בשבוע שעבר הבאתי כאן מדבריו של אברהם יהושע השל על הקשר בין הנצח לבין השבת.
אני נבוך מול המושג הזה - נצח. דבר אחד שאני יכול להעלות בדעתי בהקשר אליו - הוא - שיש לו קיום למול פני הארעיות שלנו כבני האדם, הסופיות שלנו, והרצון שלנו - שיישאר חותם כלשהו אחר לכתנו.
פנחס שדה פותח את דברי ההקדמה שלו לקובץ האמרות שמיוחסות לרבי מנחם מנדל מקוצק שערך, בדברים הבאים של דוסטויבסקי ( בתרגום י"ח ברנר) מפי אחד הגיבורים של "החטא ועונשו":
"הנה, את הנצח אנו משַווים לנגדנו תמיד כרעיון שלמעלה מהשגתנו, כאיזה גודל, גודל! אבל, מנין לנו הגודל ? שמא תחת כל זה יהיה שם רק חדר אחד קטן, מעין בית־־מרחץ כפרי, כולו פיח ועשן, ועכבישים בכל פינה, והנה לך כל הנצח."*
ובהמשך, אחר תיאור קצר של תקופת חייו האחרונה של הרבי מקוצק, שבו הוא הסתגר בחדר קטן ששדה ראה אותו בעיני רוחו כחדר שגם הוא היה כולו פיח ועשן, ומן הסתם היו בו עכבישים בכל פינה, אומר שדה:
" אמנם רחוק ממני לחשוב כי דווקא באותו חדר מסוים היה משהו ממהות הנצח. אף כי , מה אנו יודעים ? אולי הנצח כאן. אולי הוא שם. אולי מה שיותר כאן הוא יותר נצח. אולי הנצח בכל מקום. אולי הוא בשום מקום."*
שבת שלום
ג'ף
* פנחס שדה, איש בחדר סגור לבו שבור ובחוץ יורדת אפלה - אמרות, תורות וסיפורי־חיים של רבי מנחם מנדל מקוצק, הוצאת שוקן, עמ' 5
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה