אין דבר יותר קל מלתקוף את עולם ה"כללי-חילוני" שבתוכו אנו חיים על הפריצות הפושה בו, ולתלות בכך את העליה המשמעותית בפשעים מיניים בקרב בני הנוער.
על משקל האמירה שאומרת - "זה שאתה פראנויאיד - לא אומר שלא רודפים אחריך" - נראה שאין מנוס מלומר כפי שפתחנו - שעל אף שאין דבר קל מזה - זה לא אומר שאין דברים בגו.
אני כותב את הדברים האלה על רקע פרשות ספר ויקרא העוסקות בענייני קדושה, טומאה וטהרה. עניינים שהחברה המודרנית מתקשה מאד "להתחבר" אליהם.
ואני אומר לעצמי: "אולי ננסה ?"
בלשון המעטה אפשר לומר לעצמנו: "חברה' משהו כאן חורק לאללה."
"אולי טעינו ? - אולי אנחנו טועים בגדול כחברה, כלפי עצמנו וכלפי בני הנוער שלנו "
אולי צריכים לא רק להיות ביקורתיים יותר בראייה העצמית שלנו באיתור חולשותינו כחברה ויצירתיים יותר בחיפוש אחר פתרונות. אולי אנחנו צריכים להיות גם אמיצים יותר - ללכת נגד הזרם - ולומר כמו שאמר בזמנו אחד העם - לא זו הדרך! - כלפי עצמנו, כלפי "גיבורנו" התרבותיים , כלפי מעצבי דעת הקהל העלומים , הבמאים למיניהם של רדידות ופריצות תה תה תה דם...
ואולי ואולי רק אולי אנחנו צריכים להיות קצת צנועים יותר, תרתי משמע.
הדברים לעיל נכתבו באמצע השבוע בתגובה לפרשת האונס של נערה בת 13 על ידי מספר נערים - תלמידי תיכון ממרכז הארץ.
לקראת סוף השבוע, פרשת "אולמרט - שולה זקן" קבלה תפנית דרמטית עם הפיכתה של זקן לעד מדינה נגד פטרונה לשעבר. במבט על הפרשה הזו - על מה שקורה לשני בני אדם שפעם נחזו להיות מאד קרובים וכנראה גם היו, נדמה שצריכים אנחנו לכאוב כאב גדול על התפרקות היחסים האלו. להרגיש חמלה ועצב ולהשתומם כנגד הדרמה האנושית הזאת. יחד עם זאת, אין מדובר כאן רק בטרגדיה אנושית. מדובר כאן גם באנשי שררה שסרחו. אנשים - כמוני וכמוך - שהגיעו לעמדות עוצמה שלטונית בכירות ולא שעו ולא הפנימו את האזהרות שבתורה כפי שקבלו ביטוי חוזר ונשנה של "נביא הזעם" שפעל בתקופת זוהרם, ישעיהו ליבוביץ, על הסכנה האינהרנטית שבשלטון. כדבריו : "עצם השלטון יש בו לקלקל ולהשחית את האדם." דברי אזהרה אלו קבלו ביטוי בכתב בדברים של ליבוביץ על פרשת השבוע מלפני כשבועיים, לפרשת ויקרא, על הפסוק "נשיא אשר יחטא" בעמ' 67 לספר ה"קטן הכחול אדום צהוב" "הערות לפרשיות השבוע" הוצאת אקדמון עמ' 67.
וראו הדברים שם.
הפסקה השניה לעיל נרשמה בבוקרו של היום - יום ששי. הרגשתי שאי אפשר לעבור לסדר היום על הדרמה הזאת שבפרשת אולמרט- זקן - דרמה שתגיע לשיא נוסף בהכרעתו של השופט רוזן בשבוע הבא באם לפתוח מחדש את משפט הולילנד.
וואלס סטיבנס, המשורר האמריקאי אמר פעם שהשירה "מסייעת לנו לחיות את חיינו".
היצירה האמנותית מכה בנו ומחלחלת בנו... ובכך בסופו של דבר גם מסייעת לנו במאמצנו לנסות להבין מה קורה כאן ...
הנה שיר של פיליפ לוין בתרגום לעברית מאת דורית ויסמן שמצאתי באתר שנקרא "מקום לשירה" :
מה זו עבודה / פיליפ לוין
מאנגלית: דורית ויסמן
מאנגלית: דורית ויסמן
עומדים בגשם בשורה ארוכה
מחכים בפורד היילנד פארק. לעבודה.
אתה יודע מה זו עבודה – אם אתה
מספיק מבוגר לקרוא את זה אתה יודע מה זו
עבודה, למרות שאולי אתה לא עובד.
שכח ממך. זה על ציפיה,
מעביר משקל מִרֶגֶל אחת לשניה.
מרגיש את הגשם הקל נופל כמו ערפל
לתוך שערך, מטשטש את ראיתך
עד שאתה חושב שאתה רואה את אחיך שלך
לפניך, אולי עשרה אנשים קדימה.
אתה משפשף את משקפיך באצבעות,
וודאי שזה אח של מישהו אחר,
צר יותר משלך בכתפים
אבל עם אותה עמידה רפויה עצובה, החיוך המעושה
שלא מסתיר את העקשנות,
את הסירוב העצוב להתייאש
בגלל הגשם, בגלל השעות שהלכו לאיבוד,
בגלל הידיעה שהיכן שהוא לפניך
איש שמחכה יאמר "לא,
אנחנו לא מקבלים היום", מכל
סיבה שירצה. אתה אוהב את אחיך
ופתאום אינך יכול לעמוד
באהבה ששוטפת אותך לאחיך,
שאינו לצדך או מאחוריך או
לפניך כי הוא בבית מנסה
לישון אחרי משמרת לילה עגומה
בקדילק, על מנת שיוכל לקום
לפני הצהרים כדי ללמוד את הגרמנית שלו.
עובד שמונה שעות בלילה על מנת שיוכל לשיר
וַגְנֶר, האופרה שאתה הכי שונא,
המוסיקה הגרועה ביותר שנוצרה אי פעם.
כמה זמן עבר מאז אמרתָּ לו
שאתה אוהב אותו, אוחז בכתפיו הרחבות,
פותח את עיניך לרווחה ואומר את המלים האלו,
ואולי מנשק את לחיו? מעולם
לא עשית משהו פשוט כל כך, ברור כל כך,
לא בגלל שאתה צעיר מדי או טיפש מדי,
לא בגלל שאתה מקנא או רע
או לא יכול לבכות
בנוכחות איש אחר, לא,
זה רק בגלל שאתה לא יודע מה זו עבודה.
מחכים בפורד היילנד פארק. לעבודה.
אתה יודע מה זו עבודה – אם אתה
מספיק מבוגר לקרוא את זה אתה יודע מה זו
עבודה, למרות שאולי אתה לא עובד.
שכח ממך. זה על ציפיה,
מעביר משקל מִרֶגֶל אחת לשניה.
מרגיש את הגשם הקל נופל כמו ערפל
לתוך שערך, מטשטש את ראיתך
עד שאתה חושב שאתה רואה את אחיך שלך
לפניך, אולי עשרה אנשים קדימה.
אתה משפשף את משקפיך באצבעות,
וודאי שזה אח של מישהו אחר,
צר יותר משלך בכתפים
אבל עם אותה עמידה רפויה עצובה, החיוך המעושה
שלא מסתיר את העקשנות,
את הסירוב העצוב להתייאש
בגלל הגשם, בגלל השעות שהלכו לאיבוד,
בגלל הידיעה שהיכן שהוא לפניך
איש שמחכה יאמר "לא,
אנחנו לא מקבלים היום", מכל
סיבה שירצה. אתה אוהב את אחיך
ופתאום אינך יכול לעמוד
באהבה ששוטפת אותך לאחיך,
שאינו לצדך או מאחוריך או
לפניך כי הוא בבית מנסה
לישון אחרי משמרת לילה עגומה
בקדילק, על מנת שיוכל לקום
לפני הצהרים כדי ללמוד את הגרמנית שלו.
עובד שמונה שעות בלילה על מנת שיוכל לשיר
וַגְנֶר, האופרה שאתה הכי שונא,
המוסיקה הגרועה ביותר שנוצרה אי פעם.
כמה זמן עבר מאז אמרתָּ לו
שאתה אוהב אותו, אוחז בכתפיו הרחבות,
פותח את עיניך לרווחה ואומר את המלים האלו,
ואולי מנשק את לחיו? מעולם
לא עשית משהו פשוט כל כך, ברור כל כך,
לא בגלל שאתה צעיר מדי או טיפש מדי,
לא בגלל שאתה מקנא או רע
או לא יכול לבכות
בנוכחות איש אחר, לא,
זה רק בגלל שאתה לא יודע מה זו עבודה.
שבת שלום
ג'ף"נספחים" :
להאזנה לשיר מפיו של לוין בעצמו ולדיון בנושא ראו :
http://www.poetryfoundation.org/features/audioitem/606
(וראו גם שיר אחר של לוין שנקרא They feed they lion. הוא השיר השני שפיליפ לוין מקריא בלינק הנ"ל ; את השיר הזה לא מצאתי ברשת בתרגום לעברית...)
אני ממליץ גם לצפות בראיון עם השחקן יו ג'קמן בתוכנית "הסטודיו של השחקנים" ששודר השבוע באחד הערוצים(וראו גם שיר אחר של לוין שנקרא They feed they lion. הוא השיר השני שפיליפ לוין מקריא בלינק הנ"ל ; את השיר הזה לא מצאתי ברשת בתרגום לעברית...)
http://www.tubeplus.me/player/
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה