אלו דברים לשבת פרשת ואתחנן תשע"ב (ב)

הרשימה מוקדשת לזכרו של עקיבא מפיעי ז"ל


פעם
לפועלים הייתה
ספריה.
וספריית הפועלים
פרסמה גם שירה.

ואתחנן, אמר משה
ואתחנן אמר
בכנות רבה.

אעברה נא, ביקש משה,
ואראה את הארץ הטובה
אשר בעבר הירדן

ההר הטוב הזה
והלבנון.

אעברה נא ביקש
ויתעבר ה' בו
למענכם, אמר.

ולא שמע אלי.
ולא שמע אלי.

השעה מאוחרת
כתב אבא קובנר
בסופה של
חופה במדבר
שפורסם בספריית
הפועלים.

"אדמה עירומה היא הדרך אל אהובתי,
 אני בא  אליה כבוא אל ראיון.
 אני מנסה בשקט להקים על תלה
 עיר שקופה. להשיט בתים תועים
 ברחובות דוסיטרים. להחזיר להם
 פנים, להכניס בם סדר
 של מחזור זרעים, לתת לים
 שיפרוץ פנימה לחדרים הקטנים..."

השאר תוכלו לקרוא
בספר שפורסם
בספריית הפועלים.

ספר שמצאתי במחסן חנות
ספרים יד שניה בירוחם.
אבא קובנר נושא
על גבו את אחותו
מעבר לחלקת אדמה
העירומה שלו.

חלקת האדמה
שמשה ביקש
וזכה רק לראות ?
אולי זו חלקת
אדמת נוף ילדותו
שהתעברה בו באבא ?

ואולי זה המדבר ?

השער העשירי
הוא חופה במדבר.

"רעי" כותב קובנר
"כאשר הם רעים אינם צריכים עיון במפה
 לאור הנר. דים בנקודת ציון פשוטה
 כמו אבן שיש והופכים כגון
 עץ מלבלב על כרחו  בקרחת החול."

"רעי ומדבר" אומר קובנר
 "הם אחדים שהיו לאחד."

"עוד היום גדול והזוי"
כתב בעמוד הבא.

משה רבנו עומד
באמצע נאום הסיכום שלו
על סף הכניסה לארץ
וצופה ורואה
ימה וצפונה ותימנה ומזרחה
ורואה בעיניו כי לא יעבור
את הירדן הזה.

עוברות שנים.
השנים עוברות.
מסתבר לכל
כי אכן חציר העם.

והנה לקול כלבי
מדבר , וכלבי שלי,
נובחים בלילה,

אומר לנו ישעיהו
ואומרים לנו חסידי פשיסחה ולובלין
ואומר לנו השל
עובר לעלייתו ארצה
הכל בעקבות ישעיהו

שאו מרום עיניכם וראו
מי ברא אלה
אין דרך להבין יהדות מהי
אמר השל
בלא לשאת מרום עיניים
ולהשתדל לראות
מעבר.

"there is no way of understanding the meaning of Judaism without lifting our eyes

שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", זהו ציטוט מתוך שיחה שנתן השל לקהילה יהודית באוטאווה בשלהי שנות הששים או תחילת שנות השבעים במאה הקודמת. שיחה שנסבה על משמעותה של השבת. ניתן להאזין לדברים בלינק הבא, והקטע המצוטט מופיע בדקה 5:04, בחלק השני של ההקלטה.
http://www.mediafire.com/?fjd8ahxb3ngm9 
       

                                                                       שבת שלום

                                                                              ג'ף

בלי מילים

הרהורים על המצב (קיצוצי התקציב)

הבעיה איננה, בניגוד לעמדת המחאה הציבורית דאשתקד ודהעידנא, מצבו של מעמד הביניים בישראל.
הבעיה היא השכבות החלשות והשכבות החזקות בחברה. מטבע הדברים השכבות החלשות זקוקות לשכבות החזקות לדאוג לזכויותיהם, להלחם את מלחמתם. השכבות החזקות ככלל ממאנות למלא, במדינת ישראל , את התפקיד הזה כדבעי*. מדוע ?
אולי זה גם מטבעם של שכבות חזקות; הם הגיעו לאן שהגיעו, לא על ידי דאגה לזולת דווקא. עם זאת, אסור לזלזל במעלותיו של הקפיטליזם, בקידום החברה בכללה, ובכלל זה גם השכבות החלשות.
בשכבות החזקות , אני כולל, אגב, לא רק טייקונים, אלא גם חברי כנסת, עיתונאים, אנשי בידור ("סלבס"), אנשי אקדמיה, "דוסים" ועוד.
המשך יבוא. אולי.
ליל מנוחה מירושלים והערים סביב לה, לרבות ירוחם
ג'ף

*זהו ניסוח עדין לכך שהשכבות החזקות במדינת ישראל מועלות בעצם בתפקידם זה.

אלו דברים לשבת פרשת ואתחנן תשע"ב (א)

ציפיתי, אולי צריך לומר ייחלתי , לעבור את תשעה באב. אשתי אומרת שזה בגלל החום. אשתי צודקת.
בכל אופן, ישבתי הערב וקראתי את דבריו של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על פרשת דברים.
דברים מטרידים ביותר. מדובר בהערות כלליות על מצבים חברתיים, עם, לטעמי, רלוונטיות גדולה לימינו אנו.
מכיוון שאני חושב שספרו, "חיי עולם"  הוא ממש ספר חובה, לא אחזור כאן על הדברים. אני מקווה שלפחות חלק מהקוראים  של "אלו דברים", יעיינו שם בדברים ויגיבו, כאן; האם אני צודק או לא ?
שבוע טוב
ג'ף
"מוצאי ט' באב"

אלו דברים לשבת חזון - פרשת דברים תשע"ב

אלו דברים לשבת חזון - פרשת דברים תשע"ב

העובדה שאין בנמצא תרגום לעברית לספרו של השל על הנביאים היא עובדה מתמיהה שלא לומר מדהימה.

הפרק הראשון לספר מוכתר בשאלה: איזה מן אדם הוא הנביא ?

התשובה של השל באה תחת התת-כותרת : "רגישות לרוע".

ואלו דבריו (בתרגום חופשי שלי) :

"איזה מן אדם הוא הנביא ? סטודנט לפילוסופיה הפונה מהשיחות של ההוגים הגדולים לנאומי הנביאים עלול לחוש כאילו נע הוא ממחוזות הנשגב לתחומם של עניינים זניחים. במקום לטפל בנושאים שברומו של עולם, בענייני חומר וצורה, הגדרות והוכחות, נזרק הוא להפצרות אודות אלמנות ויתומים,  שחיתותם של שופטים ועניינים של השוק. במקום להראות לנו דרך אל היכלי השכל המהודרים, לוקחים אותנו נביאי ישראל לשכונות עוני. העולם הינו מקום מהודר, מלא יופי, אך הנביאים מוטרפים ומשתוללים כאילו כל העולם היה סלאמס. עושים הם עניין מדברים פעוטים, מכבירים מילים על נושאים שוליים. אז מה אם בארץ ישראל העתיקה, עניים זכו ליחס לא הוגן מצד העשירים ?אז מה אם נשים זקנות מצאו אושר והארה בתפילה ל"מלכת השמיים" ? מדוע התרגשות מוגזמת כזאת ? מדוע השתוממות עזה כל כך ?
הדברים שהחרידו את הנביאים עודם התרחשויות של יום יום ברחבי תבל. אין חברה שמילותיו של עמוס אינן ישימות לגביה:

                  שמעו זאת השואפים אביון

                  ולשביית ענוי- ארץ

                  לאמור: מתי יעבור החודש ונשבירה שבר ?

                  והשבת ונפתחה בר,

                  להקטין איפה ולהגדיל שקל,

                  ולעוות מאזני מרמה,

                  לקנות בכסף דלים,

                  ואביון בעבור נעליים,

                  ומפל בר נשביר ?

                                              עמוס   ח: ד-ו

אמנם, סוג  הפשעים וכמות העבריינות הממלאים את הנביאים בעגמת נפש, אינם חורגים מגדר מה שנראה לנו כנורמלי, כמרכיבים אופייניים לדינמיקה חברתית. עבורנו  מעשה יחיד של אי צדק - רמייה בעסקים, ניצול העניים- הוא פעוט; עבור הנביאים מדובר באסון. עבורנו אי צדק פוגע בשלום הציבור; עבור הנביאים מדובר במכת מוות להוויה; עבורנו, ספור חולף; עבורם קטסטרופה, איום על העולם.

חוסר הסבלנות קצרת הרוח של הנביאים עלול להיתפס בעינינו כהיסטרית. אנו עדים בעצמנו, ללא הרף, למעשי אי צדק, גילויים של צביעות, שקר, פלצות, יגון, אך זה נדיר שאלה מעוררים בנו שאת נפש או התרגשות יתרה.עבור הנביאים עוול פעוט תופס ממדים קוסמיים. 

                נשבע  ה' בגאון יעקב;

                אם אשכח  לנצח כל מעשיהם.

                העל זאת לא תרגז הארץ,

                ואבל כל יושב בה,

                ועלתה כאור כולה 

                ונגרשה ונשקעה, כיאור מצרים ?

                                          עמוס    ח: ז-ח

                שומו שמיים על זאת,

                ושערו חרבו מאד נאום ה'.

                כי שתיים רעות עשה עמי,

                אותי עזבו,

                מקור מים חיים,

                לחצוב להם בארות,

                בארות נשברים,

                אשר לא יכלו המים. 

                                     ירמיהו  ב: יב-יג

מדברים הנביאים ופועלים הם כאילו שהשמיים עומדים ליפול מכיוון שישראל בגדה בה'.

האין רוחב התמרמרותם ושפעת זעמו של ה' - בלתי פרופורציונליים לסיבתם ? כיצד ניתן להסביר התרגשות מוסרית ודתית שכזו, פזיזות קיצונית שכזו ?

זה נראה בלתי הולם ואבסורד שבעקבות מעשי עוולה שוליים הנעשים כלפי עניים חסרי חשיבות וחסרי אונים, תושמד העיר המרהיבה ירושלים ויוגלה כל העם. האם לא הפריזו הנביאים בהאשמותיהם ?

מילות הנביא הן התפרצויות של רגשות עזים. תוכחתו היא קשה ונחושה. אך אם הרגישות העמוקה הזו כנגד רוע תכונה היסטרית, כיצד נכנה האדישות התהומית כלפי הרוע, עליה מקונן הנביא ? 

              

             השותים במזרקי יין,

             וראשית שמנים ימשחו,

             ולא נחלו על שבר יוסף ?

                                          עמוס   ו: ו

הקמצנות של תפיסתנו המוסרית, חוסר היכולת שלנו לחוש בעומק היגון שנוצר בעקבות כישלונותינו אנו, הן עובדות ששום תכסיס לא יכסה עליהן. עינינו עדות לאטימות ולאכזריות האדם, אך לבנו מנסה להכחיד את הזכרונות, להרגיע את עצבים, ולהשקיט את המצפון שלנו.

הנביא הוא אדם החש בעזות. הקב"ה הטיל עול על נשמתו, והוא מושפל והמום לנוכח תאוות הבצע העזה של האדם. יגון האדם מעורר חרדה; אין קול אנושי שמסוגל לבטא את מלוא אימתו. הנבואה היא הקול שנתן הקב"ה  ליגון האילם, קול לעני העשוק, לאוצרות המחוללים של העולם. זוהי צורת חיים, נקודת מעבר בין ה' לאדם. ה' זועם במילות הנביא."

 אם אינני טועה, הזכרתי בעבר ברשימות אלה, את קינתו של השל על חוסר ההיכרות של החברה האמריקאית עם דברי הנביאים. במאמרו, פיקוח נשמה, כותב השל:

" שטן הפרסומת מרקד לפנינו באם הדרך, מפזז ומכרכר בכל עוז. מי חכם ולא יצא אחריו, אחרי תופיו ומחולותיו ? עשויים אנחנו ללחך עפר רגליו על מנת לקבל פרסום , אבק כבוד, אפילו כזנב הלטאה."

ציון, אמר ישעיהו הנביא, במשפט תפדה ושביה בצדקה.

                                                                       שבת שלום

אלו דברים לשבת פרשת מטות - מסעי תשע"ב

משה סילמן ז"ל.
נדמה לי זו שחובה אנושית בסיסית לשמוע את זעקתו של האיש הזה.
מעבר לחובה הזאת לשמוע, מעשהו המחריד מחייב אותנו לעשייה, הקרבן שמשה סילמן הקריב מחייב אותנו; לחשבון נפש תחילה ולאחר מכן לתיקון.
פרשות מטות ומסעי מחוברות זו לזו בקריאה של השבת. על כן עיינתי, שוב,  בדברי הרב עדין אבן ישראל (שטיינזלץ) על שתי הפרשות, בספרו חיי עולם. דברים מופלאים. נקודה. המעיינים יעיינו שם.
תוך כדי הקריאה בדברי הרב על פרשת מטות, - בנושא מהות הקדושה,  נזכרתי בדברי הרב אברהם יהושע השל, בראיון האחרון שנערך עימו. הדברים שלהלן, אגב,  הם חלק מתשובה של הרב השל לשאלת המראיין : היכן שרויה הקדושה ?
אומר הרב השל :

"אך עלינו להבין, שוב, ונחזור לבעיית המיוחדות. מה הוא המיוחד שנתן לנו התנ"ך, אשר לא נמצאנו בשום מקום אחר? הייתי אומר, כי זוהי ההכרה המיוחדת בגדולת האדם, בפוטנציאליות העצומה של האדם כשותף לאלוהים. רעיון זה, לדעתי, אינו בנמצא בשום מקום אחר."

אכן המיוחדות שלנו היא בעייתית. אין לנו את הלוקסוס ללחך עשבים בשדה, כפרות באחו, וגם לא לטרוף טרף כאריה באפריקה ללא כל נקיפות מצפון. 

השבוע שמעתי ברדיו את אחד השדרים מצטט את מקיאוולי שאמר: ישנם שלושה סוגים של אנשים, אלה המביטים במציאות בהשתוממות, אלא המביטים במציאות בשוויון נפש ואלה היוצרים את המציאות. מקיאוולי גם כאן לא צדק.

שלושת אופני ההתייחסות הנ"ל למציאות קיימים במידות שונות בכל אדם. 

הרב שטיינזלץ בדבריו לעיל מצביע על כוחו הרב של האדם ליצור מציאות בהבל פיו. לפעמים בונה לו האדם, במות, במות לעבודה זרה למיניה, במות שהתורה מצווה עלינו לסתור אותם. המצווה הזאת, להרוס את במות העבודה הזרה שאנו מקימים חדשות לבקרים, איננה פרי ציווי פנימי, בלבד. ציווים בפנימים סותרים יש בנו למכביר.

גדולתה של השירה, אמר שיימוס היני, היא בכוחה לשכנע אותנו בנכונותו של הציווי הפנימי להשתוממות כנגד הראיות החיצוניות למכביר המעידות כביכול על אי נכונותו.

מצוקותנו ורגישויותנו למצוקותנו ראויות, אמר היני.

דברים שראויים לזכור בשבוע הקשה הזה, בימים הקשים הללו.

ובבנין ירושלים ננוחם

                                                           שבת שלום

                                                                  ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשע"ב

הרבה דברים נאמרו ונכתבו השבוע סביב זיכויו של אהוד אולמרט, מהם דברים מתלהמים וסרי טעם ומהם דברים שקולים ועניינים. אקדים לדבריי על פרשה זו סיפור ושיר.

בימי עלומיו של רבי יעקב יצחק מפשיסחה ("היהודי"), כשהיה סמוך על שלחן חותנו, היה דר נפח בשכונתו. משכים היה בבוקר ומכה בקורנס על הסדן ומעורר את האברך משנתו. אמר האברך בלבו: " אם זה משכים כל כך למפעל חולף ולשם ריוח, כלום לא אוכל לעשות כן לשם עבודת הבורא ?". למחר השכים לקום לפני  הנפח. כשנכנס הנפח אל המפחה שמע את קולו של האברך הלמדן, קול תורה. אמר בליבו: "הרי איש זה אין לו צורך להתפרנס מלימודו ואף על פי כן כבר עוסק הוא במלאכתו! הבה נראה מי יהיה זריז יותר !".למחר קם לפני "היהודי". כשראה האברך כך נזדרז עוד יותר עד שלא יכול עוד הנפח להתחרות עמו. לימים היה אומר: "מה שהשגתי, חייב אני להודות על כך לנפח אחד."

                                  - מ. בובר, אור הגנוז, הוצאת שוקן, עמ' 396-395

נזכרתי בסיפור הזה השבוע, בהקשר לכך שבמהלך כל הביקור של טוטי ושלי בארה"ב נלווה אלי המשורר צ'סלוב מילוש.

מילוש נולד בליטא ב 1911, נלחם בנאצים כחבר המחתרת הפולנית, הגיע לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה ב 1960 וזכה בפרס נובל לספרות ב1980. (נפטר ב 2004) .

מילוש כתב שיר שנתוודעתי אליו רק בשובי ארצה השבוע. השיר נקרא "בעל המלאכה". התרגום שלי לגרסה האנגלית של השיר הוא לפניכם

בעל מלאכה / צ'סלוב מילוש

          תרגום (מאנגלית)  : ג'ף  גודמן 

בעל מלאכה, הכן כליך 

          הד גבוה יורד מן ההר; הינך שומע את רעם תהומות המעיין


         בעל מלאכה, הינך בונה כוכב אשר יסע בשמי הנולדים עכשיו

בעת נסיגתך ללא חרטה, מהרהר כמה קשה היה לחיות חיים

          ללמוד שאיננו מקבלים את מה שרצינו, וששתי המעלות הגדולות הן השתוות והתמדה

בנוסף , שאין נחמה בתודעה, כיוון שזו תודעתו של ליצן שעושה סלטות על הבמה, צמא לתשואות הקהל

          רכשת ידע לא קרוא, על עצמך ואודות אחרים, הינך מלא עד גדותיך ברחמים ובפלא

יהי רצון שאלו שנועדו להמשיך את מלאכתך יחלו מהמקום שסיימת, אדון היאוש המובס

          מהלל, מחדש, מרפא. אסיר תודה שהשמש זרחה עבורך ועבור אחרים.

מה בין הסיפור והשיר הנ"ל לפרשת אולמרט ? מה לכל זה ולפרשת השבוע, פרשת פנחס ?

אומר בקצרה כך : שירים וסיפורים, מניחים בפנינו מבטי עומק על החיים שלא כמו, על פי רוב המבט שמתאפשר משיח העיתונאי. פרשת אולמרט מעלה שאלות יסוד בהקשר לנורמות ההתנהגות של מנהיגנו. מעשה הקנאות של פנחס ( בסוף הפרשה הקודמת) ו"הגמול" האלוהי למעשה קנאות זו , מעוררת גם היא שאלות יסוד, שהתורה שבעל פה עוסקת בהן עד ימינו אנו.

ואידך זיל גמור.
                                                       שבת שלום
                                                             ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת פרשת בלק תשע"ב

כמה טוב שבאנו הביתה. ( טוטי ואנו היינו בביקור משפחתי בארצות הברית)..
השיר הראשון שקיבל את פניי בתודעתי בדרך הביתה היה זה :



השיר השני היה :




מסע אחרון זה לארץ המוצא שלי, הזכיר והמחיש עבורי את האמת באמירתו של שיימוס היני ,בנאום קבלת פרס הנובל שלו, כי "התודעה מכירה בכך שהיא אתר של שיחות מגוונות המתנגשות זו עם זו."

Without needing to be theoretically instructed, consciousness quickly realizes that it is the site of variously contending discourses

להרצאה במלואה ראו  : http://www.nobelprize.org/nobel_prizes/literature/laureates/1995/heaney-lecture.html

רשמים מהמסע הזה ילווני,  ככל הנראה,  גם ברשימות אלו, עוד בעתיד.
אני רוצה לסיים בהפניה ל"רש"י" שבפרשת השבוע, שראיתי אותו בארצות הברית לפני הטיסה הביתה.
בהתייחסו לדברי מלאך ה' אל בלעם בפסוק לה פרק כב " לך עם האנשים", מצביע רש"י בעקבות חז"ל בגמרא במכות י ע"ב
על תובנת עומק בהבנת דרכי הנהגת האדם בעולם הזה : "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו."
בפרוס עלינו ימי בין המיצרים, הימים שבין שבעה עשר בתמוז (השבת ) לתשעה באב, ימים של  חשבון נפש לאומי,
נכון לזכור תובנה זו, כשכל אחד עורך בתוככי הימים, גם  את חשבון הנפש האישי שלו.

סיימתי כתיבת רשימה זו ואף הפצתי אותה ל"בקרים" אך היתה לי תחושה כבדה. נזכרתי כעבור שעה קלה בקטע מסרט, שנקרא "יום עצמאות" Independance day שמתאים גם למועד חזרתנו - הרביעי ביולי - יום העצמאות של ארצות הברית -   וגם לנושא ה- חזרה . לשמחתי מצאתי את הקטע ביו - טוב, הנה הוא לפניכם:




                                                      שבת שלום
                                                           ג'ף