בשבת עיינתי בקובץ ראיונות שערך אהוד בן עזר עם הוגי דעות שונים שנקרא "אין שאננים בציון". להלן הפתיחה לראיון עם שמואל הוגו ברגמן:
"בן עזר: האין אנו משלמים מחיר רב מדיי בעד הגשמת הציונות - מחיר אבדן רגישותנו ? אבדן החוש לסאטירה, להומור, אבדן ה'זרות' האינטלקטואלית היהודית, אותה 'תלישות' פורייה, אשר אפיינה ומאפיינת את מעמדו של האינטלקטואל היהודי בגולה ?
ברגמן: אם אתה שואל על ההערכה של מצבנו בגולה, ועל ה'מחיר' ששילמנו, אני מוכרח לומר שאינני מעריך כלל וכלל את תפקידנו כאינטלקטואלים בגולה באותה מידה של הערכה הנשמעת מדבריך. התפקיד שלנו היה פאראזיטי. לפני עיניי כל אותם היהודים שפעלו בגרמניה לפני מלחמת־העולם הראשונה ובייחוד אחריה, בשנות העשרים; אולי הייתה להם, ובוודאי הייתה להם, פונקציה מעוררת כלפי העם הגרמני בשעתו, אבל כביטוי של עם, של העם היהודי וכתרומתו לתרבות האנושית - דומני, כי הסיכום הוא שלילי מאוד. תפקידנו אז בגרמניה, וכנראה כיום באמריקה ובאנגליה ( אך איני מומחה לכך ) - אינו עושה עליי כלל רושם חיובי.
קשה להסביר זאת למי שלא חי באותה תקופה שבאה, בין־היתר, לידי ביטוי בולט בכתב־העת של *שווארצשילר* "Tagebuch' וב־'Weltbune' של *זיגפריד יעקובזון* - מעל דפיו זרקו היהודים מדי שבוע בשבוע איזו זריקה של שלילה ושל רוגז לתוך דמו של העם הגרמני. הם , היהודים, ראו הרבה, ומתוך מצבם נטול־האחריות יכלו להרשות לעצמם לגלות את כל הצדדים השליליים שבחיי העם הגרמני; והם יכלו לצחוק על הקצין הגרמני, על הבורגני הגרמני ועל הבית הגרמני - ולגלות בהם את כל הצדדים השליליים. הדבר התחיל כבר עם היינה.
ייתכן כי בשביל העם הגרמני היה בזה מין סם מרפא ומחיֵה על־ידי גרימת כאבים וגם בצורה של הלעגה, אך דומני שאנחנו הציונים , ובצדק, סלדה נפשנו מן התפקיד הזה. מובן שהיו אנשים, גם מבין הגויים, שראו בתפקיד זה שליחות של עם ישראל; אך אם כישרונו מספיק רק לידי־כך - אני מעדיף את התרומה החיובית הקטנה ביותר שאנו תורמים, או מקווים לתרום כאן, על כל הדבר המרעיש הזה."
אהוד בו עזר, אין שאננים בציון, שיחות על מחיר הציונות, ספרית אפיקים , הוצאת עם עובד, 1986, עמ' 84-83
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה