אלו דברים שאדם אוכל פרותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן: כבוד אב ואם, וגמילות חסדים, והשכמת בית המדרש שחרית וערבית, והכנסת אורחים, וביקור חולים, והכנסת כלה, ולוית המת, ועיון תפילה, והבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו - ותלמוד תורה כנגד כולם
- מסכת שבת קכז.
זו זכות גדולה לגור על שפת המדבר.
זכות גדולה שהנאה גדולה בצידה.
בדברי הקדמה לשיחה שנתן זוכה פרס נובל לספרות לשנת 1995 המשורר האירי שיימוס היני באוניברסיטת MIT, אמר איש האוניברסיטה שם - כי אחת הסיבות שהיני מטייל בעולם הוא כי הדמיון שלו זקוק למפגש עם המציאות האמיתית.
המדבר הוא מציאות אמיתית.
אולי יותר נכון לומר טבעית.
אתה מביט החוצה ואתה רואה מול עיניך מעשי בראשית.
עד הכביש. על הכביש ( הציביליזציה ) והשלכותיו נדון ברשותכם בהזדמנות אחרת.
כעת אנחנו במדבר.
בלילה.
מול מסך מחשב
ומקלדת
בסלון.
המקרר רועש.
משום מה.
בבוקר אתמול
הביאו בלון גז.
פרגמנטים
שברים
זה כל מה שיש
"על שלחני מונחת אבן"
כתב יהודה עמיחי
"שכתוב עליה אמן
שבר מצבה, שארית
מבית קברות יהודי"
צדק המורה לספרות שלי
שהחדיר בנו את החשיבות
לדעת שירה בעל פה
שכן כשאתה יודע שיר
בעל פה הוא פועל
בתת מודע שלך
בלי משים
כמו המדבר.
המדבר לא שואל אותך
שאלות כמו שומר הסף
בבנין היוקרתי במנהטן
מי אתה ? לאן פניך ?
את מי באת לבקר ?
המדבר הוא השאלה
בעצמו.
איך אתה חושב תחיה
כאן בחום הזה ? היכן
תמצא מחסה ? מים ?
בשבוע שעבר הבאנו ההשערה של דוסטויבסקי שאולי הנצח הוא חדר אחד קטן
כולו פיח ועשן ועכבישים בכל פינה
מי שגר על שפת המדבר יודע שהנצח איננו חדר סגור.
על כל פנים איננו רק חדר סגור
הנצח יכול להיות גם מדבר
כיצד תבקשו את הנצח שלכם ?
עם סוכר או בלי סוכר ?
חדר סגור ? או מדבר ?
תשובה חותכת יחידה וחד משמעית ?
או שם, היכן ששמים ואדמה
נפגשים ?
בשבוע שעבר הבאתי כאן מדבריו של אברהם יהושע השל על הקשר בין הנצח לבין השבת.
אני נבוך מול המושג הזה - נצח. דבר אחד שאני יכול להעלות בדעתי בהקשר אליו - הוא - שיש לו קיום למול פני הארעיות שלנו כבני האדם, הסופיות שלנו, והרצון שלנו - שיישאר חותם כלשהו אחר לכתנו.
פנחס שדה פותח את דברי ההקדמה שלו לקובץ האמרות שמיוחסות לרבי מנחם מנדל מקוצק שערך, בדברים הבאים של דוסטויבסקי ( בתרגום י"ח ברנר) מפי אחד הגיבורים של "החטא ועונשו":
"הנה, את הנצח אנו משַווים לנגדנו תמיד כרעיון שלמעלה מהשגתנו, כאיזה גודל, גודל! אבל, מנין לנו הגודל ? שמא תחת כל זה יהיה שם רק חדר אחד קטן, מעין בית־־מרחץ כפרי, כולו פיח ועשן, ועכבישים בכל פינה, והנה לך כל הנצח."*
ובהמשך, אחר תיאור קצר של תקופת חייו האחרונה של הרבי מקוצק, שבו הוא הסתגר בחדר קטן ששדה ראה אותו בעיני רוחו כחדר שגם הוא היה כולו פיח ועשן, ומן הסתם היו בו עכבישים בכל פינה, אומר שדה:
" אמנם רחוק ממני לחשוב כי דווקא באותו חדר מסוים היה משהו ממהות הנצח. אף כי , מה אנו יודעים ? אולי הנצח כאן. אולי הוא שם. אולי מה שיותר כאן הוא יותר נצח. אולי הנצח בכל מקום. אולי הוא בשום מקום."*
שבת שלום
ג'ף
* פנחס שדה, איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה - אמרות, תורות וסיפורי־חיים של רבי מנחם מנדל מקוצק, הוצאת שוקן, עמ' 5
"התפישה שעל־פיה השבת והנצח הם אחד - או שמהותם אחת - עתיקה היא.* האגדה מספרת:
בשעה שאמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אני נותן לכם את התורה, אמר: האם מקיימים אתם המצוה שבה אני מנחיל לכם את העולם הבא ? וישראל היו משיבים ואומרים לפניו: ריבונו של עולם ! הראנו דוגמה של העולם הבא בעולם הזה. אמר להם : זו השבת.^
מסורת עתיקה אומרת כך: ' כי אני ה' מקדשכם' - לעולם הבא, כגון קדושת השבת בעולם הזה, נמצאנו למדין שהיא מעין קדושת העולם הבא'.*^"
הערות השוליים:
*'היום השביעי הוא אות לתחיית המתים ולעולם הבא' וכתוצאה מכך, אין מתאבלים ביום השבת. חיי אדם וחוה, מא ע"א The Apocrypha and Pseudopigrapha ed. Charles II 151 על פי לוי גינצבורג The Book of Adam' Jewish Encyclopaedia' מקור הספר הוא יהודי.
^ אלפא ביתא דרבי עקיבא, אוצר המדרשים, עמ' 407; ראו גם עמ' 430 והשוו למדרש המצוטט גם בכד הקמח, שבח , בסוף
*^ מכילתא לשמות , לא, יז
א.י. השל, השבת, משמעותה לאדם המודרני, תרגום א.אבן -חן, עריכה ד בונדי, הוצאת מכון שכטר, ידיעות אחרונות ספרי חמד, עמ' 105 , 167 שבת שלום ג'ף
תמיד אהבתי את פיליפ לוין
אחרי ששמעתי את הדברים להלן אני יודע למה
לפני שנגיע לג'יימס באלדווין ולקרל יאנג -
אהבתי את מה שאמר השבוע ארז טל, אחד ממנחי האירוויזיון בראיון ברדיו: שלא צריך לקחת האירוויזון ברצינות
כאבתי את מה שרשם השבוע הרב אביה הכהן בפייסבוק: "אחת המתנות הגדולות של העם היהודי היא שבת. אוי לעם היהודי שמוותר על שבת לטובת אירוויזיון!"
בין שני הקטבים האלה - קוטב בידור הקל הכאן והעכשיו לבין קוטב המשמעות האין־סופית, הנצח - רבים מאתנו חיים את חיינו.
תנא דמסייע משמעותי באותה מלחמת קיום היא השירה.
"השירה עוזרת לנו לחיות את חיינו", אלה דברי המשורר האמריקאי וולאס סטיבנס שהכרתי באמצעות עבודתה הפרשנית על התורה של אביבה גוטליב זורנבג תבדל"א.
אין לי מושג למה- אבל אני מוצא את עצמי חוזר לאחרונה לעיין ביוצרים שהתחלתי איתם את המסע הזה שנקרא "אלו דברים" : בוב דילן, אביבה הזכרנו כבר, שיימוס היני ואחרים.
"“The sole purpose of human existence,” Carl Jung wrote in his reflections of life and death in 1957, “is to kindle a light in the darkness of mere being.” Five years later, in one of his least well-known but most enchanting works, the great novelist, playwright, poet, essayist, and cultural critic James Baldwin (August 2, 1924–December 1, 1987) argued for this existential kindling of light as the sole purpose of the artist’s life.
In a 1962 essay titled “The Creative Process,” found in the altogether fantastic anthology The Price of the Ticket: Collected Nonfiction (public library), Baldwin lays out a manifesto of sorts, nuanced and dimensional yet exploding with clarity of conviction, for the trying but vital responsibility that artists, “a breed of men and women historically despised while living and acclaimed when safely dead,” have to their society."
“A society must assume that it is stable,” James Baldwin wrote in his timeless treatise on the creative process, “but the artist must know, and he must let us know, that there is nothing stable under heaven.” And yet, paradoxically, in the very act of exposing the abiding instability of existence, art moors us to a sense of the eternal and becalms our momentary tumults against the raging ocean that has always washed, and will always wash, the shoreline of the human spirit. The poet Robert Penn Warren captured this beautifully in his meditation on the vital role of art in a thriving democracy, in which he asserted that art “is the process by which, in imagining itself and the relation of individuals to one another and to it, a society comes to understand itself, and by understanding, discover its possibilities of growth.” see - https://www.brainpickings.org/2017/06/12/wallace-stevens-the-necessary-angel-imagination-reality/
h/t MARIA POPOVA
Once upon a time you dressed so fine You threw the bums a dime in your prime, didn't you? People'd call, say, "Beware doll, you're bound to fall" You thought they were all kiddin' you*
אחד מזוכי פרס נובל לספרות בעת החדשה פתח את נאום ההכתרה שלו בהתייחס למילים "היו היה פעם" Once upon a time
כידוע שירו המונומנטלי של דילן "כמו אבן מתגלגלת" נפתח באותה דרך.
קרי לפנינו סיפור
( המשך יבוא א' ט' ט' וכו' )
לכולם שלום ?
אני די לוקח בחשבון שאף אחד לא רואה / קורה את הבלוג הזה , כאן נאמר.
אם אני טועה אשמח שמי שרואה הודעה זו ימצא /תמצא את הדרך להודיע לי על כך
תודה מראש
ג'ף
החיים בארץ הם , לאחרונה במיוחד, כמו נסיעה ברכבת הרים. אי אפשר, כמובן, לחיות על רכבת הרים, אז כל אחד מוצא לעצמו את הדרכים להגן על עצמו בפני העליות והמורדות החוזרות ונשנות, עליות ומורדות מטורפות.
כבר זמן לא קצר אני מוטרד מהיחסים המתוחים בין "יהדות" ל"דמוקרטיה" אצלנו.
אני רואה ומבין את המתח בין שתי אלה, בלי להיכנס כרגע להגדרות, על מה אנחנו מדברים בדיוק...אבל, אני מאמין: ניתן ליישב את המתח הזה, לחיות איתו, וש"יהדות" ו"דמוקרטיה" יכולות לחיות זו לצד זו בשלום.
השבוע ביקש ראש הממשלה ושר הבטחון, זו השנה השניה, לאסור על כניסת פלסתינים לטקס זכרון משותף , כבשנה שעברה ( כשליברמן מילא אז את תפקיד שר הבטחון ). כבשנה שעברה, בג"ץ פסל את ההחלטה.
אני רואה את שני הצדדים שמעבר למתרס בענין הזה. אני מבין את ההתקוממות הרבתית כנגד החלטת בג"ץ אבל אני גם מבין את החלטת בג"ץ. וחשבתי, או "נפל לי האסימון" - בעקבות עיון בפסקי הדין האלו ובפסיקה אחרת של בג"ץ מהתקופה האחרונה,- מהו הגרעין היסודי של הדמוקרטיה, שבלעדיו "חבל על הזמן". הגרעין היסודי של הדמוקרטיה, אחד הגרעינים, הוא:
סובלנות לדעות מנוגדות לשלך.
זה כל הסיפור.
בלי הסובלנות הזאת, סובלנות במובן של tolerance , במובן של יכולת לשאת אם לא להכיל, דעות מנוגדות לשלך - אין דמוקרטיה. סובלנות לדעות שאינך מסכים איתן הוא יסוד מכונן בדמוקרטיה.
כשחושבים על זה , מניין בא היסוד הזה ? ראשית, הוא בא ממקום שאומר: "אני צודק. אבל יכול להיות ואפילו סביר להניח שאני לא צודק ב100%, יכול להיות שאני צודק ב95%." הוא בא מהמקום של ה5% האלה שבהם אולי אני לא צודק. הוא בא ממקום נוסף. לא רק שיש איזה 5% שאולי אני לא צודק בהם, הוא בא ממקום של "אני בן אדם אבל אני לא אלוהים ואני לא הבן אדם היחיד כאן. יש עוד בני אדם. וכל בן אדם באשר הוא, נברא בצלם אלוהים". אמנם למדתי דווקא ממורי ורבי ההומניסט הגדול, ההומניסט הדתי הגדול, אברהם יהושע השל, שאפשר לאבד את צלם האנוש ולצאת מתוך הקטגוריה של בן אדם שנברא בצלם אלוהים, אך נשאיר את זה לעת עתה.
צלם אלוהים אומר שבתוך ה"אני" יש משהו שהוא לא אני, משהו מעבר. בנקודת המעבר אתה ואני והוא חולקים, אם לא מקום אז זמן. זמן חיינו באותה עת על פני כדור הארץ. השותפות הזאת של "כולנו נולדנו בצלם אלוהים" מחייבת סובלנות. אילו היינו אלוהים לא היתה בעיה, אך גם לא היה מקום לאחרים.
עד כאן דברים שרשמתי - או יותר נכון הקלטתי - בהליכה יומית באחד הבקרים השבוע. בחלק האחר של ההליכה האזנתי לשיחה מפי אחד מהמשוררים הלאומיים של ארצות הברית מלפני כתשע שנים, W S Merwin. ממרווין למדתי שיש להוסיף עוד יסוד אחד ליסודות הדמוקרטיה - וזהו "הדמיון" the imagination. טרם סיימתי ההאזנה של ההרצאה המופלאה שתמצאו אותה בהמשך. הכוונה היא לחזור ליסוד הזה באחת הרשימות הבאות ולהרחיב את הדיבור על הקשר בין הדמיון לדמוקרטיה.
אני מפנה למאמרו של אברהם יהושע השל "נשאת ונתת באמונה ?" שהתפרסם בקובץ "אלוהים מאמין באדם", הוצאת כנרת , זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, בעמ' 90.
מובאה משם:
אין האמונה מפלט, מחבוא, מקום להסתתר בו, אלא מחתרת, חתירה מתחת למושגים, שלכאורה הם נוחים, רצויים וערבים.
(שם עמ' 93)
אני מפנה לדברי הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ יבדל"א על הפרשה, בספרו "חיי עולם" בהוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ובשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 255
מובאה משם:
"איך אדם, שסך הכל נמנע מלעשות כמה עבירות - נהיה קדוש ? נניח שאני עושה את כל הכתוב פה; יש פה כך וכך מצוות עשה, וכמות מסוימת של מצוות לא־תעשה. זה כל מה שצריך בשביל להיות קדוש ? הייתי חושב שבשביל קדושה צריך כך וכך גדרים וכך וכך עניינים מיוחדים, אבל שמישהו לא יעשה כמה דברים מגונים ? זה מה שיוצר אדם קדוש ?"
