם של ה"מסכים" ( מסך המחשב, הטלויזיה האי פון וכו' ) על העליונה לעומת ידי ההורים. בגדול !

כשעיינתי, לקראת צאת השבת שעברה, בדברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת השבוע,- פרשת לך לך (בספרו "חיי עולם" ) עברה עלי חוייה מוזרה במקצת. אולי צריך לומר מעצבנת. הרב עדין, פותח את דבריו על הפרשה כך :

"אם שתי הפרשיות הקודמות היו במידה מסויימת  פרשיות עצובות, הרי פרשה זו מתחילה את סדר הפרשיות השמחות."

"איזה יופי" אמרתי לעצמי. די עם חיבוטי הנפש, "אנחנו נכסנים לפרשיות שמחות". לא אפרט כאן את המשך הדברים של הרב שטיינזלץ בפרטות. אעיר רק, כי התורה קושרת בין פרשת לך לך, - הציווי לאברהם לעזוב את ארצו ואת מולדתו לארץ לא נודעת - לבין פרשת העקדה, שנקרא בשבוע הבא, בפרשת וירא. על פניו קשה לראות בפרשת העקדה, "פרשה שמחה".

יצאתי למנין של ערבית מוצ"ש, בהרהורים ומחשבות מטרידות על פרשה קשה זו פרשת העקדה. שלא כהרגלי, התפללתי במנין שהתכנס בביתו של חבר, שקם משבעה. תוך כדי התפילה, תפילה שמתחילה בשירת מזמורים מיוחדים למוצ"ש, עלה בי המחשבה, כי כל התייחסות אל היהדות כאל "פילוסופיה" או "הגות" או אפילו "מערכת חוקים", בהתעלם ממקומה המכריע של עשייה היום יומית ומהשירה בצוותא, לוקה בחסר. ( אין זה כמובן רעיון מקורי שלי).

בשובי הביתה, נתבקשתי להשלים מנין , במנין הקבוע שלנו , בבית השכן. שם על אחד המדפים מצאתי את ספרו של הרב יעקב אריאל "מאהלי תורה". עיינתי בדבריו על פרשת וירא, ושם מצאתי, דברים על פרשת העקידה, שדיברו אלי.
הרב אריאל מביא מדבריו של ר' יצחק עראמה על העקידה,  בחיבור קצר שנקרא "חזות קשה":

"בחיבור זה [מביע הרב עראמה] את הרעיון, שנסיון העקידה נועד להוציא את אברהם מדרך חשיבתו המבוססת על ההיגיון האנושי הרציונלי, ולהביאו לחשיבה המבוססת על האמונה וההתגלות הא-לוהית.יש", מציין הרב אריאל,"שהקצינו בעקבותיו של ר' יצחק עראמה וקבעו שלמאמין האמיתי אין מצפון משלו ואין חשיבה משלו, ועליו לבטל את כל ישותו העצמית מפני רצונו של ה'. הלכה ומוסר, למשל, תרתי דסתרי הם אליבא דידהו; אמונה והיגיון, שני כתובים המכחישים זה את זה...."
"לא לכך נתכוון ר' יצחק עראמה", קובע הרב אריאל. "מטרתו היתה לערער את ביטחונו המופרז של האדם בתבונתו האנושית. כוונתו היתה לקצץ במידה מסויימת את כנפיו של הרברבן, הבטוח בצדקת חשיבתו וחשיבותו העצמית, המשוכנע ביכולתו להגיע אל האמת המוחלטת בכוחות עצמו, המוותר על הצורך בהדרכה א-לוהית ממרום. כלפי השחצן והגאוותן התכוון ר' יצחק עראמה בדבריו, אולם לא להשפיל ולרמוס את האדם עד דכא התכוון."

אלו מבינינו שזוכים לשמוע תורה מפיו של שלמה מרכוס, מכירים, כי שלמה הוא במובן זה ובמובנים רבים נוספים מתלמידיו של אברהם אבינו. בדבריו ובמסכת החיים שחי, בה זוכים אנו להיות שותפים שלו ב"פרק ירוחם" שבהם, שלמה הוא מורה דרך אמיתי עבורנו. דמות מופת, כפי שאמרנו.

                                                            יום הולדת שמח !! שלמה
                                                                      שבת שלום
                                                                            ג'ף
 

אלו דברים לשבת פרשת נח תשע"ב

אם יש דבר אחד שניתן ללמוד מסיפורי בראשית - ויש הרבה דברים - זהו שעל ההתחלה דברים השתבשו ושהעולם שאנו מכירים היום איננו עולם אידיאלי. האדם הראשון מגורש מגן עדן וכעבור עשרה דורות מגיע בורא עולם למסקנה, לכאורה, כי טעה בפרוייקט הזה ששמו אדם.

בשבוע שעבר הבאנו מדבריו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, על  פיהם, התורה היא ספר על האדם, ספר שבו אדם יוכל לעיין ולראות בו את סיפור חייו, ומתוך העיון הזה,לבנות גם, את סיפור חייו.

ראשיתה של הרשומה הזו שלפניכם במבוכה. מבוכה הבאה מתמונת האדם הניצבת בפנינו בימים אלו לאור ההתרחשויות "שבחדשות".. מצד אחד היינו עדים להתרוממות הרוח של עם ישראל היושב בציון, על השבתו של חייל אחד בודד. מהצד השני עדים היינו למחרת, לחגיגות המטורפות של בני אדם אחרים, בלוב, סביב הריגתו של רודן; ראינו את ביזוי הגופה וסצנות של חילול כבוד האדם באשר הוא אדם.

מהו אדם ? שואל אברהם יהושע השל; הוא דייק בשאלה ושאל בעצם לא מהו האדם אלא מיהו אדם ? הפילוסופיה המודרנית , טען השל, התרחקה מהבעיות האמיתיות של האדם. הטיעונים והניסוחים הלשוניים של הפילוספים שיקפו, עם הזמן, נתק, בינם לבין מצבו של האדם בעולם, מצב הקודם לכל טיעון או ניסוח לשוני. "סוס טוב", אומר השל, "הוא חלק מבית גידולו וחי את חייו ללא בעיות. לא כן האדם", שקיומו מציב בפניו קושיות על ימין ועל שמאל, מעצם מהותו. בעיית האדם כותב השל נעוצה בהתנגשות או בסתירה  בין החיים לבין הציפיה מהם, בין האדם לבין הציפיה ממנו -

The problem of man is occasioned by our coming upon a conflict or contradiction , between existence and expectation, between what man is and what is expected of him.

מדרור בונדי למדתי לשים לב לניסוחים של השל. אין השל מדבר כאן על התנגשות בין תמונת האדם בעיני עצמו , בלבד, לבין המציאות הטופחת על פניו. הציפיה איננה, על פי השל, וזוהי נקודה יסודית, הציפיה של האדם מעצמו - משהו מצופה מהאדם ומישהו מצפה מן האדם למשהו - ו"המישהו" הזה הוא "מחוץ או מעל למשחק" (טרנסנדנטי). עם זאת, ה"מישהו הזה" או ה"מישהיא הזאת"    "מתהלך בגן" ושואל את כל אחד מאתנו, אי פה אי שם : איכה ?

בתחילת ספרו "אלוהים מבקש את האדם", מדבר השל , על ההבדלים שבין הפילוסופיה לתאולוגיה. כעקרון הבנתי ממנו , שהפילוסופיה מתמקדת בשאלות הגדולות ואילו התאולוגיה מתמקדת בתשובות. הערה זו נועדה "לסגור" את מה שאמרנו עד כאן, לסגור ולהשאיר הדברים פתוחים, (ראו ספרו האחרון של יהודה עמיחי "פתוח סגור פתוח") ובכך גם להיות נקודת קישור לחלק הבא שברשומה.

לצד בעיית האדם, קיימת גם בעיית הבורא, בעיית הקושי בהבנת התנהלות העולם, אם אכן יש מנהיג לבירה הזאת; מדוע בנינים נופלים על תינוקות שנמים את שנתם וחולמים חלומות על סוכריות שיקבלו מחר בגן ?
כזוהי דרכו של עולם, כפי שמציינת אביבה גוטלייב זורנברג, שתמיד יהיה בסיס לטענה שהקב"ה מנהל את עניני העולם מתוך שרירותיות, שרירותיות של מבול המכלה, צדיק עם רשע, ללא הבחנה.

וזה מביא אותנו לאבסורדיות. בשבוע שעבר, פורסם ב"מקור ראשון" מאמר של אביעזר ויס שטוען שהאמונה מתקיימת למרות שהעולם הוא אבסורדי מיסודו. המאמר הזה, עורר בי תערומת ואי נוחות. אני לא יודע מה הדעה היותר קשה: עולם אבסורדי עם אמונה או עולם אבסורדי ללא אמונה. ייתכן וישנם מבינינו אנשים ואולי גם אנשים מאמינים שמצליחים "להניח בצד" את האבסורדיות. אשריהם ? על כל פנים, נדמה לי שאברהם יהושע השל לא היה מביניהם.

בראיון האחרון עימו, התייחס השל לאבסורדיות שבעולם.

השל: "חושבני כי אלוהים מחפש את האדם יותר מאשר האדם מחפש את האלוהים. הוא אינו מניח לנו. במשך דורות, תקופות, מאות בשנים, נסינו לכפור בקיומו של אלוהים כאילו לא היה קיים כלל, אך למרות הכל, האדם עדיין מחפש. האדם עדיין מצפה. האדם עדיין כמיה. תגלית חדשה נתגלתה לנו : האדם ללא  אלוהים כמוהו כגוויה, כגוף ללא ראש".

בעקבות דברים אלה שואל אותו המראיין, קרל שטרן :

"אך האדם, אם תסלח לי, מחפש גם מחמת טעמים אחרים; מחמת שהוא נתקל באבסורד מסוים, בחוסר- מטרה, או אולי מטרה בלתי ניתנת לגילוי. הרשה נא לי להביא דוגמה. עשרה ימים לפני שנהרג מארטין לותר קינג, נאמת אתה - כידידו הטוב - בפני ועידה של כנסת רבנים. אמרת:' מארטין לותר קינג הינו אות וסימן כי אלוהים לא זנח את ארצות הברית של אמריקה'. והנה עשרה ימים לאחר מכן הוא נרצח באופן האכזרי וחסר- התכלית ביותר. שאלות מסוג זה מתריסות נגד האמונה. כיצד תסביר זאת אתה ?"

השל:
"אם נבין את התנ"ך כיאות - ובימים אלה מעטים האנשים הלומדים את התנ"ך כיאות: הם מפרטים אותו לפרטים וקורעים אותו לגזרים במקום להתעמק במחשבות התנ"ך - אם נלמדנו כראוי, נגלה כי אלוהים נוטל חלק בחיי האדם, וכי הוא נותן לאדם חופש. זו מתנה מפוקפקת ביותר, אך גם החשובה ביותר מכל מה שיש לו לאדם. האדם יכול לעשות הכל.

כאשר הבן הראשון של הזוג הראשון החליט לרצוח את אחיו, אמנם עשה את שעלה לרצונו לעשות. אלוהים לא התערב."

שטרן:
"אך כאן מתעוררת השאלה. אם אתה אומר שלוא היה אלוהים משגיח על כל צעד שאדם עושה בחיים לא היו אלה חייו חיים, אזי מתעוררת השאלה: למה , אם כך, להתפלל לאלוהים ? אם אלוהים לא יפריע, אם אלוהים לא יתערב, אם אלוהים לא יעזור, מה טעמה של התפילה ?"

השל :
"קודם כל, הבה ונמנע מאי הבנה בייחס לאופיה של התפילה, ביחוד במסורת היהודית. אין מטרתה העיקרית של התפילה לשטוח בקשות. המטרה הראשונית שלה היא לזמר ולשבח ולהלל, כיוון שתמציתה של התפילה היא השיר, והאדם אינו יכול לחיות ללא שיר.
אפשר והתפילה לא תצילנו. אך התפילה עושה אותנו ראויים להצלה. התפילה אינה בקשה. קיימת שותפות בין אלוהים ואדם. אלוהים זקוק לעזרתנו. הייתי מגדיר את האדם כצורך אלוהי. אלוהים רוצה באדם.
בתוך ההיסטורי אין האלוהים יכול לעשות את מלאכתו לבדו. הוא נתן לנו את החופש וכל תקוותה של הגאולה  בביאת המשיח נשענת על אלוהים ואדם. אנו חייבים לעזור לו. ובכל מעשה שאנו עושים, אנו מעכבים או מאיצים את בוא הגאולה.
תפקידנו בהיסטוריה הוא עצום. כוונתי תפקידנו האנושי.
האבסורד, כן, ממלא תפקיד נכבד. למעשה, הוא האתגר הגדול ביותר לעצם הקיום, לא רק לדת. האתגר הגדול ביותר לכל הפעילויות - פעילויות פוליטיות, כלכליות, לכל רעיונות הקידמה - הוא בעימות עם האבסורד. ואילו נשאלתי  מה משמעותו של אלוהים, היתה זו שאלה קשה מכדי להשיב עליה במשפט אחד."

שטרן:
"ובכן, אני שואל אותך, מה משמעותו  של אלוהים ?"

השל:
" לשם כך עלי להשתמש במספר משפטים: האחד הוא הוודאות כי קיימת משמעות מעבר למיסתורין. כי הקדושה גוברת על האבסורד וכי ללא קדושה היינו שוקעים באבסורד."

יש עוד מה לומר, בענין לקחו של השל עבורנו היום כישראלים אך "נגמר הדף". נסיים בקטע שיר, מתוך ספרו האחרון של יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח.

פתוח סגור פתוח. לפני שאדם נולד
הכל פתוח ביקום בלעדיו. כשהוא חי הכל סגור
בו בחייו. וכשהוא מת הכל שוב פתוח.
פתוח סגור פתוח. זה כל האדם.

                                         שבת שלום וחודש טוב
                                                      ג'ף

המובאות מהראיון עם השל הם מתוך הספר "חמש שיחות עם אברהם יהושע השל" בעריכת פנחס פלאי, (בהוצאת מוסד אברהם יהושע השל, ירושלים תשל"ה), השיחה עם קרל שטרן תורגמה על ידי ורדה לבני.

קטע השיר של עמיחי, הוא מעמ' 127, לספר "פתוח סגור פתוח" שבהוצאת שוקן (ירושלים ותל-אביב 1998  )

אלו דברים לשבת פרשת בראשית תשע"ב

לטובת מי שאין בידו הספר "חיי עולם שיחות על פרשת השבוע" פרי עטו של הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) אני מבקש להביא כאן מתוך הפתח דבר של הספר.
הדברים ראויים לעיון כפתיחה למסכת הקריאה השנתית בתורה המתחדשת השבת עם פרשת בראשית.

"ספר התורה מכיל בתוכו עולמות רבים. הנושאים שבהם הוא עוסק, הלשון שבה הוא כתוב, כל הדרכים המרובות כל כך להבין אותו ולפרשו - כל אלה הם עולמות הכרוכים ועומדים זה בצד זה וזה בתוך זה. ואולם מכלל גווני המשמעות הרבים שיש לתורה עולה שהתורה היא, בעצם, 'ספר תולדות האדם'. זהו ספר  המספר לאדם הלומד אותו - לכל אדם, אך בייחוד לעם ישראל וליחיד מישראל - לא רק מה שהיה ומה שצריך להיות, אלא גם מה משמעות מהלך חייו שלו. ספר התורה משמש מעין אספקלריא מופלאה שבה אנחנו מסוגלים, מצד אחד, לראות עד קצות המציאות, אבל מן הצד השני אנו יכולים, בצורה מופלאה, גם לראות  את דמותנו שלנו, הן את הדמות האישית בכלל והן את דיוקן נפשנו כאן ועכשיו.

משום כך לא ייפלא  שלספר התורה נוצרים כל הזמן פירושים חדשים. יפים הדברים שכתב הרשב"ם על שיחתו עם סבו הגדול, רש"י, ביחס לפירוש המקרא, שבה אמר רש"י כי אילו היה הדבר בכוחו, היה חוזר ומשנה את פירושו לפי 'הפשטות המתחדשים בכל יום'. ה'פשטות' הללו 'מתחדשים' לא רק משום שלימוד התורה כמוהו כהתבוננות באבן חן שיש לה פנים  לאין מספר, אלא גם משום  שאף אנו מחדשים  בכל יום."

לפני כמה ימים הבאתי כאן את דברי קאסלס על הפלא בבריאה ועל הפלא שבאדם. הצלחתי ברשומה ההיא שלא להזכיר את אברהם יהושע השל, אם כי בטוחני , שלפחות לחלקכם, נשמעו ברקע דברים מאד דומים שמשמיע לנו השל מתוך הגותו שלו, מתוך מעיינות היצירה היהודית לדורותיה, יצירה שהיא כול כולה אומרת הערכה לכבודו של האדם באשר הוא נברא בצלם אלוהים.
אלו דברים מפי השל , המופיעים בספרון שנקרא, "חמש שיחות עם אברהם השל", ספרון שאזל לפני שנים רבות ממדפי חנויות הספרים ונכון וראוי שיימצא המו"ל שיביאו לדפוס, מחדש.

אומר השל:

" את מי אני רואה כשאני רואה אדם ? שעה שאני מסתכל באדם מסויים אין אני נתקל בהכללה, בדגם, אלא באינדיבידואליות, במיוחד במינו; אין אני רואה לפני יישות שאפשר להעריכה ולמיינה, במונחים של כמות. אני רואה קלסתר פנים ולא רק גוף, סיטואציה מיוחדת, ולא מקרה טיפוסי. עיקר השאלה: מהו האנושי באנוש. הדרך היחידה להשגת משמעותה  אינה אלא  בחשיבה על האדם במושגי אנוש. האנושי הוא יותר ממושג של עובדה. הוא קטגוריה של ערך, ערך גבוה ביותר מבין כל הערכים הידועים לנו. כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא. וכל המאבד נפש אחת כאילו אבד עולם מלא. האמת הגלומה באנושי הומני היא אהבת החיים, אהבת האמת, אהבת הטוב והיפה. סוד הקיום הוא הערכה. ערכו מתגלה בקשרי הדדיות אנושית. היות הומני הוא אפתעה, ברק אור, הוא יותר בחינת רגע בזמן מבחינת גוף בחלל. בכל יחיד התגלות אלוהית. עלינו להבדיל בין היות  אדם והיות אנושי. היות אדם הוא דבר שבטבע, אדם נולד ואדם נשאר. היות אנושי הוא דבר שבהישג, חשוב שבהיות אדם בא מן ההעלם אל הגלוי ביכולתו להיות אנושי."

בהמשך הדברים מבקר השל  "קלות הדעת" המאפיינת את תרבות זמננו,"קלות הדעת שהיתה לטבע, קלות ראש בהשקפת עולם" -

"נסתלקה אפילו הכפירה ובמקומה באה קלות הדעת, לא חילול הקודש בלבד אלא גסות החול. ביתר חריפות: לא כפירה באלוהים אלא כפירה באפשרות האמונה, פוסלת מראש כל מאמץ החותר וחורג מן המסגרת המקובלת, המבטלת את ההנחות, את התנאים הקודמים לאמונה, את אבות האמונה. מחנכים את הדור שלא לדאוג אלא לממשות, שלא לומר אלא את הדברים המתקבלים על דעת הדיוטות. נשתכחה תשוקה מלב ואף מבוכה אין."

עורך השיחה הזאת - השיחה השלישית שבמספר בספר -  א"ח אלחנני, מוסיף משלו, בהמשך השיחה, דברים שיש בהם גם מדברים מפורשים  של השל וגם מרוחו של השל:

"וכיצד יגלה האדם את עצמו: השל מחפש אחר היאחזות בתקוה של חידוש המצפון. חידוש זה לא יבוא יש מאין, אלא מתוך גילוי הכבוד, כבוד החיים, כבוד הבריות, כבוד העולם. אין כופין על אמונה. אמונה הבאה בכפיה גרועה היא מן הכפירה.אבל יראת בכבוד אפשר לנטוע בלב הדור. במקום שהאדם בן דורנו, שדעתו קצה והתרבות מתעמרת בו ועושה אותו כאסקופה נדרסת ....- הרי העיקר הגדול בתורת ישראל הוא : הזהרו בכבוד הבריות: 'מי הוא זה מלך הכבוד ? - שחלק מכבודו ליראיו'  (תנחומה וארא ח) 'חלק מכבודו לבשר ודם', ועוד: כבוד האדם הוא לא ערך אלא עניין שהוא למעלה מכל ערך, שהרי ' כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא'. אמור מעתה, כבוד האדם, בתוקף היותו אנושי תלוי בזיקת העליון לאדם. מה זיקת העליון לאדם ? באיזו בחינה ובאיזה מובן יסודי אפשר לחפש ולהרגיש זיקה זו ? הוי אומר, בצלם ובדמות שבה נוצר האדם, במתן דמות עליונה, העלאת האנושי שבאנוש. אין לתפוס את רעיון הכבוד באדם אלא מתוך יראת הכבוד."

                                                          שבת שלום
                                                               ג'ף













                                                                 

אלו דברים לשמחת תורה ולשבת פ' בראשית תשע"ב

אני מודה למחנכת של גלעד שליט, על שהפנתה אותי, (יחד עם שאר הצופים בשידורים ביום ג' לכבוד שובו של גלעד) לדברים הבאים שכתב פאבלו קאסלס באוטוביוגרפיה שלו, (שמחות ויגונות Joys and Sorrows )

"לפעמים אני מביט סביבי בתחושה שהיא כל כולה עוגמת נפש. אני רואה בבלבול הפוקד את העולם היום, חוסר כבוד לערכי היסוד של החיים. יופי מקיף אותנו, אך מה רבים העיוורים לכך ! מביטים הם בפלאי כדור הארץ הזה - ונראה כי אינם רואים ולא כלום. אנשים זזים בתזיזית , בלי לחשוב לרגע לאן מועדות פניהם. מבקשים הם ריגושים למען הריגוש בלבד, כאילו היו אבודים ומיואשים. אין הם נהנים לא מהטבע,לא מהשקט, ולא מהדברים הפשוטים בחיים.
חיים אנו בכל שניה ברגע חדש ומיוחד ביקום, רגע שמעולם לא היה קודם ולא ישוב לעולם. ומה אנו מלמדים את ילדנו בבתי הספר ? אנחנו מלמדים אותם ששתיים ועוד שתיים הם ארבע ושפריז היא בירת צרפת. מתי נלמד אותם מה הם ? עלינו לומר לכל אחד מהם : היודע אתה מה אתה ? היודעת את מה את ? הינך פלא. הינך יחיד ומיוחד. אין בעולם כולו עוד ילד שדומה בדיוק אליך. במיליוני השנים שעברו עד כה, עוד לא היה ילד כמוך. הסתכל גם בגופך - איזה פלא ! רגליך, ידיך, אצבעותיך הערמומיות, אופן התנועה שלך ! אתה עשוי להיות לשייקספייר, למיכלאנג'לו, לבטהובן. הינך מסוגל להכל. כן הינך פלא. וכשתגדל, האם אז, התוכל לפגוע באחר, שהינו כמוך, פלא ? עליך לעמול, על כולנו לעמול כדי שהעולם הזה יהיה ראוי לילדיו."

הדברים ראויים לציין בהם  גם את שובו של  גלעד שליט וגם את הפתיחה מחדש של מחזור הקריאות בתורה,  בפרשת בראשית.

                                                   חג שמח ושבת שלום
                                                              ג'ף

 

בין כיפור לסוכות: על משבר המתמחים

לעניות דעתי אין מדובר כאן בענין "טריויאלי."

עלינו להבין כי יש כאן מקום לחשבון נפש בקנה מידה לאומי - למרות שחלף יום כיפור ואנחנו לפני סוכות.

שמעתי את הניתוח של המצב מפי דר' ברבש אתמול בטלויזיה ודבריו נשמעו לי הגיוניים. המתמחים, במהלך חודשי הקיץ והשביתה הארוכה, פיתחו ציפיות לשינוי יסודי במערכת. ציפיות אלו נשברו, עם כריתת ההסכם שהושג, על גלי המציאות הישראלית המתנגדת בכל מאודה להכיר בצורך בשינויים יסודיים ובכל מקרה לבצעם.


מצד שני, העיר דר' ברבש שהוא מתנגד לנטישת בתי החולים וכי מעולם לא היה עושה דבר כזה בגין סכסוך על כסף.
 
אחר או תוך כדי חשבון הנפש - חייבים לבוא מעשים של תיקון. ייתכן וזה מה שבא ללמדנו סמיכות הפרשיות שבין יום כיפור לסוכות.
 
                       חג שמח
 
                          ג'ף

אלו דברים לסוכות תשע"ב

כעת מוצאי כפור, או ליתר דיוק מוקדם בבוקרו של יום א' שלמחרת.
מסורת ידועה היא לתקוע יתד ראשון לסוכה, במוצאי כיפור, כדי להכנס לשנה החדשה, אחר ההטהרות של יום כיפור, במצוות. זהו, לעת עתה, הקשר היחיד שאני מזהה בין הדברים שיובאו להלן לבין סוכות - שגם הם באים, כמו המסורת הנ"ל, מיד לאחר כיפור.
אני רוצה להביא שני קטעים מדברים שאמר הרב חיים סבתו בראיון שהתפרסם ערב יום כיפור במוסף "7 ימים" של ידיעות אחרונות; ראיון שערך דב אלבוים עם הרב חיים סבתו ועם הרב ליכטנשטיין לרגל צאת הספר "מבקשי פניך" המכיל משיחותיהם של השניים יחדיו.
משפט המפתח בקטע הראשון של הדברים שאני מבקש להפנות עליהם הוא:

"לא רחוק היום והחברה הישראלית תמאס ברייטינג ותחפש זרמים יותר עמוקים."

הקטע השני עוסק בתשובה. הנה הקטע הראשון מפי הרב סבתו ::

"אהבת ה' לא נקנית בפרוטות. ריגושים זולים מרחיקים אותי. תחשוב על מורה שיש לו כיתה. הוא רוצה לרגש אותה לפני הימים נוראים, מה יותר קל לו ? לעשות סיור סליחות או ללמוד לעומק את פרשת עקדת יצחק עם מפרשים ? הרי אחרי שהוא יעשה את הסיור הזה, התלמידים יחזרו לכיתה, מה יישאר להם ? בשנה הבאה הוא יעשה סיור באמצע הלילה. אחר כך יעשה סיור בשלוש בבוקר. מה אחר כך ? אני אדם קטן. אני לא איש גדול. אני לא סופר גדול ואני לא הוגה דעות, אבל אני יודע שאני צריך לתרום את חלקי לזרמי עומק. זאת הייתה המטרה של הספר הזה.לא רחוק היום והחברה הישראלית תמאס ברייטינג ותחפש זרמים יותר עמוקים. אני חושב שזה יכלול גם את השטחיות והרדידות בתחומים הרוחניים. החלק שאני מנסה לתרום לו הוא דווקא בצד ההפוך, לתת יותר עוגנים רציונליסטיים, רגשיים, אמיתיים, של עומק, מדרשי חז"ל , בפיוטים, בתפילות."

 תוך כדי, כתיבת הדברים - בינתיים עבר יום מאז שרשמתי הדברים דלעיל - , אני מעיין בספרו של הרב מיכאל רוזן המנוח, על הגותו של רבי שמחה מפשיסחה. בפרק שכותרתו "המרד הקדוש", קושר הרב רוזן בין שני רעיונות, שלעניות דעתי, יש בהם לחבר בין הקטע הראשון שהבאנו מהדברים של הרב סבתו לבין הקטע השני להלן. מדובר ברעיון של ההתחדשות היום יומית הנדרשת מאתנו לצד הענווה.

הרב רוזן מביא מדבריו של "היהודי", הרב יעקב יצחק בן אשר, שאמר:

"אם אדם העובד את ה' יתברך רואה את בעצמו שכאתמול כן היום, והיום הוא אך באותה בחינה בעבודתו כיום אתמול, ידע נאמנה שעוד נפל ממדריגתו, והיום נגרע מערכו מבחינת עבודתו מיום העבר, כי אדם הוא בבחינת 'הולך' ולא 'עומד'." (בית יעקב, שבת חוהמ"ע סוכות צא, ב)

רבו של היהודי, החוזה מלובלין, הדגיש את חשיבותה של הכרת האמת , וכי החתירה אל האמת כרוכה במידת הענווה ובהתחדשות רוחנית מתמדת (דברי הרב רוזן, בעמ' 35 לספרו). משמו מובא כך :

"הרבי מלובלין שאמר שהוא אוהב יותר הרשע אשר יודע שהוא רשע מהצדיק שיודע שהוא צדיק. ושאל אותו הרב הקדוש מפרשיסחא הטעם והשיב לו כי הרשע שיודע שהוא רשע הנה הוא דבוק בהאמת והקב"ה הוא אמת ונקרא אמת. אבל הצדיק שיודע שהוא צדיק ובודאי אינו כן כי אין צדיק בארץ אשר לא יחטא ומכל שכן זה שהוא מרגיש שהוא צדיק בודאי אינו צדיק"  (נפלאות הרבי 54 קכד)

ישעיהו לייבוביץ נהג לדבר על רעיונות ש"חיי האדם המעיין וחושב על בעיות האמונה אינם מספיקים למצות אותם." (דברים לפרשת ניצבים -וילך, על התשובה, בספר "הערות לפרשיות השבוע",הוצאת אקדמון, עמ' 130). הקשר בין התחדשות, תשובה וענווה, עולה מתוך דברי הסיום של הרב סבתו בראיון הנ"ל. ואלו דבריו :

"רעיון התשובה שנמצא במרכזו של יום הכיפורים הוא דבר נפלא. אדם בן 40, בן 50, בן 60 יכול לתקן את הטעויות שלו ולהתחיל מחדש. הרי אם היינו בטוחים שאנחנו יכולים להתחיל דף חדש, כאילו אני היום שוב בן 13, היינו כולנו קופצים לשמיים. כמה טעויות כל אחד מאתנו טעה ? כמה שטויות הוא עשה ? כמה שגיאות ? באה התשובה ואומרת לך, אתה יכול. זה אפשרי. זה אחד הרעיונות הנפלאים שיש בעולם היהודי, אבל גם בתרבות העולמית בכלל. שאומרים לך, אתה הכל יכול. שהרמב"ם אומר לך שאפילו ברגע האחרון של חייך אתה יכול להפוך להיות איש אחר."

שואל אותו דב אלבוים : "אתה מאמין לזה ?" והרב סבתו עונה:

"כן, כן. אני מאמין ואני גם חווה את זה. אבל זה הרבה יותר קשה ממה שחושבים. לפעמים אדם אחרי 20 שנה חושב שהוא ניצח מידה רעה שלו ופעם אחר פעם היא צצה פתאום, ממקום שהוא בכלל לא ציפה. למשל, הוא חושב שהוא כבר ברח מהכבוד והוא שונא כבוד, פתאום הוא רואה שזה לא בדיוק, שמישהו העליב אותו ופתאום זה צץ. קשה לעקור מידה, אבל זה אפשרי. והביטחון שזה אפשרי נותן כל כך הרבה שמחת חיים, כל כך הרבה אושר. כמה אושר זה לאדם, כשהוא יודע את זה,כשהוא יודע שאפשר להתחיל מחדש."

                                                               חג שמח
                                                                  ג'ף

אלו דברים לכיפור תשע"ב

אין יום דומה לקודמו.

"אין שני רגעים, שדומים זה לזה. ואדם שחושב ששני רגעים דומים, מעולם לא חווה את החיים במלוא עוצמתם."

דברי הרב אברהם יהושע השל.

בשבוע הזה, השבוע הקודם ליום הכיפורים, עבר עלי, יום אחד, שייתכן וייחרט בזכרוני. היום נפתח במפגש לא צפוי עם אדם שנפגע קשות בתאונת דרכים. התאונה הותירה אותו משותק ברוב חלקי גופו, מרותק לכסא גלגלים וזקוק לטיפולים רפואיים כמעט בכל רגע ורגע. היום הסתיים בכך שניגש אלי אדם, ביקש ממני שיחה בסלולר שלי, וברח איתו "להרים." לבלי שוב. בין לבין עבר עלי יום עבודה פחות או יותר רגיל, על עליותיו ומורדותיו. במהלך היום גם ביקרתי בבית  העלמין לללוייה של אמא של חברה לעבודה שהלכה לעולמה, וכן באוהל ניחומים בירוחם אצל חבר אחר שגם אמא שלו נפטרה השבוע.

משוב מסויים שקבלתי לבלוג של הציטוטים יומיים מתוך הגותו של א.י. השל, דרש ממני, להשקיע טיפה יותר מחשבה בפוסט שלמחרת וכך הגעתי לאחת מאמירותיו של השל על משמעות הקיום. מדובר באחד ממשפטי הסיום בספר של השל שנקרא "האדם אינו לבד" :

זוהי משמעות הקיום: ליישב בין חירות לבין שירות, בין החולף לקיים תמיד, לשזור  את פתילי הזמניות לתוך מארג הנצח.

מדובר , אם אינני טועה, בספר השני שכתב השל (ב1951), באנגלית אחר הגעתו לארצות הברית, בפרוץ מלחמת העולם השניה. במאמר שכתב השל , בעברית ב 1949, מאמר שנקרא, "פיקוח נשמה : מכבשונה של ההויה היהודית", הוא כותב :

אין אדם חוזה בנועם החיים, אלא אם כן זוכר, כי הסוף והאין-סוף נושקים זה את זה, כי המגביה לשבת – הוא המשפיל לראות. אנו דרים תמיד בכפיפה אחת עם הנצח. חיי עולם ניטעו בתוכנו.

בחיפוש שלי אחר הציטוט שבו פתחתי את הרשומה הזאת, האזנתי, שוב, לחלק מהרצאה  שנשא השל  בסביבות שנת 1969 בפני קהילת יהודי אוטאווה שבקנדה. בשיחה זו אומר השל (בתרגום שלי לעברית) :

" אלוהים נוכח בזמן.
אם אתם  מבקשים לחפש אחר אלוהים, אל תחפשו אותו בהכרח, בפסגתו של הר או במעמקי יער. חישבו  על הרגע ועל המיסתורין של הזמן.
ולכן אני אומר לכם שיראת השמיים האמיתית של יהודי קשורה לרגישותו לזמן. כל רגע הוא קדוש ועל כן הוא קורא לנו להענות לו כפי שהוא. נפלא כל כך לחיות ! זו שמחה אמיתית  להיות בן דורו של הקב"ה ! אך, מעטים מאתנו שמים לכך לב, לא כן ?
זוהי משמעות הקיום : להיות בן דורו של הקב"ה.
כל רגע הוא הזדמנות, הזדמנות אין סופית, להיטב, להשיג וליצור."

                                                                 גמר חתימה טובה
                                                                          ג'ף
                                                                     

אלו דברים לראש השנה תשע"ב

נפל בזכותי לגור על שפת המדבר.
לצאת החוצה לחצר האחורית ולצפות בשעות הערב בשקיעה ורדרדה; בשעות בוקר לראות שיירה של גמלים, נעה ממזרח מערבה. לצפות בעדר כבשים נע  על גבי הרכס ממול כשמעליו חגות שתי יונים לבנות...
זהו . עוד שנה מאחורינו.  כל מה שאכתוב על תחושתי, בסיומה של שנה ובפתחה של שנה חדשה, יהיה רלוונטי בעיקר לגביי, ואולי רק לגביי.
אבל השנה היוצאת, תשע"א, היתה לדעתי שנה יוצאת דופן. המחאה שפרצה בקיץ ודו"ח טרכטנברג שפורסם בימים אלו מסמנים לדעתי, שאנחנו, כחברה, נמצאים בצומת דרכים.
התרגלנו, בשנים האחרונות, קשה לומר זאת, אבל התרגלנו לפעולות טרור, להתכתשויות ולמבצעים צבאיים, לנצחונות ולהפסדים של מכבי תל אביב, לשיאים ונקודות שפל בתכניות ריאלטי, לרמתם המצויה של רוב הפוליטקאים אצלנו. התרגלנו אפילו לציניות של עצמנו, ציניות שמקורה בחוסר אמונה עמוק, ששינוי הוא אפשרי במדינה הזאת.
עד הקיץ. הקיץ השתנה משהו. מעמד הביניים יצא לרחובות ואמר : עד כאן. די.
הממסד הגיב , כפי שהוא מגיב תמיד - בהקמת וועדה. הוועדה הגישה את מסקנותיה והמלצותיה. למעט התעוררות מעמד הביניים , אנחנו ב"סרט" מוכר. מוכר מאד. אין מי שבאמת מאמין בסיכויים שועדה כזאת או ועדה אחרת תביא לשינוי.
ולכן אנחנו בצומת.
התנהלות הציבור הרחב בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה, היא שתקבע, האם קיץ תשע"א היה קיץ היסטורי בתולדות המדינה, או אפיזודה חולפת. אתה ואני, את ואני, כל אחד מאתנו, הוא חלק מהציבור הרחב הזה, שעומד החל מאתמול, מועד פרסום דו"ח טרכטנברג למבחן.
מחאה היא מצת לשינוי. אין היא מחוללת אותו. מה שמחולל שינוי הוא צרוף של עשייה במישורים רבים: חקיקה, מיסוי וכלכלה, יחסי עבודה,כיצד כל אחד מאתנו עושה את עבודתו ומדבר עם ילדיו ועוד ועוד וגם כמובן תהליכים ואירועים בינלאומיים, לרבות שינויי מזג האויר.
"אביב העמים" במדינות השכנות לנו,מהפכת הטוויטר והפיסבוק העולמיים, סללו את הדרך, למחאה הישראלית של קיץ תשע"א.
ראינו כי "מה שהיה" איננו בהכרח "מה שיהיה." אז ראינו. מה יהיה הלאה ולאן צריך להמשיך ? זוהי שאלה מובהקת של תוכן. זוהי שאלה של חזון - איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה כאן ?
הדעות חלוקות בשאלה הזאת אך נדמה שבקיץ האחרון היה קונסנסוס בשאלת הצורך בשינוי דרך, שינוי כיוון.
ייתכן ואפשר להקביל בין ההתעוררות הקייצית של תשע"א לבין ההתעוררות המצופה מאתנו לנוכח קול השופר של ראש השנה.
הנה דברים שכותב  הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, בספרו חיי שנה :

" כל השנים הם בעצם חזרה על המבנה היסודי של השנה, שוב סתיו, חורף , אביב, קיץ, שוב אותם ימים קצרים וארוכים, גשמים ויובש, קור וחום, וכל זה חוזר ונשנה שנה אחר שנה. הבדלים זעירים קיימים תמיד בין שנה לשנה, אבל כשמבקשים ' שנה חדשה' אנו מצפים למשהו באמת חדש, אחר.
אותה חזרה מתמדת של השנים , אינה מתמצה רק במזג האויר או בתקופות השנה. החזרה והשיגרה הם תבנית החיים כולם. להוציא מספר קטן של מקרים נדירים, הרי בעיקרם של דברים זורמים חייו של כל אדם במחזוריות שיגרתית. גם מאורעות שיש בהם לכאורה משום שינוי או זעזוע לידה, נישואין, מוות גם אלה נופלים עד מהרה לתוך דפוסים קבועים, יצוקים מראש. אצל רוב בני האדם, דומים הדברים  כל כך זה לזה, עד שלעיתים נראה כאילו לא אנשים שונים הם שעוברים את כל מאורעות החיים, אלא כעין דמות אחת סתמית חוזרת עליהם שוב ושוב. שבלונה של אדם שקיבלה כוח תנועה דמוי חיים, היא הנעה ממקום למקום, פושטת ולובשת בגדים, והיא מתרוצצת בין טקס אחד ומשנהו, וחוזרת פעם ועוד פעם על אותן התנועות, אותן המילים ואתם רגשות. ובני אדם עצמם, האנשים החיים שיש בהם בכל זאת דמות שלהם וחיים משלהם, מה אלה עושים ? דומה כי ישנים הם, או חיים את חייהם הווגטטיביים משל היו תפוחי אדמה, והריהם מצפים ל'שנה חדשה', למשהו שיבוא שישנה, שיעורר.
ראש השנה הוא יום תחילתה של השנה החדשה, והדבר המרכזי ביום חג זה, הוא תקיעת השופר. ...קולו של השופר, ובפרט כשהוא מרוסק לקולות השברים והתרועה הוא קול צעקה, (כמעט כתבתי "מחאה" - ג'ף) יללה וגניחה, קול מאיים, מרגיז ומפחיד. וכך אומר הרמב"ם בנושא זה: 'תקיעת שופר בראש השנה...רמז יש בו, כלומר: עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם...אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק, אשר לא יועיל ולא יציל, הביטו לנפשותיכם והטיבו דרכיכם...[רמב"ם הלכות תשובה, ג, ד]. על כן אין קול השופר מיועד להיות ערב לאוזן, תפקידו לעורר ולזעזע, להקיץ את הנרדמים."

באביב של שנת תשמ"ב, פורסמה חוברת בשם: "חיים של אחריות ובחירה". חוברת זו היתה פרי של תהליך שנמשך כשנתיים של ניתוח וחשיבה אודות מצבה של מדינת ישראל, של קבוצה  בראשותו של יעקב חסדאי (קבוצת לאו"ר) ,  לנוכח השבר שנתגלה במלחמת יום הכיפורים.  וכך נכתב בפתח החוברת:

"עתידה של ישראל מוטל על כף המאזניים. הוא לא ייקבע בשדה הקרב או ליד שלחן דיונים. הוא יוכרע במאבק על ערכינו ואורחות חיינו....
אפשר להמשיך ולחיות טוב, להתווכח על שטחים ושלום ולהתעלם מגילויי שחיתות , התפורוות וניוון. את המחיר נשלם מאוחר יותר, אנחנו ובנינו. בינתיים, כל עוד אין משבר או מצוקה, ניתן לעצום עיניים ולהאמין שהכל יסתדר. אך בדרך זו אפשר להגיע לשלב שממנו והלאה אין חזרה, ואחריו יהיה מאוחר לעצור את שקיעתה של ישראל.
ישנה גם דרך אחרת: להכיר באמת. להוציא מסקנות ולבנות במדינת ישראל חברה צודקת ואיתנה. זו דרך קשה וארוכה. תיקונים  לא יספיקו ובבחירות לא די (ואני מוסיף גם לא ועדות - ג'ף) . צריך להניח יסודות חדשים  ולשם כך דרוש מאמץ חינוכי ממושך ויסודי.
הכוחות הפוליטיים מובילים את העם בדרך הקלה. הם נשתעבדו לאינטרסים  שלהם ואיבדו את רוח היצירה והעמדה המוסרית, הדרושות כדי להנהיג את עם בדרך הקשה והנכונה. לכן אין מנוס אלא לנסות דרך חדשה , שתצמח מתוך העם.
בשנתיים האחרונות עשינו צעד ראשון בדרך זו. התבוננו אל הגילויים  השליליים בחיינו ומצאנו כי רבים מהם נובעים מפגיעה בשני ערכים: האחריות והבחירה. כך הגענו למסקנה כי הדרך לבנייתה מחדש של ישראל מחייב חיזוקם של ערכים אלה בחיינו."

החוברת הכחולה כפי שהיא נודעה בקרב חברי לאו"ר (על שום צבע כריכתה) מפרטת בהמשך הצעות מעשיות  מהצעות שונות שניתן לדון ברלוונטיות שלהם עם עבור השנים. דבר אחד אינו, לדעתי, מוטל בספק וזוהי האבחנה שבין התיקונים הדרושים לחברה שלנו, נמצאים חיזוק לשני הערכים הנ"ל: אחריות ובחירה.
לסיום, אני מחזיר את רשות הדיבור לרב שטיינזלץ ומביא מהפסקה האחרונה למאמר שהבאנו דברים ממנו לעיל.
"

אכן שנה רודפת שנה, 'מה שהיה הוא שיהיה' [קהלת א, ט], יכול אדם לבלות את כל ימיו בחזרה על דברים חיצוניים, שאינם מגיעים לכדי דין וחשבון. כל שנה תהא עבורו עוד שנה ישנה, אותו עניין עצמו, חלום שאין לו קץ, מעגל שאין ממנו יציאה. לשם כך נשמע קולו של השופר ! הקול  הזה, שאינו ערב לאוזן, שהוא כולו צעקה פשוטה שאין בה מילים כלל. שהרי אין מצויות מילים , שכל אדם יכול להקשיב ולשמוע בהן אותו תוכן עצמו. אבל הקול הזה הוא רק זועק, פעמים בתרועת שבר ויללה על מה שהיה, על מה שאבד, פעמים שהוא תרועה של אזהרה - מפני מה שאפשר עוד לשקוע ולהדרדר בו. פעמים שהוא קול נצחון - של הבטחה כי בכל זאת  אפשר ואפשר השנה, שהחיים לא יהיו רק חזרה בלבד, שבתוך מעגל הזמנים יש פתח תקוה, תהיה באמת שנה חדשה."

הרב אברהם יהושע השל לימד אותנו כי החיים עלי אדמות הם שותפות בין האדם לבין הקב"ה. יש אומרים שראינו יד ה' במחאה של הקיץ ויש אומרים שכולה מעשי ידי אדם. גם אלו וגם אלו יסכימו שהכדור, בכל הנוגע לתיקון החברה הישראלית נמצא בעיקר במגרש שלנו.
האם נשכיל לשמוע בשנה חדשה הבאה עלינו לטובה את קולות היללה של מי בינינו שנמצאים במצוקה ? האם נשכיל לשמוע את קולות האזהרה של, כפי שאומר הרב, מפני מה שאפשר עוד להדרדר ? האם נזכה לשמוע קולות של תרועות נצחון של הבטחה שהתממשה ?
האם נדע לעשות את מה שצריך לעשות כדי שבמדינת ישראל נהיה חברה טובה יותר ?

                                 שנה טובה
                           כתיבה וחתימה טובה
                                    ג'ף

אם נרעיל את ילדנו בשנאה - חיים קשה יהיו נחלתנו הבלעדית

כנר על הגג עם אף 16 ? ראיון עם הרב דוד הרטמן

In the Room with David Hartman from On Being on Vimeo.

אלו דברים לשבת פרשת ניצבים תשע"א

מבקר הספרות האמריקאי , הרולד בלום, העיר פעם, שכשמביטים מקרוב בשירת וולס סטיבנס, ניתן לראות לעיתים את דמותו של וולט ויטמן ניצב מאחורי הקלעים. על אותו משקל: כשקוראים את דברי אברהם יהושע השל ניתן לעיתים קרובות להבחין בדמותו של הרבי מקוצק ניצב מאחוריו.
השפעתו של הרבי מקוצק על השל, מפורשת בביוגרפיה שלו (כרך ראשון) וכן בשני הספרים האחרונים שלו - שעסקו בתורת הרבי מקוצק. דמותו של הרבי מקוצק מופיע בין השיטין לאורכה ולרחבה של עבודתו של השל במהלך חייו.
מי היה הרבי מקוצק ומה המסר שלו לימינו ?
הספר האחרון של השל, שבאנגלית, נקרא: A Passion for Truth "התשוקה לאמת" או "החתירה לאמת", עוסק כולו בשאלה הזאת.
בטרם אביא מפסקאות הסיום של הספר, אני מבקש להעיר, כי הרקע לדברים אלו, הוא בפסקה הפותחת של פרשת השבוע, פרשת ניצבים.

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוהיכם ראשיכם שבטיכם זקניכם ושוטריכם כל איש ישראל"

הרב בני לאו  אמר לאחרונה  כי הוא מבקש להיות שופר לירמיהו הנביא. כל דור ודור זקוק לשמוע את דברי ירמיהו. על אף שדברי נביאי ישראל לא נאמרו לשעתם בלבד, וניתן לקרוא אותם בכתובים, ישנה חשיבות שדבריהם וחייהם, ימצאו ביטוי חי מפי דמויות החיים בכל דור ודור. כשאני נוסע באוטובוס, בקו 58 מירוחם לבאר שבע, כשאני מביט סביבי ברחובה של עיר, חשוב שאבחין מפעם לפעם, ב"עקבותיו של הקב"ה", עקבות המצויות גם , אי פה אי שם, בדמויות חיות מסביבנו.

על החיבור בין עבר והווה, אמר השל, את הדברים הבאים במאמרו "פקוח נשמה, מכבשונה של ההויה היהודית" :

"ימות העבר וימות ההווה אחוזים זה בזה. לא תתכן אהבת ישראל, אם לא נתהלך את הדורות שחוללו אותנו, ולהפך: ללא אהבת היהודים שבדורנו, ואף הפוחזים והריקים בכלל, לא נזכה להתקשר לישראל שבעבר. אחדות כל הדורות ואחדות כל בני הדור תלויות זו בזו. עלינו להתהלך את ישעיה הנביא, ר' יוחנן בן זכאי, הרמב"ם והבעש"ט, כשם שעלינו להתערב עם אלה החיים אתנו היום."

ולפסקאות הסיום מתוך הספר "החתירה לאמת" (תרגום חפשי שלי - ג'ף) :

"בעולם המכיל כל כך הרבה הבל, הקוצקר ממשיך להיות ניצב בפנינו כנשמה לוהטת בתשוקה לאלוהים, נחוש בדעתו שלא ליתן לדבר לעמוד בינו לבין קונו. במאה התשע עשרה, היה הוא דמות ענק, יגון בודד לצד הוד והדר. עם זאת , רוחו, ה"מבטא" שלו, הם של העידן שלאחר אושוויץ.
אנחנו נזכרים בו עוד, ברבי מנדל מקוצק. לא נמלט הוא מאתנו על ידי מותו. להט ברקו קיים עוד. מילותיו זורקות להבות כל עוד הן באות בחוגנו. הן לוהטות. מי יכול לשאתן ? הן מועילות לרבים מאתנו להשיל מעלינו המסכות שלנו, היומרות והקנאות, הרעיונות המעוותים שלנו, ואז תקרב לראשיתה הגאולה המשיחית.
מה השאיר אחריו הקוצקר ? ספרים לא פרסם, רשימות לא השאיר מאחוריו, מה שכתב שרף. עם זאת , לימד אותנו הקוצקר, לעולם לא להפרד מן האמת, כיוון שהקב"ה צוחק בפני אלו הסבורים שהשקר הוא בלתי נמנע. הוא אפשר לנו גם, לעמוד בפני היגון ולשרוד. האמת חיה, דרה לה אי שם, ללא ליאות. והאנושות כולה, נדרשת לשחררה."

                                                שבת שלום
                                                      ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת כי תבוא תשע"א

האם אנחנו  - החברה הישראלית - האם אנחנו סובלים, כחברה,  מבטחון עצמי מופרז ? משביעות עצמית מופרזת ?
בין הניירות המתגלגלות בחדר העבודה שלי מצאתי השבוע, רשימה של יאיר לפיד מאשתקד, רשימה שהוא כתב לסיכום השנה שעברה.
וכך הוא כתב לקראת סוף הרשימה ( שהתפרסמה במוסף "שבע ימים"  בי"ז אלול תש"ע):

"היתה שנה טובה, אבל הרגשנו רע.
לא בגלל המשט, או מסמך גלנט, אלא מפני שסוג השיח המתנהל במדינת ישראל הוא לא פחות מנורא. הדיאלוג שאנחנו מקיימים בינינו הוא אלים, שטחי, פגום מן היסוד. אף אחד לא מקשיב, אף אחד לא נותן לגמור משפט. הכל תמיד אישי, פוגעני, מחולק מראש ל'בעדנו' ו'נגדנו' - ומי שנגדנו הוא בהכרח שקרן, בהכרח מושחת, בהכרח נגוע. איבדנו  את הסממן הבסיסי ביותר של התרבות: היכולת להקשיב למישהו שחושב אחרת ממך, ולהניח שאולי גם הוא צודק."

מזכיר לנו את הקולות שאנחנו שומעים היום במפלגת העבודה ? ובכלל ?
"לא המהות בעייתית אצלנו," כתב לפיד, "אלא הסגנון."
אני לא בטוח שסגנון ומהות ניתנים להפרדה בענינים מסוג זה. נדמה לי בכל מקרה שסגנון אלים אינו הולך ידי ביד עם ענווה, וסקפתיות עצמית, הצדדים השניים של מטבעות הבטחון העצמי והשביעות העצמית המופרזים. ניחא.
חלק מהשאלות הקשות הניצבות בפני החברה הישראלית בימים אלו, משותפות לנו ולעולם המערבי כולו.
"במעבר חד" כמו שאומרים בטלויזיה, אני רוצה להביא דברים שכתב דרור בונדי בפתח מאמר שלו שנקרא "על 'מות אלוהים' ותחיית המתים בהגותו של השל". (המאמר הופיע בגליון כ"ג של אקדמות באלול תשס"ט בעמ' 87). ואלו הדברים :

"בהספד שנשא על הרב סולובייצ'יק, הציג הרב זקס כמה ציטוטי מפתח שמהם עולה כי רבו הזדהה עם יוסף הנותר לבדו מכל בית אביו, וחש כמי שנושא על כתפיו את זיכרון העולם שאבד בשואה. בניסוח חריף תיאר הרב זקס את תחושת רבו כי ההלכה עצמה נרצחה בשואה וכי עליו מוטלת האחריות להקים אותה לתחייה:
        

עלינו להבין כי עבור  הרב השואה לא הייתה רק טבח של שישה מיליון יהודים. היה זה טבח של התורה עצמה, כביכול, עולם תורה שלם ממנו צמח הרב, ממנו עלתה התורה...עלו בלהבות...אני מאמין כי הרב סולובייצ'יק היה מעורב בלא פחות מאשר תחיית המתים, השבתו של עולם מת לחיים...ההלכה זכתה לניצחון על המוות. עולם הישיבות שנהרס באכזריות כה רבה, חי בשנית

.
במאמר זה", כותב בונדי," אבקש להציג באור דומה את אברהם יהושע השל, בן זמנו ומקומו של הרב סולובייצ'יק. כשם שהזדהה הרב יוסף דב סולובייצ'יק עם דמותו של יוסף הצדיק, כך הזדהה אברהם יהושע השל עם דמותו של אברהם אבינו, וכמו שחש הרב סולובייצ'יק ביחס לחורבן עולם הישיבות של נעוריו ולמותה של ההלכה, כך גם חש השל ביחס לחורבן עולם החסידות של נעוריו ול'מות אלוהים'."

לאחרונה למדתי על קשרי שיג ושיח קרובים שהתקיימו בין הרב סולובייציק לבין השל, בעיר מגוריהם המשותף , בניו יורק. אף שמתי לב לקוי דמיון בהגותם. בהזדמנות אולי נרחיב בדומה ובשונה בהגותם של השניים. אני מביא את הדברים של בונדי כאן, כי הרב סולובייצ'יק והשל הם שני מנהיגים רוחניים שלעניות דעתי קולם אינו נשמע דיו, בחברה הישראלית של היום. לגבי שניהם נכונים, לעניות דעתי, הדברים שכתב בונדי על השל בסוף החלק הראשון של ספרו אַיֶּכָּה : "כל העולם המערבי עמד מן העבר האחד, ואילו הוא עמד מן העבר השני." ( ראו שם בהמשך דבריו של בונדי בהם רומז לשוני, אמנם,  בין שני ההוגים).
האם עלינו , כחברה להחליט, בין העולם המערבי לבין עולם אחר, העולם של אמונה יהודית, "אמונה מקראית", בלשונו השל ? האם בארץ נדע ליצור סינתיזה ? האם סינתיזה שכזו אפשרית ? הסינתיזה שעשויה להיווצר כאן , תכלול גוונים  לא רק מן העולם המערבי, ועולם האמונה , אלא גם מן העולם המזרחי, עולם שהשל והרב סולובייצ'יק לא הכירו מקרוב כמו מי שחי בארץ הזאת...ימים ימים יגידו.
אני רוצה להביא לסיום מדברים שאומר, אחד מגדולי הדור, בן הארץ הזאת,  הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על פרשת השבוע, מתוך ספרו "חיי עולם" (בעמ' 433 - 435):
                                

" יש בפרשה זו כמו בעוד מקומות בתורה, הרבה דברים קשים. מדוע צריך היה כל כך הרבה קללות ? למה צריך לאיים ולומר לאנשים : ' אם לא תשמעו , יהיה כך וכך'? מדוע לא מספיק לדבר בנחת ? המסקנה שעולה היא שאם התורה מתבטאת בכל זאת , פעמים רבות, בלשון קללה - כנראה שזה נחוץ. למרות שכתובים בתורה כל מיני דברים טובים, בסופו של דבר, באמת קשה להיות יהודי, ומה שכתוב פה רק מדגיש עד כמה שזה קשה. אנחנו צריכים גם את הגזר וגם את המקל, ואחרי כל זה, זה עדיין קשה.

אנשים לומדים תורה בישיבות , וחלק מזה הוא תורה לשמה, אך ברור שחלק עיקרי בלימודו של אדם הוא על מנת להכין את עצמו למה שיהיה בעתיד. אלא שבעיקרו של דבר, כשאדם יושב במקום פחות או יותר סגור - הוא יושב בתוך חממה, ולא מרגיש את כל עוצם וכובד הקושי להיות יהודי; מדוע ? מפני שההתמודדות היא בדקויות. אמנם נכון שיש התמודדויות , אלא שכמות האתגרים והפיתויים שבאים לבחור ישיבה קטנה לאין ערוך מכמות הפיתויים שבחוץ. כתוצאה מכך, לפעמים קשה להפסיק להיות בחממה, ולכן קורה שאדם יושב באיזה עולם מבלי לצאת מתוכו אפילו למחצה, והסכנה היא , מה יקרה כאשר הוא בכל זאת יצא ?

בפסיכולוגיה יש אופנה, שמתחלפת כל חמש עשרה שנה; פעם אומרים שאסור לעשות לילדים ככה, ופעם אומרים שצריך לעשות ככה. היה זמן שהיו אומרים  שאסור לספר לילדים סיפורים מפחידים, עכשיו האופנה היא כן לספר להם, כיוון שאם לא מספרים לילדים את הצד הזה של החיים, הם מגיעים לעולם מעוות. אם מספרים להם שהעולם כולו מחמדים וכולם טובים, וכאשר הילד רואה משהו לא טוב, מסבירים לו שהוא טעה, ובאמת הכל טוב - בסופו של דבר הוא יגיע לעולם מעוות.

                     ...

למרות מה שכתוב (דברים ל, יב-יד) 'לא בשמים היא... ולא מעבר לים...כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו' - בעולם שלנו קשה להיות יהודי. הפסוק רק אומר שזה אפשרי, שאין בתורה דברים שאדם לא יכול לעמוד בהם, אבל בעצם , זה קשה מפני שאנחנו נמצאים בתוך בני האדם, ולא בחממה בה כמעט אין כניסה ליצר הרע. חז"ל  (סוכה נב, ב) נתנו אמנם את העצה הטובה: 'אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש', אך לפעמים שוכחים שהמנוול נמצא אתנו גם בבית המדרש. כמו שפעם אמר צדיק אחד: 'מנוול זה' - כיון שבבית המדרש יש מנוול נוסף, אותו שכבר גדל שם.   

כל הדברים האלה לא נאמרים  בשביל להפחיד, כל הקללות והארורים באו בשביל לדעת, שכללו של דבר, יש אתגר גדול, וככל שהאדם חשוף יותר, כך האתגר גדול יותר. זהו אתגר שדורש כל כך הרבה השגחה וכל כך הרבה ארורים, ולוואי שלאחר כל הארורים האלו נצליח באתגר."

                                                שבת שלום
                                                       ג'ף