אלו דברים לראש השנה תשע"ג

בתחילת אלו דברים לשנה החדשה הבאה עלינו לטובה אני מבקש להודות לקוראיי.
שלום רוזנברג אומר  ש"המחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו." (טוב ורע בהגות ההיהודית, ספריית האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הבטחון, עמ' 9). אלמלא הדיאלוג איתכם, קוראים וחברים יקרים, לא היו דברים אלו, באים לעולם, ועל כל פנים לא היה המשך, לניצנים הראשונים של כתיבה זו שהחלה לפני שנים מספר.

It’s for myself and my friends my stories are sung

"עבורי ועבור חבריי סיפוריי מושרים", אומר בוב דילן, בשיר שנקרא "פרידה חסרת מנוחה".
וזה מחזיר אותי לאחד המוטיבים החוזרים באלו דברים - הקשר שבין דילן לחסידות. די לעיין במילות השיר הזה, Restless Farewell כדי לעמוד על ריבוי הרעיונות החסידיים ביצירתו של דילן. אני מקווה שעוד תמצא ההזדמנות להרחיב בסיפור הזה.
שלום רוזנברג פותח את ספרו הנ"ל על טוב ורע במילים הבאות:

"כאשר אנו עוסקים בסוגיה זו של הטוב והרע בהגות היהודית, אנו מבינים או מרגישים, יותר מאשר בכל מקרה אחר את מגבלותיה של המסגרת הפילוסופית, את העובדה שלעתים ' המשכיל בעת ההיא ידום.' דומה שישנן בעיות שלגביהן העיסוק הפילוסופי השיטתי על מושגיו הברורים הבנויים בצורה הקלאסית, הסכולסטית, אינו מספיק, ובני האדם בוחרים אז להביע את רגשותיהם ואת עמדותיהם בדרכים אחרות."

וזה מביא אותנו ל"סיפור". גיליתי לאחרונה מחדש את הסיפור. זהו, אגב, אחד מאותם מוטיבים המשותפים לבוב דילן ולעולם החסידי בכלל ולרבי נחמן מברסלב בפרט לענין זה, שניהם מספרים סיפורים. והסיפורים שלהם הם שירים.

"סיפור טוב מזמין אותנו, לא לעבור אותו , אלא לחיות בו. לא לחצות אותו מקצה אל קצה, כשם שעוברים בין עצי יער עבות, אלא להתמסר לו, לשוטט בו, כשם שמתרפקים על היער הקסום.
בסיפור כזה, אנחנו יכולים לשקוע, להניח לו לגרוף אותנו בין פרקיו. בתוך הסיפור אנחנו יכולים למצוא את עצמנו לא שקועים, מרותקים, אלא משקיעים, מפעילים את הדמיון, כדי להשלים את החסר, לפענח את הנרמז, להבין בין השורות, לראות בין הקווים. בסיפור טוב אנחנו בתוך הסיפור, אנחנו לא רק צופים, אנחנו גם יוצרים."

                     -  אסא כשר  ב"ספר קטן על משמעות החיים", הוצאת הקובוץ המאוחד ועמותת יהורז, עמ' 69

על רקע השנה החולפת, ההולכת ו"נמוגה בנצח ונרשמת  אי שם בזכרון האלוקי" (הרב שג"ר), ועל רקע כל מה שאמרנו עד כה, מבקש אני לקבל  את פני השנה החדשה בסיפור.

מדובר בסיפור שבו בוחר אלי ויזל לפתוח את ספרו "הנשמה החסידית".

"מעשה שהיה ברב גדול, ר' ישראל הבעל שם טוב...שהחליט יום אחד לנסות ולכופף את יוצרו.
פעמים רבות קודם לכן ניסה וכשל. בוער בכיסופים, ביקש להביא בכוח קץ לייסורי הגלות והפעם הזו היה רחוק צעד אחד בלבד מן ההצלחה. השערים היו פתוחים; המשיח עמד להופיע ולנחם את הילדים ואת הזקנים המחכים ומצפים רק לו בלבד. הגלות נמשכה די, כעת יתאספו האנשים מכל העולם ויחוגו את שמחתם.
השמים רעשו ורגשו. המלאכים רקדו. אדום מזעם, משתולל מכעס, תבע השטן פגישה עם אלוהים. כאשר הובא לפני מלך-מלכי-המלכים, מחה; הוא עשה שימוש בחוקים ובתקדימים, בנימוקים היסטוריים ותבוניים. אמר השטן: ראה נא אלוהים, עד היכן מגעת חוצפתו של האדם, כיצד מעז הוא לקבוע את סדר הדברים בעולמך ? כלום ראוי העולם לגאולה ? התנאים שיאפשרו את ביאת המשיח, כלום התמלאו ?
האזין אלוהים ונאלץ להכיר בתוקף טיעוניו של השטן: לא אכשר דרא. הוא החליט כי פנייתו של הרבי הגיעה טרם זמנה; דורו לא היה מוכן עדיין לנס עצום כנס הזה. יתר על כן, כיוון שאי אפשר להפריע את סדר הבריאה ולצאת פטור בלא עונש, הוגלו הוא ולבלרו הנאמן, הרב צבי-הירש סופר, אל אי מרוחק שלא הופיע על המפה, שם נלקחו מייד בשבי בידי כנופיית שודדי ים.
מעולם לא היה בעש"ט כה כנוע, מעולם לא השלים במידה כזו עם גורלו.
'רבי,' התחנן הלבלר, 'עשה דבר מה, אמור דבר מה !'
'איני יכול', אמר הבעש"ט, כוחותי עזבוני.'
'מה עם בקיאותך בתורת הסוד, מה בדבר מתנותיך האלוהיות , כוחותיך הייחודים ? מה אירע להם ?'
'נשכחו', השיב הרבי, ' נעלמו, חלפו , כל הידע שלי ניטל ממני. איני זוכר דבר.'
אולם כאשר ראה את ייאושו של ר' צבי, נכמרו רחמיו. 'אל ייאוש' , אמר, ' עדיין נותר לנו סיכוי אחד. אתה כאן, וטוב הדבר, שכן אתה יכול להצלינו. ודאי יש דבר אחד שלימדתיך שאותו תזכור. כל דבר - משל , תפילה, כל דבר יתאים.'
לרוע המזל , גם הלבלר שכח הכל. כמו מורהו, הפך הוא לאיש נטול זיכרון.
' האומנם, אינך זוכר דבר ?' חזר ושאל הבעל שם טוב, 'שום דבר ?'
'שום דבר, רבי, מלבד...'
'...מלבד מה ?'
'מלבד...האלף-בית.'
'אם כן, למה אתה מחכה ?' צעק הבעל שם טוב, אחוז התרגשות פתאומית. ' התחל לדקלם  ! מייד!'
צייתן כתמיד, החל הלבלר לדלקם לאיטו, בקושי, את האותיות הקדושות  הראשונות, המכילות יחד את כל מסתרי היקום כולו: 'אלף, בית, גימל, דלת...'
והבעל שם טוב חוזר אחריו בקוצר רוח: 'אלף, בית , גימל, דלת...'
אחר כך התחילו שוב מן ההתחלה. קולותיהם התעצמו והלכו והפכו צלולים יותר: אלף, בית, גימל, דלת...לבסוף, היה הבעש"ט שרוי כל כך בהתפשטות הגשמיות , עד כי שכח מי הוא והיכן הוא נמצא. ידוע לכל, כי כאשר היה בעל שם טוב שרוי בדבקות כזו, דבר לא היה יכול לעמוד בפניו. העולם נשכח ממנו, והוא התעלה מעל חוקי הזמן והמקום. הוא ניפץ את השלשלאות והסיר את הקללה; הרבי ולבלרו מצאו עצמם שוב בבתיהם בלא שניזוקו, עשירים יותר, חכמים ומלאי כיסופים מתמיד."

בשיחה באוניברסטיה אמ אי טי בארה"ב, סיים שיימוס היני, הרצאה שנשא שם ב2002, בשיר פרי עטו שנקרא, "סיינט קוין וצפור השחרור". השיר שהוא גם כן סיפור, מספר על נזיר שנמצא בתוך תא צר. הוא מותח את ידיו וכף ידו האחת מבצבצת החוצה דרך חלון התא. באה הציפור ומקימה את קינה על כף ידו. הנזיר,  מלא חמלה כלפי העולם וברואיו נאלץ להישאר עם ידו, מושתתת ומתוחה מחוץ לחלון עד לבקיעת הגוזלים ועד אשר עפים הם לדרכם. ואומר היני בשיר:
"ומכיוון שכל זה מדומיין, שוו בנפשכם- שאתם קווין." והשיבו מה עובר בראשו ? האם הוא גבור נטול כאב או שמא הוא נמצא ביגון מתמיד נוכח מצבו עם הקן ?

וכך לענין הסיפור על הבעש"ט. כיוון שממילא הכל מדמויין, שוו בנפשכם שאתם הבעש"ט...

                         שנה טובה
                  כתיבה וחתימה טובה
                            ג'ף