מתוך רשימותיו של שלום רונזברג במוסף השבת של מקור ראשון ( "מילה לסיום ") (ט)

 כב תמוז תשפ"א ( "דת התבונה")  2/7/21

הדאיזם, שהתפתח בראשית העת המודרנית, ביקש לכונן דת מלאכותית חדשה שתתבסס על השכל והטבע. הוא השפיע גם על המהפכה הצרפתית

"בהתאם לגישה המצויה כבר בימיו, מזהה אוריאל ד'אקוסטה - בצדק מסוים - את הדת הטבעית עם מצוות בני נח, שגם הם מהווים רובד אוניברסלי של הדת היהודית. ד'אקוסטה היהודי רוצה לחזור אל הדת האוניברסלית הקדומה המסומלת על ידי אותן שבע מצוות. ד'אקוסטה הפך דיאסט. הסוף היה טראגי: הוא נדחה על ידי הקהילה היהודית ובסופו של דבר התאבד.

הדאיזם היה ללא ספק הניסוי הפילוסופי הרציני ביותר בכל התקופות , ניסוי פורה שכשל."

כט תמוז תשפ"א ( "אמונה ותבונה" ) 9/7/21

מפילון האלכסנדרוני שביקש לחבר את ההתגלות והשכל, ועד העידן הפוסט מודרני שמערער על מושגי היסוד. על שלושה שלבים בפילוסופיה של הדת.

"כל אחד מעידנים היסטוריים אלו הציב בפנינו סימן שאלה חדש שהתווסף לאלו שקדמו לו. אך ייתכן שבדורנו חיים אנו גבר בשלב שונה, פוסט־מודרני , שבו נדרשים אנו להתמודד לא רק כנגד 'אמת' אלטרנטיבית המוצגת בפנינו, אלא עם ערעור של עצם מושג האמת."

ז אב תשפ"א ( "יקוב הדין" )  16/7/21

על פי סיפור קמצא ובר קמצא, חורבן ירושלים נגרם בשל ציות מופרז לחוק. שפת המשפט איננה יכולה להחליף את השכל הישר

"אחת השגיאות החמורות נגד השכל הישר מתרחשת , לדעתי, כאשר מערכת המשפט משתמשת בטיעונים משפטיים המתאימים לעימותים אינדיווידואליים, בשאלות הנוגעות למדיניות ולחברה כולה. מערכת המשפט יודעת לטפל בחברות קולקטיביות מסובכות עד למאוד, אבל לא תמיד היא יודעת להבחין נכון בין כללי התנהלות במקרים הנוגעים לאזרח הבודד ובין מדיניות שהצבא או המדינה צריכים לנהל. כאן צריך להפעיל את השכל הישר."

יד אב תשפ"א ("הדשא של השכן" )  23/7/21

הסיפור החסידי על האוצר מתחת לגשר מלמד אותנו שהאוצר נמצא בבית, אבל כדי לגלות זאת אנחנו צריכים לצאת תחילה אל החוץ

"אכן, היו אנשים שהוקסמו ועדיין מוקסמים ומתאימים עצמם לתקנים המודרניים המעודכנים. הם הגיעו לגשר ונשארו שם עם האוצר המדומה. זהו תהליך ההתבוללות, שלדעתי אליו מכוון הסיפור. אולי זהו גם המסר הנסתר בסיפור הילדים על האפרוח שמחפש לו אימא אחרת: האפרוח הוא אותו אחד שזונח את עולמו ואת המסורת שלו, ובסופו של דבר מבין שטעה ושעליו לחזור.

לדעתי, קריאה זו של הסיפור מתאימה יותר לרב החסידי הראשון שסיפר אוו. וזה לא היה ר' נחמן, אלא ר' שמחה בונים מפשיחסה. רבי נחמן משתמש בסיפור באופן קצת אחר. עד עתה קראנו את הסיפור כך שיש בנו אוצר, אבל הוא מכוסה בלבושים ועלינו מוטל לגלותו. זהו רעיון קבלי יפה, אבל ר' נחמן הבין את הסיפור קצת אחרת. על כך ועל קריאות נוספות, אם ירצה ה', ברשימה הבאה."

כא אב תשפ"א ( "המחלוקת על האותנטיות" ) 30/7/21

האם המטמון נמצא בתוכנו ועלינו לגלותו , או שתפקידנו ליצור אותו בעמל כפינו ?עוד על סיפור האוצר מתחת לגשר

"המחלוקת שין שתי הווריאציות של הסיפור היא המחלוקת שבין החסידות לבין העולם הליטאי. זהו היבט נוסף של מחלוקת גדולה,  עליה דברנו בעבר לא פעם, למשל ביחס לעולם החולין ולפעילותנו בו. רבות מהגישות החסידיות האמינו שהאוצר בתוכי, ואם אחפש אותו אז אמצא. העולם הליטאי האמין שלא. הכול נמצא בתורה, בלימוד ובמצוות. לא בתוך האדם. אני צריך לבנות את עצמי על ידי כך שאלמד את התורה, אפנים אותה וקיימה."

כח אב תשפ"א ( "הברית והמילה" )  6/8/21

הפילוסופים של השפה במאה העשרים תקפו את הדת על כך שמושגיה ריקים מתוכן. ויטדנשטיין , בבגרותו , הגן עליה

"ויטגנשטיין טוען שגם במסגרת השפה הדתית יש כמה 'משחקי לשון' שונים. במסגרת הדת משתמשים בשפה בכמה אופנים שונים. ייתכן שבסיטואציות שונות אנו משתמשים באותן המילים , אך בכל פעם יש למילים משמעמות ותפקיד אחרים. ובוודאי משמעות שונה מאשר כשאותן המילים משמשות בשפה פילוסופית הטהורה או המדעית.

כך הפילוסופיה של השפה עומדת בתווך שבין שני קטבים. הראשון, הקשוח , השולל את האפשרות של השימוש בשפה פילוסופית ביחס לדת. הרוטב השני, 'משחקי השפה' של ויטגנשטיין, נותן מקום לשימוש גמיש וחופשית הרבה יותר בשפה בעולם הדתי, ללא צורך להעמיד לביקורת קפדנית כל שימוש שאהו עושים במילים. עוד על כך , ועל היישום של רעיונות אלו בשפה הדתית, ברשימה הבאה אי"ה".

ה אלול תשפ"א ( "דת של מעשים" )  13/8/21

ישעיהו ליבוביץ הפנים את הביקורת מצד הפילוסופיה של השפה, וסבר שלא ניתן לומר דבר על א־לוהים. דווקא גישה זו הפכה אותו לצייתן אדוק להלכה.

"ליבוביץ מייצג את השיא של התיאולוגיה השלילית, תיאולוגיה שהרמב"ם  הציג אותה במורה הנבוכים ומדברת על מה שהאל איננו ( איננו גוף וכו' ). אולם לכל אורך ההיסטוריה של ההגות היהודית, החל מהמקרא ועד היום, התקיימה גם ' תיאולוגיה חיובית', שאיננה נמנעת משיוך מושגים לאל ( למשל : שופט צדק, מרחם וכו' ). על תיאולוגיה זו הערימו קושיות מכל הכיוונים. בעבר הקשו עליה מבחנה ענייני, למשל - איך אתה אדם , יתוש בביצה, מעיז לבנות תיאולוגיה על א־לוהים ?! אחר כך הגיעו הטענות המתודולוגיות מכיוון הפילוסופיה של השפה, ששוללות  את הלגיטימיות של השימוש בשפה במושגים תיאולוגיים, עד שבא ויטגנשטיין המאוחר והתיר את האיסור."

יב אלול תשפ"א ( "אותיות ואותות" )  20/8/21

אחד הפתרונות לפער בין השפה האנושית למונחים הדתיים הוא שימוש בסמלים, דרך שיש לה מסורת ארוכה ביהדות

"השימוש בסמלים בשפה הדתית מתקשר למושג הארכיטיפיים' של יונג. ישנם סמלים אוניברסליים, המשותפים ומובנים על ידי האנושות כולה וישנם כאלה פחות אוניברסליים הנוגעים ומדברים דווקא לחברה מצומצמת  יותר. הסמלים חודרים ומשפיעים ברמות העמוקות של התודעה."

יט אלול תשפ"א ( "אני, אתה והוא" )  27/8/21

בעולם האלילי התייחסו לא־לוהים כמו לחפץ. בפילוסופיה הוא נתפס כאידיאיה. עד שבא האקזיסטנציאליזם והעניק לו אישיות

"את הגישות הפילוסופיות השונות אפשר לדמות למשחק כינויי הגוף: אני, אתה והוא. עבור הפילוסופיה הקלאסית היה הא־לוהים 'הוא' נעלם, נסתר. הגענו אליו בעיון, במעין מערכת משפטים מתמטיים. עבור המיסטיקה, היה אלוהים 'אני'. המפגש איתו התקיים בתוך האדם עצמו. לעומת זאת עבור הגישה הדתית האקזיסטנציאלית, מהמקרא ועד ימינו, אלוהים הוא 'אתה', והדתיות באה לידי ביטוי במעין מפגש בינו ובין האדם."

כו אלול תשפ"א ( המוסר של החסידות ) 3/9/21

מקורותיו של הציווי המוסרי העסיקו הוגים ופילוסופים, מקאנט ועד דוסטויבסקי. בעקבות החסידות, הראי"ה קוק מזהה אותם בנפש האדם פנימה

"בניגוד לגישות הקודמות, לפי הרב קוק מילת המפתח בחיוב המוסרי היא 'אותנטיות'. פירוש הדברים שכדי להגיע אל המוסר האמיתי עליי לקלף שכבות חיצוניות, של אגואיזם למשל, כדי לחשוף שכבה עמוקה יותר בתוכנו, שם נמצא המוסר. הרב קוק מאמין שהשאיפה המוסרית היא רצון אותנטי עמוק הנמצא בתוכנו. זוהי תזה אנטי־פרוידיאנית במובהק, והיא גם מאפיינת את רוב בניינה של החסידות. היא באה לידי ביטוי מרהיב ב'שפת אמת'', ומגיעה לשיא במשנתו של הראי"ה קוק הממשיך ויונק ממסורת חסידית זו. עוד על כך בע"ה ברשימה הבאה."

כ"ה תשרי תשפ"ב 1/10/21 ( עידן הספק והייאוש )

הכחשת האני הפנימי, ויתור על התקווה האוטופית, וסילוף כוונת המחבר: הפוסט־מודרניזם אינו יכול להתיישב עם עולמה של היהדות

"בפוסט־מודרניזם התמזגו שלוש הדמויות הללו - הוא מקדש את הכאן ועכשיו ואת השחרור מכבלי האיסור, וגם נופל למלכודת הספק והייאוש. זוהי עייפות הנובעת מכישלונה של הפילוסופיה, כישלון שעבור רבים הוא מכריע וסופי. הפוסט־מודרניזם התעייף מלחפש את האמת הפילוסופית ואת האוטופיה האנושית. לדעתי התשובה היחידה לכך היא האמונה הדתית, שהיא הוודאית הסובייקטיבית בעולם של אי־ודאות אובייקטיבית, ובבסיה עומדת גם האמונה בקיומה של אמת ובקיומה של התקווה."

אלו דברים לשבת פרשת כי תבוא תשפ"א

 

"מהי לשון 'תשובה' ?", שואל הרב סולובייצ'יק בספר "על התשובה" וממשיך שם: "מה משמעותה האטימולוגית המדויקת של 'תשובה' ? בתנ"ך אנו מוצאים את המלה 'תשובה' רק במובן אחד: 'לתשובת השנה' (שמו"ב יא א; מל"א כ, כב; דהי"א כ, א ועוד), כלומר, תקופת השנה, מעגל של זמן. חוץ מביטוי זה מופיעה ' תשובה' בתנ"ך עוד פעם אחת, בשמואל (שמו"א ז, טו-יז). שם נאמר: 'וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו. והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל והגלגל והמצפה, ושפט את ישראל את כל המקומות האלה. ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ושם שפט את ישראל ויבן שם מזבח לה''. גם כאן ל'תשובה' מובן של השלמת המעגל: לאחר שסבב שמואל בכל ישראל, היה חוזר ושב אל הרמה, כי שם ביתו.
התשובה היא תנועת מעגל. כאשר נמצאים במעגל גדול, דומה, לפרקים, כי מתרחקים והולכים מנקודת המוצא, אך למעשה הולכים וקרבים אליה. ככל שמתרחקים - חוזרים ומתקרבים. 'לתשובת השנה', בראש השנה, מתחילים לספור  מניין ימים חדש, ועם כל יום שעובר מתרחקים מראש השנה. אבל כל יום שעובר יש בו חזרה, התקרבות להשלמת מעגל השנה, לקראת ראש השנה הבא. 'ותשובתו הרמתה'. שמואל היה מהלך במעגל. בעוזבו את הרמה, ללכת ולסובב אל בית אל והגלגל והמצפה, כבר אז היה שב וחוזר לרמה, כי שם ביתו; כי שם ברמתים צופים, חייתה חנה אמו, שם עברה עליו ילדותו ושם נעוצים שרשיו. שמואל היה מנהיג ושופט לכל ישראל, הוא סובב בכל תפוצות-ישראל, אך בכל הליכותיו נשא פעמיו לכיוון אחד, לביתו. הוא היה שייך לכלל ישראל, כל ארץ ישראל היתה ביתו אבל הבית האמיתי נשאר במקום אחד, ברמה, כי שם ביתו. רק שם הוא יכול היה לבנות מזבח חייו לה'. 'וישפט שמואל את ישראל כל ימי חייו', בהרבה מקומות שימש שמואל כמנהיג ושופט, אולם כח משפטיו נבע מן הרמה, מביתו, 'כי שם שפט את ישראל'. כל כמה שאדם גדול - אין הוא יכול לעזוב את בית אבותיו. כל משפטיו - משם הם באים."*

מוטיב התנועה המעגלית מוצא את ביטויו גם ב"קהלת": "הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן; סוֹבֵב סֹבֵב הוֹלֵךְ הָרוּחַ, וְעַל-סְבִיבֹתָיו שָׁב הָרוּחַ". ( א,ו )

וכן בשיר הפותח את פרק ג' שם:

"לַכֹּל, זְמָן; וְעֵת לְכָל-חֵפֶץ, תַּחַת הַשָּׁמָיִם. 

          עֵת לָלֶדֶת,        וְעֵת לָמוּת;
          עֵת לָטַעַת,        וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ.
          עֵת לַהֲרוֹג        וְעֵת לִרְפּוֹא,
          עֵת לִפְרוֹץ        וְעֵת לִבְנוֹת.
          עֵת לִבְכּוֹת          וְעֵת לִשְׂחוֹק,
          עֵת סְפוֹד         וְעֵת רְקוֹד.
          עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים,        וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים;
          עֵת לַחֲבוֹק,         וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק.
          עֵת לְבַקֵּשׁ         וְעֵת לְאַבֵּד,
          עֵת לִשְׁמוֹר        וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ.
          עֵת לִקְרוֹעַ        וְעֵת לִתְפּוֹר,
          עֵת לַחֲשׁוֹת        וְעֵת לְדַבֵּר.
          עֵת לֶאֱהֹב         וְעֵת לִשְׂנֹא,
          עֵת מִלְחָמָה        וְעֵת שָׁלוֹם."  

השיר הזה הולחן על ידי פיט סיגר בשנות הששים והפך ללהיט בעיבוד שנעשה על ידי להקת הבירדס.

https://www.youtube.com/watch?v=i2OYfmiysWo

וראו

https://www.youtube.com/watch?v=TcVmBRcZ92o

שבת שלום

     ג'ף

*הרב יוסף דוב הלוי סולובייצ'יק, "על התשובה דברים שבעל פה", כתב וערך והוסיף אחרית דבר, פינחס הכהן פלאי, הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית ירושלים, מהדורה חמישית תשמ"ג, עמ' 58 -59

אלו דברים לשבת פרשת כי תצא תשפ"א

 "כאשר אדם מנסה להגדיר ולצמצם, לא רק שבסוף מה שנשאר לו מן התורה הוא חלקי בלבד, אלא שנוצר בה חיסרון מהותי: לרוב כוונתו תהיה לתת לתורה פרצוף אנושי, פרצוף שאותו ניתן להשיג בכללותו ובשלמותו; אולם התורה, אם אני לא מעוות אותה - לא נותנת לנו להגדיר אותה בצורה כזו, היא לא נותנת שנבנה אותה כמו פרצוף אנושי. התורה היא מה שנקרא 'מעשה א־לוהים'.

לפעמים כשאדם מסתכל בעולם, תגובתו הפשוטה היא , ' למה הכל הולך בדרך עקלתון ? למה הבריאה לא יותר פשוטה' ? ובמילים אחרות: אם הייתי רוצה מכונה המיועדת למלא פונקציה מסוימת - אפשר היה לעשות אותה יותר יעילה; ואילו העולם - הכל הולך בה עקום, לא ברור מה מטרותיו ואילו פונקציות הוא ממלא.

צירוף הפרשיות בתורה מלמד אותנו, שהניסיון לתת לדברים הסבר כאילו כל הרעיון מונח בכיסי, הוא פשוט בלתי אפשרי; כאשר אדם בונה מבנה, הוא עושה זאת באופן שלפי הבנתו יהיה יעיל להשגת מטרות מסוימות. ואילו כשהקב"ה עושה דבר מסוים, הוא לא מתחשב בדעתנו לגבי פרט זה או אחר; הוא בונה תבנית אחרת, הבנויה לפי התכניות שלו. וכשאני כבן אדם עוסק בתבנית כזו - לעולם לא אוכל להבין אותה לאשורה, לא משנה אילו ניסיונות מכל המינים אעשה, וכמה אנסה ללמוד איך היא פועלת. אני יכול לחיות בתוך העולם - אך יש גבול  לאפשרותי לשנות אותו. וגם התורה היא מעשה א־לוהים, ואני בסך הכל עומד מולו, ומסתכל. הרי גם את התבונה, בסופו של דבר, איני מקבל אלא מהקב"ה."

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ בדבריו על פרשת השבוע בספרו, "חיי עולם", הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 428 

שבת שלום

    ג'ף

"הרבי של מרטין לותר קינג"

 חיבור קצר של דרור בונדי "אלוהים הומניזם ודמוקרטיה במשנתו של אברהם יהושע השל" בהוצאת המכון הישראלי לדמוקרטיה נפתח כך:

"זמן מועט לפני שנרצח באפריל 1968 ביטא מרטין לותר קינג את הערכתו הרבה כלפי חברו הטוב, אברהם יהושע השל:

' הוא אכן נביא אמת גדול[...] פה ושם מגלים אנו את אלו שמסרבים לשקוט מאחורי חומת המגן של חלונות הזכוכית הצבעוניים, שאינם חדלים לבקש את גילויי הרלוונטיות של התובנות האתיות האדירות של המורשת היהודית־נוצרית שלנו, היום, לדורנו. אני מרגיש שהרב השל הוא אחד מן האנשים הרלוונטיים לכל הזמנים, שניצבים תמיד בתובנה נבואית כדי להדריך אותנו בימים קשים אלו. הוא היה אתנו ברבים מן המאבקים שלנו. אני זוכר את הצעידה מסלמה למונטגומרי, איך הוא עמד לצדי וביחד עמנו בשעה שניצבנו נוכח המשבר. אני זוכר היטב את המפגש שלנו בשיקגו, בכנס על דת וגזע.'*

קינג והשל נפגשו לראשונה חמש שנים לפני כן בשיקגו, וקרבתם הרוחנית המוסרית הייתה לחברות אישית אמיצה בצעדה המשותפת שלהם בסלמה ב1965. כך כתב השל ביומנו על משמעותה של צעדה זו עבורו:

' עלו בשיכרוני אותן הליכות שהלכתי לצדם של אדמו"רים במגוון הזדמנויות. הרגשתי תחושת קודש במעשי. ד"ר קינג הביע בפני פעמים מספר את הוקרתו. הוא אמר 'איני יכול לומר לך עד כמה נוכחותך משמעותית בעבורנו' [...] חשתי שוב את שחשבתי על הממסד היהודי הדתי כבר לפני שנים - שהוא שוב החמיץ הזדמנות אדירה, את ההזדמנות לפרש את תנועת זכויות האזרח במונחי היהדות.'*"

* הערות השוליים הושמטו. ראו במקור. יש הרבה מה לעיין ולומר על הסיפור הזה אך אכמ"ל

מתוך המבוא ל"חקירות" מאת עדנה אולמן - מרגלית

 "נקודת המוצא לספר היא פִּסקה מהוידויים של אוגוסטינו, המציגה תפיסה קדם־פילוסופית של לימוד לשון־אם. בתפיסה זו טמונות כל המלכודות שהפילוסופים - לדעת ויט' - נופלים לתוכן ואשר מהן הוא ינסה לחלצם. כבר בנקודה זו יש לשים לב לכך שבקטע המצוטט אין אוגוסטינוס מפתח תאוריה לשונית אלא מוסר תיאור, פורש תמונה. מבחינה זו ראוי לחקירות פילוסופיות להיפתח בפסקה אוגוסטינית זאת: הרעיון המוביל של ויט הוא שכל התאוריות הפילוסופיות מעוגנות בתמונות שגויות ( 'נמצאנו כלואים בתמונה' - ס' 115). את מושג התמונה של ויט' יש להבין כמערכת ייצוג של המציאות. ויט' אינו סבור שניתן להשתחרר מתמונות לחלוטין, אלא שיש להכיר בהן, להכיר אותן ולהחליש את אחיזתן. עיקר המאמץ שלו מופנה לעקירתן של התמונות הגורמות לאשליות פילוסופיות, וזאת על ידי המרתן בתמונות - לא בתאוריות - אחרות. אין צורך לשכנע ולהשתכנע בכך שהתמונה האחרת היא ה'נכונה': התראפיה הפילוסופית מושגת כתוצאה מכך שנוכחים בעצם אפשרות קיומה של תמונה חלופית."

אלו דברים לשבת פרשת שופטים תשפ"א

 אך למען הפרוטוקול

היום פרסמתי בפייס ובמיילים אלו דברים במתכונת שונה. מאז שאני לא מצליח להטמיע כאן סרטונים - זה מקביל. הפניתי באותם אתרים לשיר של דילן  - הבלדה על הוליס בראון עם כמה מילות פתיחה: אמרתי שאני מתגעגע לדילן ששר כאן. וזה נכון. 

https://www.youtube.com/watch?v=_8xkxy3tXTA

שבת שלום

   ג'ף

כעת בלי נדר אני הולך לשים כאן כמה דברים של עדנה אולמן מרגלית על חקירות פילוסופיות של  ויטגנשטיין

אלו דברים ליום רביעי בשבת פרשת שופטים תשפ"א

 במפגש השל המקומי והעיתי השבוע דיברנו על חירות, על תשובה ועל עוד כמה דברים ( כמו הרעיון של ברית - במובן של "חוזה" ). אחת המשתתפות הזכירה כי הגיע לידיה הספר של הרב שג"ר "שובי נפשי" על התשובה. תת הכותרת של הספר הוא "חסד או חירות". זה הזכיר לי את הסיפור הבא שסיפר הרב שג"ר בחוברת דקה שנקראת "זכרון ליום ראשון - דרשות לימים נוראים":

"מה זו תשובה ? היתה לי הארה בענין השבוע. נסענו לירושלים, ובדרך אספנו חייל. הוא נראה עייף ומטורטר. לפתע פלט אנחה, 'אוי, כמה טוב יהיה בבית.' עמדו לפניו עוד כמה שעות טובות של נסיעה, אך מה שחשוב - שהוא כבר בדרך הביתה. בבית מצפה לו אמא, ושם יוכל להאסף, לנוח, לשוב לזמן מה לילדות. הוא שב הביתה.

התשובה העליונה איננה תשובה על חטאים, אלא שיבה הביתה, לאמא, למקום שממנו הנשמה באה. לשוב לילדות, לשלמות שבטרם החטא, לאיפה שפעם היינו.  הילד התבגר, הפך לחייל. ככזה הוא יעיל, מפוכח, חייב לדאוג לעצמו ולהלחם לבדו. אך טוב שבאיזה מקום עדיין ישנה אימא שמרחמת, שתמיד יכול הוא לבוא ולהכנס תחת כנפיה."

הרב שג"ר, זכרון ליום ראשון, דרשות לימים -נוראים, הוצאת ישיבת שיח, עמ' 19

אלו דברים לשבת פרשת ראה תשפ"א

 ישיעהו ליבוביץ בדבריו על פרשת ראה, ב"הערות לפרשיות השבוע" אומר:

"בזמן המועט העומד לרשותנו אני רוצה לעמוד, וגם זה בדרך רמז בלבד, על ענין החוקה הסוציאלית, שבמסגרתה אמורים שני פסוקים מפורסמים, שיש לברר את היחס ואת הקשר - או שמא את הניגוד - ביניהם. בשמיטת כספים נאמר: 'כי לא יהיה-בך אביון, כי-ברך יברכך ה' בארץ' וכו'. ובמצות צדקה, בקשר ל'לא תקפוץ את-ידך...פתוח תפתח את-ידך', נאמר: 'כי לא-יחדל אביון מקרב הארץ'. הסתירה בין שני הפסוקים האלה היא מדומה. את 'לא יהיה-בך אביון' אין להבין כהבטחה, אלא כדרישה המכוונת לאדם. מוטל עלינו למנוע מציאות אביון בקרבנו על-ידי קיום מצות שמיטת כספים וכל הדינים האחרים שמשמעותם היא סוציאלית. בלעדי סידורים אלה, שאנחנו חייבים להנהיגם, יתקיים הפסוק האחר: 'לא-יחדל אביון מקרב הארץ'. האביון איננו מתבטל מעצמו, ז.א.: 'משטר שיש בו עוני ודלות איננו מתבטל מעצמו, ואף אין להטיל את ביטולו על 'הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון', אלא ה' דורש ממנו שנדאג שלא יהיה אביון בקרב הארץ.

הדבר הזה הוא חשוב, משום שממנו יש ללמוד על הרבה דברים, האמורים הן בתורה והן בנביאים  והמוחזקים כעין הבטחות למה שיבוא על-כל-פנים. משמעותה של הבטחה אלהית איננה כמו אורקולום אלילי, שמגיד לנו מה יהיה. אילו היה זה ככה, לא היתה בזה משמעות דתית. הבטחה אלהית היא תמיד דרישה המוכוונת לאדם : כך צריך להיות. כך הובן עניין ההבטחות הנבואיות ע"י תוספות, תעודה גדולה של היהדות הרבנית  כ-2,500 שנה לאחר מתן תורה, ומשמעותו עמוקה מאד מבחינה אמונית דווקא: 'אין נביא מתנבא אלא מה שראוי להיות' - ואין בזה ערובה שכך יהיה. דברים אלה אמורים גם בעניין גאולת ישראל ושיבת ישראל. כל זה ראוי להיות, אבל אם אכן יהיה דבר זה תלוי, לפחות בחלקו, בנו.

הענין שאנחנו דנים בו הוא מעין פרדיגמה לכך: ראוי שלא יהיה בך אביון, אבל דבר זה איננו מובטח, אף-על-פי שנאמר 'לא יהיה-בך אביון כי-ברך יברכך ה' '. ברכת ה' מותנית בכך שתעשה את כל הדרוש לחיסול העוני, ואם לא כן - 'לא יחדל אביון מקרב הארץ'. ושמא נלמד מזה גם על היעודים הגדולים וההבטחות הגדולות לעם ישראל כולו, ונזכור שהבטחות נפלאות, מן הנפלאות ביותר, ניתנו על-ידי הושע ועמוס וירמיהו ויחזקאל לעשרת השבטים, שיחזרו וישובו מגלותם. נבואות אלה לא נתקיימו, אך הדבר איננו מערער את האמונה בנביאי האמת והצדק. מה שניבאו הוא מה שראוי היה להיות, וכנראה אנחנו לא היינו ראויים שהדבר יתקיים."*

שבת שלום

    ג'ף

*י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 120 -121