"ועכשיו פעמוני אזהרה מצלצלים בראשך"
- אהוד בנאי
על אף , שעל פי רוב, אינני מחסידי הנסיעות מחוץ ליישוב לשבת, יש להם בכל זאת , כמה יתרונות. כמו ההזדמנות לשמוע מוסיקה בדרך. לקבל הערות מהמשפחה שהגיע הזמן להחליף את הדיסקט ולשמוע זמרים נוספים מלבד דילן. וכך, בעקבות הנסיעה האחרונה, שירו של אהוד בנאי מתנגן בראשי על רקע האזהרות של פרשת השבוע, פרשת בחוקותי. נהפוך הפעם את סדר הדברים ונביא בתחילת "אלו דברים" משירו של בנאי "אל תפחד" ולבסוף נאמר משהו על עניני דיומא.
אילו ההנהגה הפלשתינאית כולה היתה זונחת את דרך הטרור ומכירה במדינת ישראל, ומכריזה על כך בריש גלי; אילו העולם הערבי בראשות איראן ומצרים החדשה היה מכיר בקיומה של מדינת ישראל; אילו כל האילו -ים הללו היו מתקיימים אז הצהרתו של חה"כ דר' אחמד טיבי כי על ישראל להכיר בסבלו של העם הפלשתינאי לא היתה מופרכת. כפי שהדברים עומדים לעת הזאת, השוואה בין המצב באזורנו לבין ארצות הברית ויפן, הרוב הלבן באוסטרליה מול האבוריג'ינים או יחס הקנדים לאינדיאנים בתוכה, היא השוואה שמעידה או על טפשות או על רשעות וייתכן מאד על שילוב של שניים אלה.
ויובהר, אני לא אומר שלראות את סבלם של הפלשתינאים הוא מופרך. הדרישה של טיבי מאתנו היא זו שמופרכת. דרישה של אדם מעצמו , ושל עם מעצמו זה משהו אחר. ואולי זו אחת הנקודות הטראגיות בסכסוך, בכל סכסוך. אולי כן . ואולי לא.
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה