ישבתי השבוע בוקר אחד בבית הכנסת אפיקים בנגב. התבוננתי סביב; על חבריי למנין הבוקר, מנין שההסטוריה שלו היא הסטוריה של "לקום וליפול, לקום וליפול ". בימים הנוראים כעקרון הוא קם.
ראיתי שאנחנו לא כפי שהיינו כתמול שלשום. החברים שאני רואה גדלים לצידנו. אני רואה את ילדיהם גדלים, אט אט, בבטחה וביעף - ואנחנו ועוד משפחה אחת או שתיים במגמה אחת קדימה מהם. ילדים הופכים לנערים, ילדות לנערות; נערים ונערות הופכים לגברים ולנשים; גברים ונשים הופכים לסבים וסבתות.
בראש שלי מסתובבים סיפורים חסידיים, כאלו ואחרים. ספורים שאני עוסק בהם בעקבות השל ובעקבות בובר.
ספורים שהם בעצם סוג של שירים.
שירה על הזמן החולף, על האדם שהוא כ"עלה נידף ברוח" מול כוחות הטבע מסביב, מול הרוע, ועוד ועוד.
לרגע, היתה לי תובנה , מה כוונתו של השל , כשהוא מדבר על היהדות כ"דת של זמן".
"אמר רבי שמחה בונם:(מתוך אור הגנוז, למ בובר, הוצאת שוקן, עמ' 416)
בראש השנה מתחיל העולם מחדש, וקודם שהוא מתחיל מחדש מגיע הוא לסופו. כשם שלפני הפטירה מתאמצים כל כוחות הגוף להחזיק את החיות, כך חייב האדם בראש השנה להחזיק את חיי העולם בכל כוחותיו."
לרגע חשתי באופן ממשי וחולף את הזמן, את חילופי הזמן, את חילופי השנים. וכדברי הרב שג"ר בספרו "שובי נפשי, חסד או חירות קובץ פרקי תשובה", בעקבות שירה של לאה גולדברג "השכנים כבר ארזו":
"האגס הנושר לעשב המצהיב והצל הארוך המוטל בלילה, יוצרים בבירור תחושה של פרידה מהחיים....הסתיו הנוקש על הפתח, מתערב בימים הנוראים המחכים בעיר....סיום השנה הופך אצל לאה גולדברג למטפורה לחיי האדם בכלל, ומכאן תחושת הדחיפות והחשש מפני הימים הנוראים."
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה