המשך ההמשך

לא הצלחתי להמשיך לכתוב בפוסט הקודם אחר הטבלה, אז עברתי לפוסט חדש.
חטפתי ביקורת על השיחה שנתתי, (לצד שבחים )  מכיוון מוכר; נטען כלפיי שהשיחה היתה לא קוהרנטית מספיק. חשבתי על זה, אחרי הצריבה ( the initial sting ) הראשונית של ביקורת, מדובר בענין חיובי, בונה ומאתגר, לכיוון הזה אני מבקש לקחת את הדברים.
לא היה סיפק בידי לפתח את כל המרכיבים שבטבלה, והם בגדר ראשי פרקים, לכיוון שאני מבקש למצות אותו.
אגב  - אני יוצא מתוך הנחה שאף אחד  - כמעט - לא קורא את הבלוג הזה - למעט  הרשומות שנשלחות במכוון לקראת שבת  - כ"אלו דברים לשבת פלוני או אלמוני" - ולכן ככל שאני טועה אשמח לאיתותים - מאלו שבמקרה כן רואים את הדברים. בינתיים אני מדבר אל עצמי.
הכיוון שדורש מיצוי הוא התייחסות  לשינויים נדרשים ב"יהדות זמננו". הנושא שהטריד אותי לקראת פרשת צו היתה הרלוונטיות של הקרבנות. מלבד המחלוקת המוכרת בין הרמב"ם לרמב"ן סביב הנושא הזה, מטרידה אותי חוסר הענין הטוטלי של חלק גדול מחבריי לעצם השאלה.
אני נזכר בדברים שאמר פעם הרב דוד הרטמן המנוח לגבי ההפתעה הלא נעימה שלו כשהוא ניגש לתפקיד הראשון שלו כרב קהילה בקנדה ובאמתחתו צרור של תשובות שרכש בבית המדרש לרבנים, וכשהגיע לתפקיד גילה שהתשובות שבאמתחתו לא רלוונטיות כי קהל הבאים בשערי בית הכנסת שבו כיהן - לא הוטרדו כלל מהשאלות שהעסיקו אותו, ושהוא הכין תשובות בעבורן.
אחד הדברים שעמדו ביסוד הכותרת לשיחה שלי : "מה שלומך אלונה ?" "הילד חוזר מהצבא " "קילו אנטריקוט" - היא ההכרה שלי שחלק גדול מהציבור "חי" את תכניות הראלטי הרבה הרבה יותר מאשר שאלות על פרשת השבוע בכלל ולגבי עניינים הנוגעים לקרבנות בפרט. ואז התחלתי לחשוב וראיתי בסצנה הזאת (מהפרסומת של שופרסל דיל )  משהו שהזכיר לי את המניע האנושי הבסיסי שייתכן והיה ביסוד התופעה הזאת של קרבנות. אפשר להסתכל על זה מנקודת המבט של האמא, שהוקל לה שהבן עבר עוד שבוע בשלום בצבא וחוזר הביתה לחופשה; ואפשר להסתכל על זה מנקודת המבט של הקצב ועוזרו - ששותפים  - כן - שותפים בדרכם - בקורות את אלונה. ידוע התפקיד המרכזי שנועד לאוכל -ולבשר - בפולחנים בכלל וביהדות בפרט. יש באמירה הקצרה  - בהוראה הקצרה - של הקצב לעוזרו להכין על אתר לכבוד אירוע שיבתו של הבן הביתה "קילו אנטריקוט" משהו מאר ראשוני, שיש לו קשר, כך חשבתי, לעצם הרצון להביא קרבן תודה...
(המשך יבוא)