"וידבר ה' אל משה לאמר:
דבר אל בני ישראל
ויקחו לי תרומה
מאת כל איש אשר ידבנו לבו
תקחו את תרומתי
וזאת התרומה
אשר תקחו מאתם
זהב
וכסף
ונחשת
ותכלת
וארגמן
ותולעת שני
ושש
ועזים
ועורות אילים מאודמים
ועורות תחשים
ועצי שטים
שמן למאור
בשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים
אבני שוהם
ואבני מלואים לאפוד ולחושן
ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם
ככל אשר אני מראה אותך את
תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו
וכן תעשו"
אבי שגיא, במבוא לפרק השני , לספרו "המסע האנושי למשמעות" (הוצאת אוניברסיטת בר-אילן), כותב בעמ' 49 :
" מילן קונדרה טורח להזהיר אותנו בפני הניסיון לקרב בין הפילוסופיה ובין הרומן:
'תבונת הרומאן שונה מתבונת הפילוסופיה [....] האמנות[....] היא במהותה בלתי תלויה ומנוגדת בתכלית לוודאויות אידאולוגיות [...] היא פורמת במשך הלילה את שטוו תאולוגים, פילוסופים ומדענים במשך היום'<מילן קונדרה, אמנות הרומאן, תרגום חגית בת-עדה, זמורה ביתן תשנ"ב עמ' 148-147>. לפילוסופיה ולתאולוגיה יפים השקיפות והמוארות של היום. לאמנות בכלל ולרומן בפרט, כך טוען קונדרה, יפה מוסתרות הלילה שאינו חושף הכול ומותיר מרחב של עמימות.
טענה זו תקפה לשירה לא פחות ואולי יותר מאשר לרומן. השירה, לא זו בלבד שאין היא שקופה עד תום, אלא שאין לה זמן של הרומן. בניגוד לזמן הרומן, שמשתהה, מתפתח ונע בקצב דומה לקצב של המציאות עצמה, ומכאן יש בו פן של מוארות, זמנו של השיר הוא הזמן הקצר, המדוד והתחום בפסוקי השיר. לפיכך את מלוא העושר הטמון במרחב דחוס זה אפשר רק לשער, לדמיין או לעתים קרובות למוסס לכדי טענות פילוסופיות שאינן תופסות את החוויה הייחודית עצמה. משורר אינו פילוסוף המפתח עמדה מטפיזית באופן שיטתי; אדרבה, כוחה של השירה ביכולת ללכוד את מה שהאקזיסטנציאליסטים כינו 'הרף עין', אותה חווית יסוד שבמסגרתה נחשפת הוויה במילואה..."
הפרק השני הנ"ל מוקדש לעיון בשירתו של צ'סלב מילוש. נסיים בקטע שיר שלו שפורסם בעברית בקובץ שנקרא "על גדת הנהר (הוצאת הקיבוץ המאוחד ואח' ) בתרגומו של דוד וינפלד. הקטע הוא מתוך "הרצאה IV" מתוך "שש הרצאות על דרך השיר", בעמ' 30:
"והמציאות מה נעשה עמה ? איה היא במילים ?
תופיע להרף עין וכבר איננה. אינספור ברואים
ששמם לא נפקד מעולם. על המפה ערים
בלי הפנים בקומה הראשונה, בבית הסמוך לשוק,
בלי שניהם בין השיחים, ליד מפעל הגז."
וכנגד, ולסיים בנימה אופטימית, ארצית יותר, נזכיר את הציטוט היומי מדברי השל שאמר:
היהדות כולה אינה אלא חגיגת-חיים. הבוקר חגיגה הוא. אמנם חגיגה צנועה מאוד, אך כיצד אתה מתחיל את היום ? תפילה היא חגיגה, היא שיר.
א.י השל, The values of Jewish education "ערכי החינוך היהודי" (הכותרת באנג') , ב"אלוהים מאמין באדם", תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, עמ' 275
שבת שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה