אליבא דידי העיון ב"השל" הוא "צו השעה".
"שעה" במובן הרחב, במובן של תקופה, דור.
פרופ' דוד פלוסר המנוח כתב עוד בשנת תש"ך כי רבי נחמן הוא "הצדיק לדור שלנו". ראו
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/mashmaut-2.htm
דורנו זקוק ליותר מצדיק אחד, ולהשל, כאמור, שמור תפקיד מיוחד בין "צדיקי הדור".
מדוע ?
יש הרבה מאד סיבות, במסמך "הולך ומתגלגל" שמלווה את העיון שלי ב"השל", רשמתי כבר למעלה מ50 נימוקים לרלוונטיות של השל עבורנו היום, [חלקם בבדיחות הדעת - וגם זו (בדיחות הדעת) - חלק ממורשתו של השל].
כאן אמנה שלושה :
(א) השל מדבר אל מצוקותיו של היחיד;
(ב) השל "חי בעולמות רבים" - הדבר בא לביטוי בהגותו - ולכן יש בדבריו כדי להוות מצע לדיון בין אנשים שונים הבאים מעולמות שונים;
(ג) השל היה אוהב אדם, במחשבה, בדיבור ובמעשה;
ב 1965 נשא השל דברים בפני פורום רבנים בנושא יום כיפור (ליתר דיוק בנושא ערב יום כיפור). להלן דברי הפתיחה של השל באותו מעמד *:
The impact of erev Yom Kippur was more powerful in my life than that of Yom Kippur itself. I don't know whether I can state this adequately; I find it almost impossible to convey. What really changed my life, and shaped my character, were the few hours before Yom Kippur. I am not going to give you a description. I can only say that they were moments in my life when I felt somehow more than human. These were very difficult hours. It was a great challenge for us to discover whether it was still possible for us in our civilization to go through such great experiences. It was great fear and trembling, great pahad, great awareness that you are to be confronted. There was no fear of punishment, not even a fear of death, but the expectation of standing in the presence of God. This was the decisive moment. Get ready, purify yourself. Terribly lacking in explicitness, but tremendously powerful. And behind it all a full sense of one's own unworthiness and a sense of contrition...העדפתי, מפאת האופי האישי של הדברים ומכיוון שהאנגלית בקטע הנ"ל אינו קשה במיוחד, שלא לתרגמו. בהמשך הדברים, מבקר השל די בחריפות את "יהדות אמריקה " וגם רבניה, וכן הוא מדבר על יסודות מיסודות היום ( הצורך בחרטה, על היות עיצומו של היום מכפר ועל המבוכה שהיא יסוד באמונה). בנוסף הוא מפנה לדברים של "סבו" רבי אברהם יהושע השל מאפטה, ה"אוהב ישראל" שאמר:
"אילו היה ביכולתי, הייתי מבטל את כל התעניות, חוץ משני צומות: יום הכיפורים, כי מי צריך לאכול בו, ותשעה באב, כי מי יכול לאכול בו."
נסיים בדברים של השל, על הקשר בין מבוכה לאמונה שרשם בעברית במאמר שכותרתו "נשאת ונתת באמונה ?"^:
"האמונה תחילתה געגועים וסופה דבקות. תחילתה זעזועים וסופה פרספקטיבה, בת עין, פתח הלב, דרך עיון, דרך הסתכלות. ברם , אין זוכים לאמונה מן ההפקר, אין אמונה בלי ידיעה, בלי מאמץ, מאמץ מעשים ומאמץ מחשבה. אין אמונה דבר הנוצר יש מאין, מן הדברים הנקנים בהיסח הדעת. חייב אדם להשתחרר מן השגרה, משטחיות הראייה, כדי להעמיק ראות. יראה קודמת לאמונה, ותימהון קודם ליראה.
מקורות הדת במעמקי המחשבה, בהסתכלות שלא ניתנה לביטוי, בתימהון בפני הפלא והמסתורין, שלמעלה מכל השגה והבעה. מכאן שתחיית הדת לא תבוא אלא על ידי חידוש המבוכה הפנימית; על ידי ייסורי המחשבה העומדת בפני הטמיר והנעלם שבכל דבר ודבר, לרבות הטמיר והנעלם שבמחשבה עצמה."
גמר חתימה טובה
ג'ף
* A.J.Heschel , Yom Kippur, in Moral Grandeur and Spiritual Audacity, Farrar,Straus &Giroux, p. 147
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה