ישנה , מסתבר , אמת שלא ניתן לבטא במילים.
זוהי אחת התובנות שלי מהקונצרט של דילן. אין מדובר ברעיון חדש עמדי, אלא בהבנה של רעיון ישן ששמעתי מזמן.
דילן הוא מחסידי פשיסחה.
חסידות פשסיחה מתאפיינת בחתירה קיצונית ונחושה אחר האמת הפנימית של האדם, כל אחד בעצמו. אין לך ,לטעמי, דוגמה מובהקת מכך מאדם שמתיצב מול שלושים אלף איש , מבצע את אומנתו , קד קידה קלה בסוף ההופעה לצד הלהקה ומסתלק לו מן הבמה, חזרה למלון, בלי לומר מילה לקהל.
השבוע מצטלב העיון בחיבור של בובר, "דרכו של אדם על פי תורת החסידות", עם פרשת השבוע, פרשת קורח. בפרק החמישי לחיבור, שכותרתו "אל תטפל בעצמך" אומר בובר את הדברים הבאים:
"התכוונותו של אדם לתשועת נפשו של עצמו אינה אלא עילוי צורה של התכוונותו לעצמו. והוא מה שהחסידות פוסלת בתכלית הפסול, ובפרט באדם שמצא עצמותו ופיתח אותה. הרבי ר' בונם היה דורש: 'כתוב: 'ויקח קורח'. מה לקח ? רצה ליקח את עצמו, ולפיכך נפסל כל מה שעשה'. ומשום כך העמיד ר' בונם כנגדו של קורח הנצחי את משה הנצחי, את הענו, את האדם שאינו מתכוון לעצמו בשום דבר שהוא עושה. ' בכל דור ודור', היה ר' בונם אומר, ' נשמת משה ונשמת קורח חוזרות ובאות לעולם, וכשתבוא השעה ותיכנע נשמת קורח ברצונה לנשמת משה, תבוא גאולתה.' כך רואה הרבי ר' בונם את תולדות המין האנושי בדרכו אל הגאולה כמין מהווה בין שני סוגי אנוש, בין הגאוותן שכוונתו לעצמו, ואפילו הוא עושה כן בצורה הנעלה ביותר, ובין הענו, שכוונתו לעולם. רק בשעה שתיכנע הגאווה לענווה, תיגאל; ורק כשתיגאל זו יוכל העולם ליגאל."הדברים הנ"ל יהיו, אולי, יותר ברורים אם נביא כאן את הסיפר שבובר מביא בתחילת הפרק:
"כשהשיא ר' חיים מצאנז לבנו את בתו של ר' אליעזר מדז'יקוב, נכנס למחרתו של יום החופה אל אבי הכלה ואמר לו : ' מחותני, הנה התקשרת עמי בקשרי משפחה, ורשאי אני להסיח לפניך את מצוקת לבי. ראה, כבר הלבינו שערות ראשי וזקני, ועדיין לא עשיתי תשובה !' 'הוי, מחותני', השיב לו ר' אליעזר, 'אין דעתך אלא על עצמך, שכח את עצמך ותן דעתך על העולם !'"
גם ישעיהו ליבוביץ רואה בקורח מייצג של גישה שהיא קוטבית לגישתה של התורה, על כל פנים כפי היא באה לביטוי בסוף פרשת שבוע שעבר, בפרשת ציצית.קורח אליבא דלייבוביץ, מייצג את הגישה הרואה בקדושה דבר נתון לעומת הקדושה האמורה בפרשת ציצית שהיא איננה עובדה, אלא משימה. לייבוביץ מביא מדברים של הרב יעקב משה חרל"פ. ישנם רעיונות הדורשים שינון, ונדמה לי שהדברים הבאים הם בכלל זה. אני מפנה לדברים שכתב לייבוביץ.בספר "הערות לפרשיות השבוע" (הוצאת אקדמון, 1988,בעמ' 97-96). ואלו דבריו :
"...הרב חרל"פ בספר פירוש והגות על שמונה פרקים לרמב"ם, עומד על הדבר הזה :
מהו הדבר החשוב במציאות האדם ? - ואצלו , מציאות האדם היא, כמובן, מציאותו במעמדו לפני אלהים - האם זה ההישג שאדם משיג, או המאמץ שהוא עושה כדי להשיג אותו ? והרב חרל"פ, בעקבות דברים שהוא מוצא ברמב"ם, שאותו הוא מפרש, אומר שהעיקר הוא המאמץ שהאדם עושה כדי להשיג משהו, ועל זה הוא מוסיף דבר מעניין מאד: אין ערך המאמץ תלוי בכך, אם הדבר מושג או איננו מושג; ולא זו בלבד, אלא שייתכן שהאדם מודע לכך שאת התכלית הזאת הוא לא יכול להשיג בכלל, אבל המאמץ שהוא עושה להשגה זו הוא הוא הערך העליון וזהו ' למען תזכרו ועשיתם את-כל מצותי והיית קדושים'. התנאי, 'למען תזכרו ועשיתם את-כל-מצותי', ייתכן שהוא מעבר ליכולת האדם ומעבר לטבע האדם, אבל האדם מצווה להשתדל לקיים אותו - להשתדל להיות קדוש."
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה