אלו דברים לשבת פרשת שלח לך תשע"ד

סיפור המרגלים, שמופיע בפרשת השבוע, הוא סיפור קשה.
הוא סיפור קשה מכיוון שמדובר בסיפור של כישלון. כישלון של מנהיגים.
אחד הדברים שהממסד על זרועותיו השונות  - שלטון ותקשורת במיוחד - "מפחד ממנו פחד מוות" הוא הכישלון. על אף העובדה שהכישלון הוא כלי הלימוד הראשון וההכרחי בכל מהלך אנושי משמעותי, (אף אחד מאתנו לא היה הולך על שתיים אילו הורינו היו מונעים מאתנו את נפילות הכרוכות ברכישת מיומנות זו), על פי רוב, אנו מסרבים להודות בכך, וליתן לכישלון את מקומו הראוי.
בהקשר לחטא המרגלים עולה השאלה: במה חטאו ? כדברי אברהם יהושע השל: "המרגלים הורשעו, ודבריהם הוגדרו דיבה. מדוע? הבחנותיהם היו נכונות, ודבריהם נמסרו בתום לב."
במענה לשאלה זו מביא השל תשובה מבית מדרשו של הרבי מקוצק:
"לומר את המובן מאליו אין פירושו לומר אמת. כאשר המובן מאליו ודבר ה' עומדים זה מול זה, האמת פירושה סירוב להשלים בשאננות עם העובדות כמות שהן. אמת פירושה אומץ הלב לרדת לעומק העובדות כדי לראות כיצד הן מתייחסות לדבר אלוהים." (הציטוטים הם מספרו של השל "אלוהים מבקש את האדם", הוצאת מאגנס, תרגום עזן מאיר-לוי, עמ' 216.
דברים אלה של השל מופיעים בקטע מופלא וחשוב בפרק האחרון בחלק השני של הספר העוסק ב"התגלות"; כותרת המשנה של הקטע משם לקוחים הדברים היא "המקרא אינו אוטופיה".

עלה בדעתי, בעקבות דברים אלה של השל ובעקבות דברים  של המשורר הפולני  זוכה פרס נובל, צ'סלוב מילוש,  שאפשר לראות בכישלון המרגלים, כישלון של שירה.
מה זה אומר ?
ראשית נראה את מילוש :
בראיון שנתן בשנת 1994שהתפרסם בכתב עת שנקרה the paris review מופיע הדיאולוג הבא בין מילוש לבין המראיין:
"המראיין: האם השירה היא אזור-פעולה נכון לפילוסופיה?
מילוש: תלוי באיזה סוג של פילוסופיה מדובר.
המראיין: איזה סוג של פילוסופיה מתאימה לשירה שלך ?
מילוש: ישנם סוגים של פילוסופיה שמזכירות לי מצב של נהיגה בלילה כשארנב  קופץ לכביש לפני אורות פנסי הרכב. הארנב אינו יודע כיצד לצאת מתוך קרן האור והוא רץ ישר לפנים. אני מעוניין באותו סוג של פילוסופיה שתהא בה משום סיוע לארנב במקרה זה."
התרגום הנ"ל הוא שלי ולראיון בשלמותו ראו :
http://www.theparisreview.org/interviews/1721/the-art-of-poetry-no-70-czeslaw-milosz
בשיר שנקרא בעברית "פתח דבר" אומר מילוש:
"מהי שירה אשר לא מצילה
עמים או בני אדם ?
שיתוף פעולה עם השקרים הרשמיים,
זמר שיכורים שמישהו יחתוך את גרונם בעוד רגע,
חומר קריאה לנערות מתבגרות."
התרגום הוא של דוד וינפלד, והוא מופיע (בניקוד) בקובץ שנקרא "אור יום" שיצא בהוצאת אבן חושן הוצאה לאור בע"מ בשנת 2003,  בעמ' 22. השיר נכתב בקרקוב ב1945.
נחזור להשל.
בפתחו של הקטע הנ"ל "המקרא אינו אוטופיה", אומר השל:
"האור שברא הקדוש ברוך הוא ביום הראשון אור גנוז הוא. לו תבעה התורה שלמות, הייתה נשארת בגדר אוטופיה. חוקי התורה דורשים בכל דור ציות והישמעות לפי כוחו. כמה חוקי התורה (שמ' כא 2 ואילך למשל) אינם אידיאל נשגב כי אם פשרה, ניסיונות מציאותיים לשפר את מצבו המוסרי של האדם בימי קדם."
ובהמשך -
"עלינו לזכור תמיד שהמקרא אינו ספר שחובר למען תקופה מסויימת, ושאי אפשר לאמוד את מלוא משמעותו באמצעות אמות המידה המוסריות והספרותיות המיוחדות לדור מסויים. קטעים שעשויים להיראות כאילו אבד עליהם כלח בדור אחד מתגלים כמעיינות נחמה בדור שאחריו. רבים מאתנו ראו בקריאתו של ירמיהו ' שפך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו ואת נוהו השמו' (ירמ' 25) התבטאות פרימיטיבית. אך מה עוד אפשר היה לומר כאשר אימהות ראו את תינוקותיהן נשלחים אל תאי הגזים במחנות ההשמדה של הנאצים ? האם נתיימר לשבת בדין ולשפוט בשם המוסר את מי שלימד את העולם צדק מהו ?
אין פתרון פשוט לסוגיה. אסור לנו לשכוח, שישנה אמת נעלה על האמת שאנו יכולים להשיג במבט ראשון."
עד כאן דברי השל, שמיד בעקבותיהם באים דבריו הנ"ל על המרגלים.
אני אוסיף שאותה אמת  נעלה שאינה ברורה מאליה במבט ראשון קשורה קשר הדוק לשירה. זוהי אמת שמבוטאת למשל בביטוי "מילים שמנסות לגעת". בחיפוש ספורדי בגוגול עדיין לא מצאתי את מקורו של הביטוי הזה. מצאתי מאמר קצר של משה רוט שמתחקה אחר טיבה של שירה; ראו בלינק להלן ליד הכוכבית*
כמילוש, נע השל בין קוטב השירה לקוטב הפילוסופיה.  אצל השל היסוד הפילוסופי היה הדומיננטי ואילו אצל מילוש היה יסוד השירה דומיננטי.
וכך, בנימה פילוסופית מתובלת שירה,  מסיים השל את דבריו ב"המקרא אינו אוטופיה":
"איזוהי קריאה שיבור לו האדם בעמדו נוכח המקרא? ישנה דרך פונדמנטליסטית המתייחסת לכל מילה כאמיתית במובן המילולי; דרך שאינה מבדילה בין הנצחי לזמני, אינה מותירה מקום להבנה היסטורית או אישית ואינה שומעת לקולו של המצפון. וישנה דרך רציונליסטית , הרואה במדעים את אבן הבוחן לדת ועל כן מתייחסת לכתבי הקודש כאל תוצר פואטי או מיתי, המשמש אנשים בני תרבויות נחותות ואין לו תוקף לגבי תקופות היסיטוריות מאוחרות יותר.
הפילוסופיה של הדת חייבת ללחום בשתי חזיתות : עליה לנסות לנכש את תפיסותיו המוטעות של הפונדמנטליסט ולצנן את ביטחונו המופרז של רציונליסט. משימתה העליונה היא להוביל אותנו למישור גבוה יותר של ידיעה והתנסות, להוביל אותנו להתקדשות באמצעות הבנה.
עלינו לפקוח עינינו כנגד החשכת הדעת, שמקורה בהתבטלות מכנית מפני המקרא. דברי הנביאים ניתנו לנו כדי שנבינם, לא כדי שנשנן אותם במכניות, המקרא נועד להיות מובן על ידי הרוח הצומחת אתו והמתפללת עמו.
הנביאים הופכים אותנו לשותפים בקיום המיועד לנו. התנבאותם לא נועדה לתועלתם; היא נועדה כהשראה לנו. אסור שהמילה תקפא ותשתגר - עליה להשאר אירוע.
להעלים עין מחשיבותה של הבנה מתמשכת פירושו התחמקות מאתגרם החי של הנביאים, מנוסה מדחיפותה של חוויה אחראית של כל אדם, והתכחשות למשמעותה העמוקה יותר של ' תורה שבעל פה'."
ונסיים בשיר קצר של מילוש, מתוך קובץ השירים שנקרא "המלך פופיל ושירים אחרים" (1962). השיר הזה בתרגומו לאנגלית של מילוש עצמו, מסיים את דברי ההערכה של שיימוס היני למילוש בספרו של היני finders keepers.

What once was great, now appeared small.
Kingdoms were fading like snow-covered bronze.

What once could smite, now smites no more. 
Celestial earths roll on and shine.

Streched on the grass by the bank of a river,
As long, long ago, I launch my boats of bark.

לא מצאתי תרגום של וינפלד לשיר הזה, אז הנה תרגום שלי לשיר הקצר הזה

מה שהיה כביר, כעת נראה קטן
ממלכות נמוגות לתוך הברונזה המושלגת

מה שפעם קטל, כעת, קוטל לא עוד
ארצות שמימיות מתגלגלות וזוהרות

מתמתח על הדשא על גדות הנהר
אי שם לפני שנים ארוכות , עודני משיק, את ספינותי -קליפות העץ

שבת שלום
    ג'ף


*
http://shamayim.info/4207/%D7%A0%D7%A7%D7%95%D7%93%D7%94-%D7%98%D7%95%D7%91%D7%94-%D7%9C%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%91%D7%A9%D7%9C%D7%97-%D7%A9%D7%91%D7%AA-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%9E%D7%99