מלחמה - צ'ארלס סימיק

 מלחמה 

צ'ארלס סימיק

האצבע הרועדת  של אשה

יורדת למטה ברשימת ההרוגים

בערב השלג הראשון

הבית קר והרשימה ארוכה

השמות של כולנו כלולים בה.

מבזק ___מבזק.___מבזק....מבזק....מבזק.....מבזק....

במסה שנקראת "בשבחה של שטות" כותב צ'ארלס סימיק : "הנה המבט שלי על המאות הארוכות הקודמות הללו:

מאה אחת אינה גרועה מחברתה, לעניות דעתי. שבר ענן מדי פעם, שנ"צ בַּצל, בזרועותיה של האחת והיחידה, נשיקה אחת או שתים, וזהו זה. במוקדם או במאוחר הארוחה נאכלת ואנחנו נותרים עם כמה עצמות עוף בצלחת שלנו. שאר הזמן מדובר במגפות, מלחמות, בצורות, רדיפות, גלות, ומאות פגעים ויגונות אחרים ששולטים ביד רמה."

ההשלמות הנדרשות תבואנה ב"נ בהמשך עם החזרה למחשב הנייד

אלו דברים לשבת פרשת שקלים - ויקהל תשפ"ב

ישראל אלירז מצטט את ויטגנשטיין באומרו : "מה שאנו מספקים אלה הערות על תולדות טבע האדם."

קיבצתי להלן כמה פרגמנטים - שברים, מפה ומשם, ברוח הימים האלו, מתוך תימהון.

כפי שאמר וואלס סטיבנס : השירה היא אלימות מבפנים שעוזרת לנו להתמודד כנגד האלימות מבחוץ.

יהודה עמיחי בבית הראשון ב"שיר ליל שבת" כותב: 

הֲתָבוֹאִי אֱלַי הַלַּיְלָה?
כְּבָסִים כְּבָר יָבְשׁוּ בֶּחָצֵר.
מִלְחָמָה, שֶׁאַף פַּעַם לֹא דַּי לָהּ,
הִיא עַכְשָׁו בְּמָקוֹם אֲחֵר.

הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ בדברים על "סיפור" הקמת המשכן שבשתי הפרשות האחרונות של ספר שמות  אומר :

"התהליך שבסופו של דבר 'מכריח' את הקדמת בניית המשכן מתחיל  בחטא העגל."

"מספרם של עושי העגל הוא באמת קטן; רוב מניינם של ישראל באמת לא שייך לכך. מה קרה אם כן ? מתברר, שיש מעגל רחב מאוד של אנשים, שאחרי שכבר יש עגל, הם הולכים אחריו ביחד עם כולם. משה רבנו איננו, ומישהו מציע שבמקומו יהיה עגל, זה אמנם לא בדיוק כמוהו - אבל בשעת הדחק אפשר להסתפק גם בו. במצב הזה, גם אלה שאינם משוגעים לעגל , נשאבים פנימה."

ישעיהו ליבוביץ כותב:

 "לעבודת העגל אין צורך להתגבר; ואילו עבודת ה' היא גבורה. אבל כבר בתהילים עובדי ה' נקראים : 'גבֹּרי כֹח עֹשי דברו'. לעבודת העגל  האדם נדחף מטבעו; לעשות את דבר ה' - זוהי גבורה גדולה."

ישראל אלירז:

"הדרך היחידה להתעסק בזעיר, החולף, הבלתי נראה כמעט, הוא להעיד בדרך של שברים. ההערות על העולם אומרות שאיני יכול להעיר הערה אחת כוללת על העולם."

אהרן אפלפלד כותב:

"העזרה באה ממקום שלא ציפינו לה, מאיש שלא היה בשואה, אבל את הבלהות כבר חזה בימים השלווים של הממלכה ההבסבורגית השוקעת, הרי הוא היהודי פראנץ קפקא. אך נגענו בדפי 'המשפט' לא הירפתה מאיתנו התחושה, כי הוא היה עמנו בכל גלגולנו. כל שורה אמרה אנחנו. בשפתו של קפקא מצאנו מצד אחד את החשד ואת הספקנות ומאידך את הכיסופים החולים לפשר. קפקא החזיר לנו פתע את המלים. אלמלא קפקא ספק אם היה בכוחנו להעלות מן הנבכים אפילו מלה אחת. מבחינתנו, הוא לא רק היה מורה אלא גואל. המחשבה, שאין אנו בודדים בנסיון שלנו, לא רק הקלה עלינו אלא הכניסה אותנו אל המעגל הרחב של הסבל הרוחני."

שבת שלום

    ג'ף

מקורות

חוה פנחס-כהן, אסכולה של איש אחד, דיאלוג עם ישראל אלירז, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 165

Wallace Stevens The Necessary Angel Essays On Reality And The Imagination

יהודה עמיחי, שירים 1948 -1962, הוצאת שוקן, תשל"ז, עמ' 89

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 201

י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 63

אהרן אפלפלד , "מסות בגוף ראשון ", הוצאת הספריה הציונית על יד ההסתדרות הציונית העולמית, עמ' 15

אלו דברים לשבת פרשת כי תשא תשפ"ב

 

אלו דברים של ר' מאיר שמחה כהן מדווינסק (בעל ה"משך חכמה") על שבירת הלוחות בידי משה :

"כי התורה והאמונה הם עיקר האמונה הישראלית, וכל הקדושות - ארץ ישראל וירושלים והמקדש - אינן אלא פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל ענייני התורה בין במקום ובין בזמן, והיא שווה בארץ ישראל ובחוץ לארץ...ואל תדמו כי המקדש והמשכן הם עניינים קדושים בעצמם. חלילה. השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסרה מהם כל קדושה והמה ככלי חול, באו פריצים וחיללוה...ויותר מזה: הלוחות, מכתב אלוהים, גם הם אינם קדושים בעצמם, רק בשבילכם, אם אתם מקיימים אותם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה [זה ביטוי מדרשי חריף, שמציין את מעשה העגל סמוך להר סיני -י.ל] - המה [הלוחות] נחשבים לנבלי חרש, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם כשאתם שומרים אותם. סוף דבר [הדברים האלה ראוי שייכתבו בכתב בולט היום לעינינו- י.ל]: אין שום עניין קדוש בעולם...רק השי"ת שמו הוא קדוש...כי אין בנברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת התורה כפי רצון השי"ת...וכל הקדושות הן מצד שציווה הבורא לעבוד אותו." (ההדגשות אינן במקור והן של הח"מ )

הדברים מובאים על ידי ישעיהו ליבוביץ  [י.ל. לעיל ] ב"הערות לפרשיות השבוע". הוצאת אקדמון, עמ' 61

שבת שלום

    ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת תצוה תשפ"ב

שלום רוזנברג בפרק הראשון בספרו "טוב ורע בהגות היהודית" כותב:

"סבור אני שהמחשבה היהודית מהווה מעין דיאלוג. דיאלוג עם החוץ ודיאלוג של האדם היהודי עם עצמו".

בוב דילן בשיר שנקרא Restless Farewell ( פרידה לא שקטה ) כותב:

It’s for myself and my friends my stories are sung

סיפוריי מושרים עבור עצמי ועבור חבריי

ישעיהו לייבוביץ בדבריו על פרשת השבוע מביא סיפור קצר, שאומר משהו על מצבנו האנושי, שדילן ושלום מכוונים עליו גם הם בדבריהם לעיל.

שואל לייבוביץ: "מדוע בבניית המשכן אמורה השכינה  להצטמצם בטווח של שתי אמות וחצי על אמה וחצי, ואילו לאחר מכן אין העולם ומלואו מספיק כדי להכיל אותה ?"

ומשיב:

" על זה ניתנה תשובה בארמית, במשל שכנראה היה רווח בציבור שנקרא אותו כלשונו ונתרגמו ונפרשו: 'כי רחימתין הוה עזיזא אפוּתְיא דספסרא שכיבן, השתא דלא עזיזא רחימתין - פוריא בר שתין גרמידי לא סגי לן'. הדבר מוצג כשיחה בין בעל ואשתו, או בין מאהב ומאהבתו, והם אומרים, או הוא אומר לה, או היא אומרת לו: כשאהבתנו היתה עזה יכולנו לשכב יחד על חודה של חרב. לשון אחר: חוד של חרב לא היה צר לנו לשכב יחד, משום שהיתה אהבה רבה בינינו. עכשיו, כשפסקה או נחלשה האהבה בינינו, מיטה ברוחב 60  אמות אינה מספיקה לנו. כל אחד חש שהשני דוחק אותו אפילו במיטה של 60 אמה. כשהאהבה בין ישראל ואלוהיו היתה עזה, יכלה השכינה להצטמצם ולבוא במגע עם ישראל על הכפורת, בתחום של שתי אמות. וכשנחלשה האהבה הזאת - 'השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה'".

שבת שלום

    ג'ף

מקורות: 

שלום רוזנברג, טוב ורע בהגות היהודית, ספריית 'אוניברסיטה משודרת' , משרד הבטחון - ההוצאה לאור, עמ' 9

https://www.bobdylan.com/songs/restless-farewell/

י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 59

אלו דברים לשבת פרשת תצווה תשפ"ב

קולות שונים יש בעולם.

קולות שונים ומגוונים.

שתי אוזניים ניתנו לנו לשמוע.

פה אחד. 

שתי עיניים.

כן כן  אני יודע. אף  אחד.

לאן זה הולך גודמן ?

לפום צערא אגרא.

זקן - זה קנה חכמה.

הרהורים.

השנים החולפות.

הבן של המלך, נהייה לימים למלך

הילד נהיה נער, הנער גבר וכו' וכו'

אני חושב על שלמה, הבן של דוד,

על אחיו, על חצר המלוכה, הנשים

אני חושב על שיר השירים, משלי וקהלת

על הבית הפותח של שירי סוף הדרך

של לאה גולדברג

"הדרך יפה עד מאוד - אמר הנער
הדרך קשה עד מאוד - אמר העלם
הדרך ארכה עד מאוד - אמר הגבר
ישב הזקן לנוח בצד הדרך"

אני חושב על סמכות

ועל ניצול לרעה של סמכות

ואני חושב על דקרט ועל עוד כמה 

נשים במטבח שמכינות ארוחות

ומזימות לאנשים בחצר

ואני חושב על שליטים 

על אנשים שנושאים ויישאו באחריות

ואני חושב על ההמון, והרבה אני חושב על הבוחשים

מאחורי הקלעים נסתרים מעיני הציבור, כן כן

אני חושב עלינו, היועצים, היועצים למיניהם...

אתם יודעים...לא נלך לשם....

cogito ergo sum

"אני חושב משמע אני קיים"

האמנם ?

"המטבח סגור."

במוצבים על הקו אין דבר כזה

אנדרלמוסיה של גיל הנעורים

הורמונים משתוללים, נשק, שלג

היררכיה, אנשים שלקחו את סיפורי הגבורה

ששמעו בילדותם ברצינות רבה

כן. כן הפנימו. האמינו

האמינו בשליחות

ברחו מדיכוי. אורות אתר הצילומים

אתה חושב שיש שם רכבת...

הבמאי יושב שם, עומד שם

צועק...

אז מה עושים עם הקולות ?

זאת שאלה. מורות לספרות לדורותיהן

עוסקות בשאלה הזאת, כמו גם  מורים ותלמידים....

"תעתועי השפה" כן תעתועי השפה

מהם צריכים להיזהר, ניסה ויטגנשטיין

להסביר בברחו מאבשלום שבראשו, 

ממפלצות הארמון בוינה

רכבת לילה לקהיר

נוסעת דווקא למקום אחר

תור הפלאות 

אין סוף..."סְגור הבסטה"

בְרח מן הייאוש

מן האלימות, "כן וירג'יניה..."

יש שדים , גם אחרי פסיקת הרמב"ם

גם אחרי הרבי מקוצק

והעיבוד של הסיפורים 

שנעשה במנהטן אחרי המלחמה

כן כן מנהטן

אלו דברים ליום שלישי בשבוע של שבת פרשת תצווה תשפ"ב (ט)

אפשר לחשוב שעבודתו של ויטגנשטיין "חיסלה מן העולם" את המטפיזיקה ואיתה את מושג האמונה.

לפי דברים שאני קורא לאחרונה, של מונק ושל דרורי, לא זה המצב ולמצער אין זה תיאור מדויק של המצב.

בלי להאריך ובהתחשב בכך שממילא בלתי אפשרי למצות את הנושא  ( בעיקר אם לוקחים בחשבון שעסקינן ב"פעילות מתמדת כנגד תעתועי הלשון" ) אני רוצה להביא כאן דברי סיכום של הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ למאמר קצר שלו שמופיע בקובץ עב־כרס "על האמונה" בעריכת הלברטל, קורצוייל ושגיא:

"לסיכום, מן הדין שיהיה בעולם צירוף וזהות שלמה בין אמונה ויראת שמים; בין ההכרה והחוויה הרגשית לבין המעשה. ואולם במציאות כפי שהיא קיימת בפועל, לא תמיד באים הדברים הללו כשהם מחוברים זה לזה, ובוודאי לא בעוצמה שווה. אמונה פנימית ויראת שמים חיצונית עשויים להתקיים בלי קשר מחויב. אין בכך כדי לומר שכך צריכים להיות פני הדברים, ובכל הדורות ניסו גדולי ישראל להביא לידי חיבור שלם יותר בין השתיים - אבל בפועל, יש לחכות לעתים אחרות שבהן יוכל חיבור זה להגיע לידי שלמותו."

מתוך "שיחות עם ויטגנשטיין" של מאוריס או־קונר דרורי

 

":WITTGENSTEIN: I have been reading in a German author, a contemporary of Kant's, Hamann, where he says, commenting on the story of the Fall in Genesis: 'How like God to wait until the cool of the evening before confronting Adam with his transgression.' Now I wouldn't  for the life of me dare to say, 'how like God'. I wouldn't claim  to know how God should act. Do you understand Hamann's remark ? Tell me what you think - I would really like to know.

DRURY: Perhaps if something terrible had happened to one at a time when one felt strong enough to bear it, then one might say: 'Thank God this didn't happen before, when I could not have stood up to it.'

Wittgenstein didn't seem pleased with this answer.

WITTGENSTEIN: For a truly religious man nothing is tragic."

Maurice O' Connor Drury, Conversations with Wittgenstein in The Selected Writings of Maurice O' Connor Drury on Wittenstein, Philosophy, Religion and Psychiatry, Ed. John Hayes, Bloomsbury Academic, Bloomsbury Publishing Pic, p. 100

אלו דברים למוצ"ש פ' תרומה תשפ"ב

 בשבת עיינתי בקובץ ראיונות שערך אהוד בן עזר עם הוגי דעות שונים שנקרא "אין שאננים בציון". להלן הפתיחה לראיון עם שמואל הוגו ברגמן:

"בן עזר: האין אנו משלמים מחיר רב מדיי בעד הגשמת הציונות - מחיר אבדן רגישותנו ? אבדן החוש לסאטירה, להומור, אבדן ה'זרות' האינטלקטואלית היהודית, אותה 'תלישות' פורייה, אשר אפיינה ומאפיינת את מעמדו של האינטלקטואל היהודי בגולה ?

ברגמן: אם אתה שואל על ההערכה של מצבנו בגולה, ועל ה'מחיר' ששילמנו, אני מוכרח לומר שאינני מעריך כלל וכלל את תפקידנו כאינטלקטואלים בגולה באותה מידה של הערכה הנשמעת מדבריך. התפקיד שלנו היה פאראזיטי. לפני עיניי כל אותם היהודים שפעלו בגרמניה  לפני מלחמת‏־העולם  הראשונה ובייחוד אחריה, בשנות העשרים; אולי הייתה להם, ובוודאי הייתה להם, פונקציה מעוררת כלפי העם הגרמני בשעתו, אבל כביטוי של עם, של העם היהודי וכתרומתו לתרבות האנושית - דומני, כי הסיכום הוא שלילי מאוד. תפקידנו אז בגרמניה, וכנראה כיום באמריקה ובאנגליה ( אך איני מומחה לכך ) - אינו עושה עליי כלל רושם חיובי.

קשה להסביר זאת למי שלא חי באותה תקופה שבאה, בין־היתר, לידי ביטוי בולט בכתב־העת של *שווארצשילר* "Tagebuch'  וב־'Weltbune' של *זיגפריד יעקובזון* - מעל דפיו זרקו היהודים מדי שבוע בשבוע איזו זריקה של שלילה ושל רוגז לתוך דמו של העם הגרמני. הם , היהודים, ראו הרבה, ומתוך מצבם נטול־האחריות יכלו להרשות לעצמם לגלות את כל הצדדים השליליים שבחיי העם הגרמני; והם יכלו לצחוק על הקצין הגרמני, על הבורגני הגרמני ועל הבית הגרמני - ולגלות בהם את כל הצדדים השליליים. הדבר התחיל כבר עם היינה.

ייתכן כי בשביל העם הגרמני היה בזה מין סם מרפא ומחיֵה על־ידי גרימת כאבים וגם בצורה של הלעגה, אך דומני שאנחנו הציונים , ובצדק, סלדה נפשנו מן התפקיד הזה. מובן שהיו אנשים, גם מבין הגויים, שראו בתפקיד זה שליחות של עם ישראל; אך אם כישרונו מספיק רק לידי־כך - אני מעדיף את התרומה החיובית הקטנה ביותר שאנו תורמים, או מקווים לתרום כאן, על כל הדבר המרעיש הזה."

אהוד בו עזר, אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות, ספרית אפיקים , הוצאת עם עובד, 1986, עמ' 84-83

פוסט בברלה

 מאחורי הפוסט להלן שלוש הנחות:

הראשונה: ויטגנשטיין הוא בין הפילוסופים החשובים ביותר של המאה ועשרים "אם לא הא".

השניה: ככל שהנחה א' אינה מופרכת - צריך להכיר, לכל הפחות את "ויטגנשטיין", ואם לא מבטלים לחלוטין את דבריו, אז  צריך לקחת אותם בחשבון, איכשהו.

ההנחה השלישית אומרת שאם אני אשים "בברלה" את הדברים הבאים - התגובות עליהם, עשויות לסייע בידי להבינם.

במבוא לכרך הראשון לפרשנותו של אליעזר מלכיאל ל"חקירות פילוסופיות" של ויטגנשטיין ( להלן : וו ) כותב מלכיאל:

"בהפשטה רבתי ניתן לומר, שוו של ה*אורתודוקסים*...נושא בשורה חתרנית כלפי אורחות המחשבה היומיומית, בעוד שלפי פרשנותם של *הוויטגנשטיינים החדשים* עיקר עניינו להגן עליהן מול חתרנות פילוסופית, שהיא 'היצר הרע' שנגדו הוא יוצא...

המחלוקת עמוקה - קל לראות שוו של *האורתודוקסים* הוא מטרה לחציו של וו של *החדשים* - והיא נוגעת גם לשאלה מהי פילוסופיה, מהו תפקידה ומהן המתודות שלה. חתרנות פילוסופית זקוקה לנקודת ראות שמחוץ לאופקי המחשבה היומיומית, לתיאוריה כללית של שפה ומחשבה שמכוחה היא מעמידה את אורחות המחשבה היומיומית לביקורת, והיא מפעל גלובלי, מוגדר וסופי. וו של *הוויטגנשטיינים החדשים* כופר בכל אלה, ועניינו ב*טיפול* בחולאים ( תרפיה ) שמקורם בדחף לחרוג מאופקי המחשבה היומיומית...לדחף שורשים אנושיים עמוקים ופארות מגוונות, והטיפול אינו גומל אותנו ממנו אחת ולתמיד אלא הוא משימה אנושית אינסופית."

אלו דברים לשבת פרשת תרומה תשפ"ב

כל הדרכים מובילות ל -- יהודה עמיחי

מהלך הדברים כך היה :

התחלתי את הכנת "אלו דברים" כדרכי, בעיון בדברי הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ על הפרשה בספרו "חיי עולם". הרב עדין אומר שם, בין היתר: "המבנה של המשכן מבוסס על כך שהכלל השלם של עם ישראל בונה אותו, וכל אחד יכול לתת את חלקו , מהחומרים הכי פשוטים עד ליקרים ביותר." לאחר מכן עיינתי בדברי ישיעהו לייבוביץ על הפרשה בספרו "הערות על פרשיות השבוע". לייבוביץ קובע שם: " התורה לא באה למסור לאדם אינפורמציה על מבנה העולם, אלא להגיד לו משהו על משמעות קיום האדם עצמו במסגרתו של העולם; והמשמעות הזאת אינה אלא עבודת ה'. "

זכיתי ללמוד אצל הרב עדין וגם אצל לייבוביץ'. ספריהם ותלמידיהם מאפשרים את המשך הלימוד גם אחר מותם.

החיתוך החד, וההצהרות החד משמעיות של לייבוביץ שלחו אותי ליהודה עמיחי. ליודה עמיחי שמזכיר לנו ש"מן המקום שבו אנו צודקים/ לא יצמחו לעולם/ פרחים באביב."

בין המאמרים הרבים והמגוונים בקובץ המסות של צ'ארלס סימיק שנקרא "החיים של דימויים", ישנו מאמר קצר המוקדש לשירתו של עמיחי. המאמר נקרא : "שירה: אומנות הזיכרון."

"הכל תלוי, כיצד מתבוננים בדבר", כותב סימיק בתרגום שלי. "להיות משורר בארץ הקדושה היא או ברכה או קללה, המקום ספוג בכל כך הרבה היסטוריה, כל כך הרבה מיתוסים ודת. מבחינת יהודה עמיחי היה זה כמו להיות נתון בין שני אבני ריחיים, או כמו להתגורר בשכנות עם הקב"ה. כשפתח את עיניו - הנה ניצב לפניו העבר המקראי. במקום שבו התחוללו בעבר נסים ונביאים הוכו בסנוורים של חזון כזה או אחר, ישנם כעת פקקי תנועה וחופים הומי אדם. עבור משורר אמריקאי מסורת היא דבר שתרים אחריה בספריה. עבור עמיחי בירושלים מסורת הגיעה אליו עם ספל הקפה של הבוקר ועם המבט הראשון מבעד לחלון."

ובהמשך:

"זיכרון ושכחה העסיקו אותו תדיר. הכל הצטמצם לשני המוטיבים הללו. כשמישהו זוכר - זה בגדר נס; העובדה שכולנו שוכחים היא בגדר 'זוועת עולם'. עמיחי היה איש חכם שביקש להזכיר לנו אודות הלבבות שלנו. בהירות שיריו היא עדות לצניעותו בפני גודל המשימה. הוא כתב שירים ליריים מכיוון שישנם רגעים בחיי כל אחד שאסור שיאבדו. מי יזכור את הזוכרים? הוא שאל. אנחנו" משיב סימיק," אנחנו שקוראים ואוהבים את שיריו. אנחנו נזכור."*

שבת שלום

ג'ף

**צ'ארלס סימיק, במסה שנקראת "Poetry: The Art of Memory", בקובץ "החיים של  דימויים" ( The Life of Images ), בהוצאת  Harper Collins , כל הזכויות שמורות לצ'ארלס סימיק,  עמ' 176-175,התרגום שלי - ג'ף