על רבי טרפון ופול סיימון

רבי טרפון אמר : לא עליך המלאכה לגמור...
ופול סימון: שאחרי שינויים על גבי שינויים אנחנו פחות או יותר אותו הדבר.

אלו דברים לסוכות תשע"ג

כוונות ומעשים ואגב הרבה פעמים גם דיבורים, לחוד. (וזו צרה אומרים החסידים).
בלי הרבה מילים, באלו דברים התכוונתי להביא מדברים שכתב הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ על סוכות, מתוך ספרו "חיי עולם".
כפתיחה של שמחה התכוונתי להביא אחד משירי סיימון וגרפינקל.
במקום זאת הנה לפנינו הקונצרט בסנטרל פארק מ1981.
חג שמח !
   ג'ף

ראו http://www.youtube.com/watch?v=xvVCZEiNg_Q&feature=related וביו טוב בכלל.
כיוון שמישהו - ככל הנראה בעל הזכויות - חסם את הגישה לסרטון שהצבתי כאן קודם.

אלו דברים לשבת פרשת האזינו תשע"ג

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם, וַאֲדַבֵּרָה;  וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ, אִמְרֵי-פִי.

 יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי,  תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי,

כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא,  וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.

 כִּי שֵׁם ה', אֶקְרָא:  הָבוּ גֹדֶל, לֵאלֹקינוּ.     כִּשְׂעִירִם עֲלֵי-דֶשֶׁא, וְכִרְבִיבִים עֲלֵי-עֵשֶׂב.   רש"י על אתר אומר : כשעירים לשון: רוח סערה, כתרגומו: כרוחי מטרא. מה הרוחות הללו מחזיקים את העשבים ומגדלין אותם, אף דברי תורה מחזיקין את לומדיהם ומגדלים אותם. על דשא רש"י אחר שמביא את התרגום לצרפתית ישנה (  ארברי״ץ herbeux ) אומר: " עטיפת הארץ מכוסה בירק."  


 עלי דשא ועלי עשב שולחים אותי לחיבור של וולט ויטמן, בשם הזה leaves of grass.      ויטמן במבוא לחיבור הזה כותב, בין היתר :

 

 

 

"This is what you shall do; Love the earth and sun and the animals, despise riches, give alms to every one that asks, stand up for the stupid and crazy, devote your income and labor to others, hate tyrants, argue not concerning God, have patience and indulgence toward the people, take off your hat to nothing known or unknown or to any man or number of men, go freely with powerful uneducated persons and with the young and with the mothers of families, read these leaves in the open air every season of every year of your life, re-examine all you have been told at school or church or in any book, dismiss whatever insults your own soul, and your very flesh shall be a great poem and have the richest fluency not only in its words but in the silent lines of its lips and face and between the lashes of your eyes and in every motion and joint of your body."

 

 

 

 

ובתרגום חופשי שלי :

 

 

 "את זאת עליכם לעשות : אהבו את כדור הארץ , השמש, והחיות, תתאבו אוצרות, תנו צדקה לכל דורש, עמדו על זכויות הטפשים והמטורפים, הקדישו הכנסתכם ועמלכם לאחרים, שנאו רודנים, אל תתווכחו בקשר לאלוהים, היו סבלניים ובעלי אורך רוח כלפי האנשים, הסירו כובעכם לשום דבר ידוע או לא ידוע, ולא לשום אדם או מספר אנשים, לכו בחופשיות עם אנשים לא משכילים בעלי עוצמה, עם הנוער ועם אמהות למשפחות, קראו בעלים אלה באויר הפתוח בכל עונה ובכל שנה מחייכם, בחנו מחדש כל מה שלמדו אתכם בבית הספר, בכנסיה, או בכל ספר, התעלמו ממכל דבר שמעליב את נשמותיכם שלכם ובשרכם יהיה לשיר גדול, בעל הרהיטות העשירה ביותר, לא רק במילותיו אלא בשורות השקטות של השפתיים והפנים , בין ריסי העיניים ובכל ניע וזיע של גופכם."   

                     שבת שלום                                                            
                         ג'ף

 

אלו דברים לכיפור תשע"ג

הערה תחילה על "עניני דיומא". הציבור וכלי שופרו, התקשורת, עוסק בימים אלו במשמעותו של גזר הדין בענינו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט. לפני זמן לא רב ניתן פסק דין בבית משפט העליון, בו הוחלט שלא להתערב בהליך הפלילי בכלל ובגזר הדין בפרט -  בענינו של הנהג שדרס והותיר את שחר גרינשפן, נכה במאה אחוז.
על רקע שני פסקי הדין אני מבקש להציע שני דברים: ראשית לכל, לקרוא את פסקי הדין ולעיין בהם היטב. ושנית, בהנחה שלמרבית הציבור אין את הזמן החשק והרצון לעשות את זה, לכל הפחות לזכור דבר אחד: בחברה בריאה - המשפט איננו חזות הכל. חברה בריאה מושתת על נורמות לבר משפטיות. וראו לענין זה מאמרו של פרופ' אריאל רוזן צבי המנוח,  בעיוני משפט יז (1 ) : " 'כי המשפט לאלוהים הוא': על כוח המשפט ועוצמתו מול מגבלותיו וגבולותיו".* וכן דברים שכתב יעקב חסדאי יבדל"א בספריו השונים.

ומ"עניני דיומא" לעניני דיומא.


אלי ויזל ב"אחרית דבר" לספרו "הנשמה החסידית" (הוצאת ידיעות אחרונות ספרי חמד עמ' 479 ) אומר:

"מספר הסיפורים שוקל לעזוב את הצדיקים הגדולים שפגשנו זה עתה בבירות עולמם החסידי מתוך אי-רצון בולט. אחיזתם בו מעולם לא היתה חזקה יותר.
זה כוחן של האגדות שלהם. עוצמתן ויופיין משתהים אצלך ומערבים אותך - כמעט בעל כרחך, בניגוד לדעתך.
אי-שם, צדיק דיבר אל אחד או רבים מחסידיו על חששותיהם וספקותיהם ומה לעשות כדי להקל עליהם. והמסר שלו נשמע אז, והיום, כי חילופי הדברים ביניהם נוגעים גם לנו. סיפוריהם נוגעים באופן מוזר בכאן ובעכשיו, אמרותיהם אקטואליות תמיד.
סיפור חסידי יש לספר, לא ללמוד, יש לחיות אותו, לא לנתח. הכעס של רבי ברוך, החמלה של רבי משה לייב, החזיונות המלנכוליים של החוזה מלובלין: הם מלמדים את החסידים כיצד לחיות, לא איך לחשוב.
מעשייה חסידית מספרת על חסידים יותר מאשר על אדמו"ריהם. היא על אלה המספרים אותה שוב ושוב לא פחות מאשר על אלה שחוו אותה לפני זמן רב, בתקופה של רעב ובדידות פיזיים ורוחניים."

אלו דברי הקדמה לסיפור הבא, שהבאתי אותו השבוע בבלוג האחות לבלוג הזה**, שמוקדש לעיון בהגותו של ר' א.י. השל ובהגותם של רבותיו, ובמקרה שלהלן, אבותיו, החסידיים:

כשקרא רבי אברהם יהושע השיל מאפטא ביום הכיפורים את העבודה והגיע לדיבור: "וכך היה אומר", היה משמיע במקומו: "וכך הייתי אומר". כי לא שכח את העת שהיה משמש בכהונה גדולה בירושלים וערך את העבודה ביום הכיפורים בקודש הקדשים.


אף הוא סיפר פעם אחת: "עשר פעמים הייתי בזה העולם. כוהן גדול הייתי, נשיא הייתי, מלך הייתי, ראש גולה הייתי, עשרה מיני משרות לבשתי. אבל מעולם לא אהבתי את הבריות בשלימות. לפיכך נשלחתי שוב כדי להשלים את האהבה. אם יצליח הדבר בידי הפעם, שוב לא אחזור."

                      מתוך אור הגנוז,למ. בובר,  הוצאת שוקן, עמ' 320
 

                                גמר חתימה טובה
                                         ג'ף


* עותקים מהמאמר נמצאים אצלי למי שירצה

  * *http://joshuaheschel.blogspot.co.il/

אלו דברים לשבת שובה - פרשת וילך תשע"ג

על מזוזת הדלת של בית המדרש של "באר", מדרשה לבנות בירוחם, ראיתי השבוע את השיר הבא של זלדה:


ערב יום הכיפורים – זלדה

בְּעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים
הִפְלַגְנוּ
מִנִּסְיוֹנוֹת שֶׁתַּמּוּ אֶל נִסְיוֹנוֹת שֶׁהֵחֵלּוּ
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה לָנוּ
רֵאשִׁית הַזְּמַן
בְּדִמְמַת אִי שֶׁהֵאִיר
יָם
בְּנֵרוֹת
שָׂם אִמַּצְתָּ אוֹתִי אֶל לִבְּךָ הַדּוֹאֵב
לִפְנֵי הַכֹּל יָכוֹל
בְּטֶרֶם תֵּלֵךְ לְהִתְפַּלֵּל עִם כֻּלָּם
בְּטֶרֶם תִּהְיֶה אֶחָד מִן הָעֵדָה
בַּהֵיכָל
אֶחָד מִן הֶעָצִים
בַּיַּעַר.

"הלא הר הלא אש", הקיבוץ המאוחד, 1972

ל"באר", מגיעות בנות אחר בית ספר תיכון ולפני שירות צבאי, או שירות לאומי. אתמול בלילה טוטי ואני חזרנו הביתה מירושלים, מערב הורים במכינה הקדם צבאית שבקיבוץ "בית ישראל", בשכונת גילה, שם החל בננו הקטן אלחנן, שהייה של שנה, לפני הצבא.
דברי ראש המכינה, הושע בן שלום היו מאד מענינים. בין היתר, הציב הושע את קיבוץ הגלויות בדורנו, השיבה של העם היהודי לארצו מכל קצוות תבל, בעידן המודרני, לצד יציאת מצרים, מעמד הר סיני והשואה, כמאורע מכונן.
הכרתי את דבריו של דוד וייס הלבני שמותח קו בין מעמד הר סיני, כמעמד הגילוי של נוכחותו של  הקב"ה בעולם, לבין אושוויץ כמעמד הגילוי של העדרו של נוכחותו של הקב"ה בעולם. כששמעתי את הושע מדבר על קיבוץ הגלויות, כארוע מכונן אמרתי לעצמי "וואלה". מעולם לא חשבתי על התופעה הזו כתופעה בסדרי הגודל של יציאת מצרים, מעמד הר סיני, והשואה.
כפי שציין הושע, לא מעט מן האנשים, בני הדור שיצאו ממצרים ושחוו את מעמד הר סיני, התקשו גם הם לקלוט את גודל המאורעות.
הושע הוא צאצא למשפחת אדמורים חסידיים, כמו השל. למעשה ישנה קרבה משפחתית בין השל לבין משפחת בן שלום - פרידמן.
כשבדקתי זה עתה, בבלוג שלי המוקדש לעיון בהגותו של השל (http://joshuaheschel.blogspot.co.il/) התפלאתי לגלות שככל הנראה טרם הצבתי בו את הציטוט הבא מתוך הפרק הרביעי בספרו של השל "אלוהים מבקש את האדם" (פרק שכותרתו : "פליאה")

"אחד הדברים שהמסורת הדתית אוצרת בקרבה למעננו הוא מורשת של פליאה. הדרך הבדוקה לדכא את יכולתנו להבין את משמעות האלוהים ואת חשיבות עבודתו הוא לראות את הדברים כמובנים מאליהם. האדישות כלפי הפליאה הנשגבת של החיים היא שורשו של החטא."

             א.י. השל, אלוהים מבקש את האדם, הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 34

הגיע הזמן.

                                     שבת שלום
                                גמר חתימה טובה    
                                          ג'ף

אלו דברים לראש השנה תשע"ג

בתחילת אלו דברים לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה אני מבקש להודות לקוראיי.
שלום רוזנברג אומר  ש"המחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו." (טוב ורע בהגות ההיהודית, ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הבטחון, עמ' 9). אלמלא הדיאלוג איתכם, קוראים וחברים יקרים, לא היו דברים אלו, באים לעולם, ועל כל פנים לא היה המשך, לניצנים הראשונים של כתיבה זו שהחלה לפני שנים מספר.

It’s for myself and my friends my stories are sung

"עבורי ועבור חבריי סיפוריי מושרים", אומר בוב דילן, בשיר שנקרא "פרידה חסרת מנוחה".
וזה מחזיר אותי לאחד המוטיבים החוזרים באלו דברים - הקשר שבין דילן לחסידות. די לעיין במילות השיר הזה, Restless Farewell כדי לעמוד על ריבוי הרעיונות החסידיים ביצירתו של דילן. אני מקווה שעוד תמצא ההזדמנות להרחיב בסיפור הזה.
שלום רוזנברג פותח את ספרו הנ"ל על טוב ורע במילים הבאות:

"כאשר אנו עוסקים בסוגיה זו של הטוב והרע בהגות היהודית, אנו מבינים או מרגישים, יותר מאשר בכל מקרה אחר את מגבלותיה של המסגרת הפילוסופית, את העובדה שלעתים ' המשכיל בעת ההיא ידום.' דומה שישנן בעיות שלגביהן העיסוק הפילוסופי השיטתי על מושגיו הברורים הבנויים בצורה הקלאסית, הסכולסטית, אינו מספיק, ובני האדם בוחרים אז להביע את רגשותיהם ואת עמדותיהם בדרכים אחרות."

וזה מביא אותנו ל"סיפור". גיליתי לאחרונה מחדש את הסיפור. זהו, אגב, אחד מאותם מוטיבים המשותפים לבוב דילן ולעולם החסידי בכלל ולרבי נחמן מברסלב בפרט לענין זה, שניהם מספרים סיפורים. והסיפורים שלהם הם שירים.

"סיפור טוב מזמין אותנו, לא לעבור אותו , אלא לחיות בו. לא לחצות אותו מקצה אל קצה, כשם שעוברים בין עצי יער עבות, אלא להתמסר לו, לשוטט בו, כשם שמתרפקים על היער הקסום.
בסיפור כזה, אנחנו יכולים לשקוע, להניח לו לגרוף אותנו בין פרקיו. בתוך הסיפור אנחנו יכולים למצוא את עצמנו לא שקועים, מרותקים, אלא משקיעים, מפעילים את הדמיון, כדי להשלים את החסר, לפענח את הנרמז, להבין בין השורות, לראות בין הקווים. בסיפור טוב אנחנו בתוך הסיפור, אנחנו לא רק צופים, אנחנו גם יוצרים."

                     -  אסא כשר  ב"ספר קטן על משמעות החיים", הוצאת הקובוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ' 69

על רקע השנה החולפת, ההולכת ו"נמוגה בנצח ונרשמת  אי שם בזכרון האלוקי" (הרב שג"ר), ועל רקע כל מה שאמרנו עד כה, מבקש אני לקבל  את פני השנה החדשה בסיפור.

מדובר בסיפור שבו בוחר אלי ויזל לפתוח את ספרו "הנשמה החסידית".

"מעשה שהיה ברב גדול, ר' ישראל הבעל שם טוב...שהחליט יום אחד לנסות ולכופף את יוצרו.
פעמים רבות קודם לכן ניסה וכשל. בוער בכיסופים, ביקש להביא בכוח קץ לייסורי הגלות והפעם הזו היה רחוק צעד אחד בלבד מן ההצלחה. השערים היו פתוחים; המשיח עמד להופיע ולנחם את הילדים ואת הזקנים המחכים ומצפים רק לו בלבד. הגלות נמשכה די, כעת יתאספו האנשים מכל העולם ויחוגו את שמחתם.
השמים רעשו ורגשו. המלאכים רקדו. אדום מזעם, משתולל מכעס, תבע השטן פגישה עם אלוהים. כאשר הובא לפני מלך-מלכי-המלכים, מחה; הוא עשה שימוש בחוקים ובתקדימים, בנימוקים היסטוריים ותבוניים. אמר השטן: ראה נא אלוהים, עד היכן מגעת חוצפתו של האדם, כיצד מעז הוא לקבוע את סדר הדברים בעולמך ? כלום ראוי העולם לגאולה ? התנאים שיאפשרו את ביאת המשיח, כלום התמלאו ?
האזין אלוהים ונאלץ להכיר בתוקף טיעוניו של השטן: לא אכשר דרא. הוא החליט כי פנייתו של הרבי הגיעה טרם זמנה; דורו לא היה מוכן עדיין לנס עצום כנס הזה. יתר על כן, כיוון שאי אפשר להפריע את סדר הבריאה ולצאת פטור בלא עונש, הוגלו הוא ולבלרו הנאמן, הרב צבי-הירש סופר, אל אי מרוחק שלא הופיע על המפה, שם נלקחו מייד בשבי בידי כנופיית שודדי ים.
מעולם לא היה בעש"ט כה כנוע, מעולם לא השלים במידה כזו עם גורלו.
'רבי,' התחנן הלבלר, 'עשה דבר מה, אמור דבר מה !'
'איני יכול', אמר הבעש"ט, כוחותי עזבוני.'
'מה עם בקיאותך בתורת הסוד, מה בדבר מתנותיך האלוהיות , כוחותיך הייחודים ? מה אירע להם ?'
'נשכחו', השיב הרבי, ' נעלמו, חלפו , כל הידע שלי ניטל ממני. איני זוכר דבר.'
אולם כאשר ראה את ייאושו של ר' צבי, נכמרו רחמיו. 'אל ייאוש' , אמר, ' עדיין נותר לנו סיכוי אחד. אתה כאן, וטוב הדבר, שכן אתה יכול להצלינו. ודאי יש דבר אחד שלימדתיך שאותו תזכור. כל דבר - משל , תפילה, כל דבר יתאים.'
לרוע המזל , גם הלבלר שכח הכל. כמו מורהו, הפך הוא לאיש נטול זיכרון.
' האומנם, אינך זוכר דבר ?' חזר ושאל הבעל שם טוב, 'שום דבר ?'
'שום דבר, רבי, מלבד...'
'...מלבד מה ?'
'מלבד...האלף-בית.'
'אם כן, למה אתה מחכה ?' צעק הבעל שם טוב, אחוז התרגשות פתאומית. ' התחל לדקלם  ! מייד!'
צייתן כתמיד, החל הלבלר לדלקם לאיטו, בקושי, את האותיות הקדושות  הראשונות, המכילות יחד את כל מסתרי היקום כולו: 'אלף, בית, גימל, דלת...'
והבעל שם טוב חוזר אחריו בקוצר רוח: 'אלף, בית , גימל, דלת...'
אחר כך התחילו שוב מן ההתחלה. קולותיהם התעצמו והלכו והפכו צלולים יותר: אלף, בית, גימל, דלת...לבסוף, היה הבעש"ט שרוי כל כך בהתפשטות הגשמיות , עד כי שכח מי הוא והיכן הוא נמצא. ידוע לכל, כי כאשר היה בעל שם טוב שרוי בדבקות כזו, דבר לא היה יכול לעמוד בפניו. העולם נשכח ממנו, והוא התעלה מעל חוקי הזמן והמקום. הוא ניפץ את השלשלאות והסיר את הקללה; הרבי ולבלרו מצאו עצמם שוב בבתיהם בלא שניזוקו, עשירים יותר, חכמים ומלאי כיסופים מתמיד."

בשיחה באוניברסטיה אמ אי טי בארה"ב, סיים שיימוס היני, הרצאה שנשא שם ב2002, בשיר פרי עטו שנקרא, "סיינט קוין וצפור השחרור". השיר שהוא גם כן סיפור, מספר על נזיר שנמצא בתוך תא צר. הוא מותח את ידיו וכף ידו האחת מבצבצת החוצה דרך חלון התא. באה הציפור ומקימה את קינה על כף ידו. הנזיר,  מלא חמלה כלפי העולם וברואיו נאלץ להישאר עם ידו, מושתתת ומתוחה מחוץ לחלון עד לבקיעת הגוזלים ועד אשר עפים הם לדרכם. ואומר היני בשיר:
"ומכיוון שכל זה מדומיין, שוו בנפשכם- שאתם קווין." והשיבו מה עובר בראשו ? האם הוא גבור נטול כאב או שמא הוא נמצא ביגון מתמיד נוכח מצבו עם הקן ?

וכך לענין הסיפור על הבעש"ט. כיוון שממילא הכל מדמויין, שוו בנפשכם שאתם הבעש"ט...

                         שנה טובה
                  כתיבה וחתימה טובה
                            ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת נצבים תשע"ב

ישבתי השבוע בוקר אחד בבית הכנסת אפיקים בנגב. התבוננתי סביב; על חבריי למנין הבוקר, מנין שההסטוריה שלו היא הסטוריה של "לקום וליפול, לקום וליפול ". בימים הנוראים כעקרון הוא קם.
ראיתי שאנחנו לא כפי שהיינו כתמול שלשום. החברים שאני רואה גדלים לצידנו. אני רואה את ילדיהם גדלים, אט אט, בבטחה וביעף - ואנחנו ועוד משפחה אחת או שתיים במגמה אחת קדימה מהם. ילדים הופכים לנערים, ילדות לנערות; נערים ונערות הופכים לגברים ולנשים; גברים ונשים הופכים לסבים וסבתות.
בראש שלי מסתובבים סיפורים חסידיים, כאלו ואחרים. ספורים שאני עוסק בהם בעקבות השל ובעקבות בובר.
ספורים שהם בעצם סוג של  שירים.
שירה על הזמן החולף, על האדם שהוא כ"עלה נידף ברוח" מול כוחות הטבע מסביב, מול הרוע, ועוד ועוד.
לרגע, היתה לי תובנה , מה כוונתו של השל , כשהוא מדבר על היהדות כ"דת של זמן".

"אמר רבי שמחה בונם:
בראש השנה מתחיל העולם מחדש, וקודם שהוא מתחיל מחדש מגיע הוא לסופו. כשם שלפני הפטירה מתאמצים כל כוחות הגוף להחזיק את החיות, כך חייב האדם בראש השנה להחזיק את חיי העולם בכל כוחותיו."

                      (מתוך אור הגנוז, למ בובר, הוצאת שוקן, עמ' 416)

לרגע חשתי באופן ממשי וחולף את הזמן, את חילופי הזמן, את חילופי השנים. וכדברי הרב שג"ר בספרו "שובי נפשי, חסד או חירות קובץ פרקי תשובה", בעקבות שירה של לאה גולדברג "השכנים כבר ארזו":

"האגס הנושר לעשב המצהיב והצל הארוך המוטל בלילה, יוצרים בבירור תחושה של פרידה מהחיים....הסתיו הנוקש על הפתח, מתערב בימים הנוראים המחכים בעיר....סיום השנה הופך אצל לאה גולדברג למטפורה לחיי האדם בכלל, ומכאן תחושת הדחיפות והחשש מפני הימים הנוראים."

                                        שבת שלום
                                              ג'ף

פרופ' שלום רוזנברג על לב שבור ושלם , בעקבות ר' שמחה בונם. מתוך מאמרו של פרופ' רוזנברג "על החמץ ויצר הרע" באתר שלו  http://hagut.org/6694/

"הלב השבור והשלם

כאנשים כך גם הפתגמים ואמרות הכנף תלויים במזל. לפעמים הם נעקרים ממקורם, מתגלגלים ומשתנים, זוכים לרייטינג או נשכחים. לעתים הם מעוותים, ופעמים רבות בלתי מובנים. אִמרה חסידית אחת זכתה בצדק לפופולריות רבה, תוך שהיא נתלשה ממחברה. כוונתי לאמרה השגורה: "אין דבר שלם יותר מלב שבור". בטקסט חסידי (קול מבשר על תהלים קמ"ז) היא מובאת בשלמותה בשמו של ר' שמחה בוּנֶם מפרשיסחא (או פשיסחה), רבו של הרבי מקוצק:: "ואומרים בשם הרבי רבי בונם זצ"ל, שמרגלא [מרגלית] בפיו לומר: "אין דבר שלם יותר - מלב נשבר, אין דבר ישר יותר - מסולם עקום, ואין דבר עקום יותר - מפתגם ישר". רבי שמחה בונם החכם לימד אותנו על הסכנה שבמחשבה התמימה המתעלמת מהפרדוכסליות של המציאות. הסולם המונח באופן ישר במקביל לקיר, אינו יכול להוות משענת לעלות בו. הפתגם הישר (תרגום מהיידיש: אגלייך-ווערטעל), אמרת הכנף "החינוכית" לכאורה, היא פעמים רבות מדי ביטוי לציניות ולייאוש המוסרי והקיומי של אומרם, או מהווה חץ רטורי מורעל לפגוע בזולת. דומה לכך היא הפרדוכסליות שבלב השבור, המאפשר לפעמים לתפוס מה באמת חשוב בחיים, להבין את הסובל ולהזדהות אתו ולנסות להקן את המעוות. לב האבן חייב להפוך ללב בשר. אלא שהרבי הוסיף מימד נוסף, בפרשו את הפסוק בתהלים (קמג, ג): "הָרֹפֵא לִשְׁבוּרֵי לֵב וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם" (תהלים קמ"ז ג). והלוא "לכאורה, אם הוא [הקב"ה] מרפא, שוב אין כאן לב נשבר?" שואל הרבי. והוא עונה: "שמרפא לב נשבר - שלא יהיה בעצבות": "וּמְחַבֵּשׁ לְעַצְּבוֹתָם".

החסידות למדה אותנו שהעצבות מונעת את אפשרות התשובה. לכאורה מכוונים דברים אלה רק אל המאמינים. אליבא דאמת, הם פונים לכל אדם. אכן נשבר הלב בגלל טרגדיות שאין באפשרותינו למנוע. אולם, לפעמים הוא נשבר בגלל מעשינו. אין צדיק בארץ שלא שגה וטעה בהחלטותיו. או אז, אסור לו לתת לעצבות להשתלט עליו. זוהי מלכודת איומה של "הבעל דבר", היצר הרע, מעגל מכושף בו האָבֵל על העבר הורס את העתיד; לא העתיד המושלם של האשליות, אלא העתיד הטוב ביותר בין העתידים האפשריים. גם כאן חייבים אנו "לחזור בתשובה", ואולי אף להאמין באמונה תמימה ומיסטית שמשגיאותי ניתן לבנות עולם טוב יותר, כצייר אומן המתוקן שרבוט של תוהו, מוסיף לו קווים וצבעים, והופך אותו ליצירת אמנות חדשה. זה סוד התיקון.

גם על הלב השבור מוטלת מצווה וחובה גדולה: להיות בשמחה. ואולי עלינו להיות מציאותיים, קצת בשמחה. וכך מוסיף רבי שמחה בונם במקום אחר: "שצריך בודאי לב נשבר, אך שצריך להיות שלם גם כן, ושניהם יהיו יחדיו תואמים - שבור ושלם". (רמתים צופים, ה, יא). השבירה של התוהו, והשלמות של התיקון."

כל הזכויות שמורות לפרופ´ שלום רוזנברג - עורך: אפי ברק

  

"החיים קשים", אמרנו כבר ?

אלו דברים לשבת פרשת כי תבוא תשע"ב

בעבר, כתבתי כאן בפתח הדברים, כי דמויות מדמויות שונות - בוב דילן, אביבה זורנברג ואחרים, - יושבים בבית הקפה שבראשי. הגיע השל, אמר "זוזו הצידה, עשו מקום" , והצטרף הוא לצידם "לכוס משקה".
כעת אני מבקש  להתיישב , בביית קפה בראשו של מישהו אחר. אני  במבקש "להתיישב בתוך הראש" של רבי שניאור זלמן מלאדי.
התמונה היא מאד ברורה. מתאר זאת כך, מרטין בובר בספרו הקטן "דרכו של אדם על פי תורת החסידות ":

"רבי שניאור זלמן הרב מלאדי, שנתפס למלכות מפני מלשינות שהלשין עליו אחד מגדולי המתנגדים, ישב בבית- האסורים בפטרבורג והיה מצפה לחקירה ודרישה. פעם אחת בא אצלו ראש בולשת לחדר כלאו. הרב שקוע היה במחשבותיו ותחילה לא הרגיש בו בנכנס, אבל הלה ראה את הדרת פניו של האסיר והשלווה הנסוכה עליהם, ולבו אמר לו לפני מי הוא עומד. השר פתח בשיחה, ומעניין לעניין שאל את הרב כמה שאלות שעלו על לבו, בשעה שקרא בכתבי הקודש. לבסוף אמר :  'הייתכן שהקדוש ברוך הוא, היודע הכל, שואל לאדם ' אַיֶּכָּה ?' "

מה יש בתמונה הזאת שמושכת את ליבי ? "הדרת הפנים של האסיר והשלווה הנסוכה עליהם" ?
כנראה שכן.
אורה וויסקינד אלפר, מסיימת את הפתיחה לספרה על רבי יעקב ליינר מאישביצזה, בעל ה"בית יעקב", בנו של רבי מרדכי ליינר (בעל ה"מי השילוח"), בעצה המיוחסת לרבי שמחה בונים מפשסיחה: "על כל אדם למצוא לעצמו מורה, מבין החיים, ומורה מבין הגדולים שבעולם האמת."

עצה טובה לחודש אלול.

                                שבת שלום
                                    ג'ף