אלו דברים לשבת ר"ח - פרשת תזריע תשפ"ב

 כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל על פרשת השבוע בספרו "חיי עולם":

"נראה שהצרעת היא 'מחלה' שבאה לאנשים גדולים. בספר 'ליקוטי תורה' ( כ"ב, ב ד"ה 'אדם כי יהיה בעור בשרו') יש מאמר קטן, פשוט וחלק על הפסוק הראשון בעניין הצרעת: 'אדם כי יהיה בעור בשרו'. הוא מביא את הזוהר ( תזריע מח, א ) בו נאמר שיש ארבע לשונות, ובעצם ארבע מדרגות, של בני־אדם, שהולכות מלמטה למעלה: 'אנוש, 'גבר', 'איש', ולמעלה מכולם 'אדם'. גם מה שכתוב בגמרא ( בבא מציעא קיד, ב ) ש'אתם קרואים אדם', בנוי על כך ש'אדם' הוא השם החשוב ביותר שיש למהות האנושית. משום כך יש לשאול מדוע גם בנגע הצרעת השימוש הוא בלשון 'אדם' - 'אדם כי יהיה', 'נגע צרעת כי תהיה באדם' ? הוא משיב שהיא הנותנת; סתם מישהו פשוט לא ראוי לקבל צרעת; הקב"ה לא טורח לשים סימן מיוחד על סתם בריה של מה־בכך בשביל להגיד שהוא לא בסדר - אפשר לראות  את זה עליו  גם בלעדיה. כשמישהו הולך ברחוב ויש לו קופה של שרצים מלפניו ומאחוריו, הקב"ה לא עושה אות ופלא כדי שידעו שהוא חטא, והוא לא צריך אזהרה של מעלה - הוא יודע בעצמו.

רק מי שנמצא במעלה גבוהה, שייך וצריך שיהיה עליו כזה 'אות ופלא'. הגמרא ( ברכות ה, ב) אומרת שהנגעים הם 'מזבח כפרה', ומשום כך לקבל נגע זו באמת מדרגה גבוהה, והמקבל צריך להיות שייך לכך."*

ובהמשך הדברים שם:

"במהלך ההיסטוריה היהודית, בעיקר בימי בית ראשון, היו הרבה נביאים שכולם היו אנשים גדולים שעשו מופתים בשמים ובארץ, ובכל זאת דבר לא הועיל: אנשים ישבו ושמעו את הנביאים, וכמו שאומר הנביא יחזקאל ( יחזקאל לג, ל-לב ), הם אמרו: 'הייתה דרשה הפלא ופלא, איזו שפה, איזו עברית, תענוג לשמוע' - ואחר כך הלכו לישון. רק במעבר בין תקופת בית ראשון לתקופת בית שני אפשר לראות שינוי ביחס של ישראל לדברי הנביאים. אחרי הכל, ימי בית שני, בהיקף הגדול הם ימים של יהדות שעוסקת  גם בעניינים אחרים, יותר טובים - ויש שינוי מהותי. למה ? כנראה שתקופת החורבן והגלות, התקופה של 'איכה ישבה בדד', עשתה שיעור יותר טוב במוסר מאשר כל הנביאים גם יחד. הבדד הזה הוא מאוד מאוד מועיל. כלז מן שאני יושב במקומי , עם דיפלומטיה ועם צבא, ואני עושה חשבונות: אני מסדר את זה ומסדר את זה, מסדר את האמריקאים ואת הרוסים, את האשורים ואת המצרים ואני עושה פוליטיקה ודרך אגב אני עושה כמובן הרבה מאוד כסף, ובונה ארמון פה ובונה ארמון שם, הכל כמנהג המדינה ובא הנביא וזועק חמס - אז שיצעק לו. אבל שבעים שנה של 'איכה ישבה בדד' עשו מה שכל הנביאים כולם לא הצליחו לעשות."*

חודש טוב ושבת שלום

        ג'ף 

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 228 - 229,  237

אלו דברים לשבת פרשת שמיני תשפ"ב

 בקובץ שירים שהוקדש לצלמת לינדה קונור  כותב צ'ארלס סימיק בתרגום של הח"מ,  כך:

אקדים תרגום למקור

מתוך "שמי הלילה"

"היכן אני ? זוהי השאלה הראשונה שלי.

- סמואל בקט, אלושם 

אני כלום, בסה"כ טיפה בים.

הקיום שלי הוא ענין של אדישות מוחלטת עבורך, קסיופיה.

ערים בוערות, אימפריות נופלות, מישהו שפונה אל ההמון מהגרדום כשהחבל כבר כרוך על צווארו, כל אלה הם  חסרי חשיבות עבורך באותה מידה.

שמא ההתלהבות העילאית שכרוכה בשמיעת שמך היפה על שפתנו היא כל מה שאתה יודע ?

ואז, סביר יותר, שאפילו על כך אינך יודע.

From Night Sky by Charles Simic 

To Linda Connor 

שבת שלום 

ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת צו תשפ"ב

 כותב הרב עדין אבן־ישראל שטיינזלץ זצ"ל באחד הפרקים שמוקדש לפורים בספרו "חיי שנה":

"פעמים רבות במשך החיים אנו מפחדים לקחת יוזמה; לפעמים אנחנו צריכים להחליט החלטות אך אין לנו את הזמן או את האומץ להחליט אותן. מכיוון שהחיים לעולם אינם נעצרים מעצמם - הכל נמשך, ואין שום נקודה שבה ניתן להפסיק את המעגל הזה. אנו יוצרים לעצמנו קבעונות, וכל אחר מחליט לגבי עצמו: 'אני כזה וכזה, כולם מכירים אותי בתור כזה, וכך אני גם צריך להיות.' בפורים יש את ההזדמנות  לצאת מהקבעון, מכיון שהכל מתנועע ומזדעזע.

לא מדובר רק בענייני קיום מצוות  ועבודת ה', אלא בכל תחומי החיים. אנו צריכים סיוע של איזה דבר שיזיז אותנו, ואף על פי שהאומץ שבכוס אינו אמיתי, אחרי לגימה הגונה מקבלים די אומץ בכדי להחליט לשנות את החיים מכאן ולהבא....

....לפעמים אדם חושש מהתוצאות של השינויים הפנימיים שהוא הולך לעשות. מי מאתנו לא אמר לעצמו: 'אם אני אתחיל להשיג כל מיני מעלות ומדרגות, מי יודע לאן אני אגיע ?'. גם כאשר אנו מתפללים או עוסקים בעבודת הבורא ,אנו חוששים: 'אולי , חס ושלום, אני אהפוך להיות אדם הגון ?'. פורים הוא הזדמנות לעשות מהפך בתוכנו, להחליט החלטות שקודם נמנענו מהן בגלל כל מיני פחדים שיצרה הדעת. חסרון דעת זה מאפשר אולי לעשות את כל העבירות שתמיד רציתי, אבל מצד שני נותן גם את ההזדמנות לכל המצוות שתמיד רציתי לעשות ולא העזתי.

פורים הוא הזדמנות לעשות דילוג לצד אחר, ולמחרת להישאר שם. היציאה מן הגדרים אינה רק למשך זמן השכרות, אלא הוא הזדמנות כדי להחלץ - מכיוון שממילא לא נמצאים במסלול החיים הרגיל; פורים הוא המנוף לשינויים, שלאחריו אנו מקווים למצוא את עצמנו במקום אחר."

כותב ישיעהו ליבוביץ על פרשת השבוע בספרו "הערות על פרשיות השבוע":

"'צו', בעקבות מה שקדם ב'ויקרא', זו תורת הקרבנות. עבודת הקרבנות תופסת מקום עצום בעולמה של עבודת ה' - על־כל־פנים כל זמן שבית־המקדש קיים. פרשת הקרבנות, הן כטקסט והן כמעשה, תמיד נתנה מקום לטעויות גדולות, שהעמידו את עבודת ה' על עצם המעשה של הקרבן ולא על הכוונה שבדבר.

לכן, כשתוקנו ההפטרות לסדרות השונות בתורה הותקנה לסדרת 'צו' אותה הפטרה מדברי ירמיהו, המעמידה את ענין הקרבנות על משמעותו האמיתית. וזה לשונו של ירמיהו בפרק ז': 'כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל: עלותיכם ספו על זבחיכם ואכלו בשר' ( זבחים אלה שלמים; העולה נשרפת כולה על המזבח, ואילו השלמים - חלקם נשרף על המזבח, והשאר נאכל. האכילה היא חלק מהטקס של הקרבת הקרבן. )

הנביא, בשם ה', מדבר בזלזול על הקרבן: 'עלותיכם ספו על זבחיכם, ואכלו בשר. כי לא דברתי את־אבותיכם ולא צויתים ביום הוציאי אותם מארץ מצרים על־דברי עולה וזבח. כי אם את־הדבר הזה צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלוהים, ואתם תהיו־לי־לעם, והלכם בכל־הדרך אשר אצוה אתכם...ולא שמעו ולא־הטו את־אזנם'. וירמיהו ממשיך בדבר הזה ומגיע ל'גנוב, רצוח ונאוף' וכו'.

לכאורה דברים תמוהים, שהרי כשאנחנו מדברים על יציאת מצרים, בדרך־כלל אנחנו מתכוונים לכל פרשת ארבעים השנים במדבר...שבו ניתנה התורה לעם ישראל. ובתורה דברי עולה וזבח תופסים מקום גדול מאד....

כאן עלינו להבין 'ביום הוציאי אותם מארץ מצרים' פשוט כמשמעו - ממש ביום הוציאי אותם מארץ מצרים. שם באמת לא ניתנה לישראל תורת הקרבנות....

....אבל , הוא מוסיף ואומר, צויתי אותם משהו: 'צויתי אותם לאמר: שמעו בקולי, והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו־לי לעם, והלכתם בכל־הדרך אשר אצוה אתכם'. אלא שאם  הדברים האלה מתייחסים ליום יציאת מצרים ממש, הרי לא ניתן לומר שאז ניתנה לישראל ההוראה, או ניתן להם הצו, להליכה 'בכל־הדרך אשר אצוה אתכם'.

מה נצטוו באותה שעה ? למה מתכוון ירמיהו כשהוא אומר, בשם ה', שאז צוה אותם את העיקר ? אין אנחנו מוצאים את זה בפרשת יציאת מצרים ממש.

את ההסבר אנחנו מקבלים מירמיהו עצמו במקום אחר, בפרק ל"ד, העוסק באחת הפרשיות שגם היא מהדברים הנוקבים ביותר בתולדות ישראל ובתולדות האמונה בישראל. פרשת שחרור העבדים בשנה השביעית. החטא הגדול שחטא העם בימי צדקיהו היה שהם אמנם שחררו את עבדיהם , אבל אחר־כך חזרו וכבשו אותם לעבדים. ועל הדבר הזה מנבא ירמיהו כליה על ירושלים ועל המלך ועל העם. אחת הנבואות החמורות והקשות ביותר שיש בדברי נביא החורבן.

וירמיהו פותח את דבריו במלים אלה: 'כה־אמר ה' אלהי ישראל'. ואני חושב", אומר ליבוביץ, "שאין זה מקרה שאלה אותן המלים ממש שבהן, כמה שנים לפני־כן, פתח את הנבואה על ענין עולה וזבח. שם היתה הפתיחה: 'כה־אמר ה' צבאות אלהי ישראל : עלותיכם ספו על זבחיכם...' וכאן שוב: 'כה־אמר ה' אלהי ישראל: אנכי כרתי ברית את־אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים [אותן מלים עצמן] מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את־אחיו העברי אשר ימכר לך , ועבדך שש שנים.'

ירמיהו אומר לנו דבר שאיננו כתוב בתורה: שבאותו יום שבו שחרר אלהים את ישראל ממצרים צוה אותם על שחרור עבדיהם בשנה השביעית. הדבר אשר צויתי אתכם ביום הוציאי אתכם מארץ מצרים, 'והייתי לכם לאלהים, ואתם תהיו לי לעם , והלכתם בכל־הדרך אשר אצוה אתכם' - הוא ענין שחרור העבדים. והפרת הדבר הזה היא־היא שגוררת אחריה את נבואת החורבן הטוטאלי.

ומכאן אנחנו למדים שהקרבנות לא הם מהות עבודת ה', אלא הם באו לסמל את עבודת ה' בידי העם השומר את הברית הזאת. והברית הזאת לא היתה עולה וזבח, אלא שחרור עבדים."^

שבת שלום

    ג'ף

מקורות:

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ , "'חיי שנה' מאמרים לחגים ומועדי השנה היהודית",מתוך המאמר "ההכנה לשתיה בפורים",  המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, ומשכ"ל - הוצאה לאור מיסודן של ידיעות אחרונות וספרי חמד, עמ' 159 - 160

^י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 68 - 70

the fallacy of the missing hippopotamus

 

Wittgenstein illustrated the point he wished to make by the following example. Suppose I state 'There is an hippopotamus in this room at this minute, but no one can see it, no one can hear it, no one can smell it, no one can touch it; have I now with all these provisos said anything meaningful at all? Surely not, for a proposition that can neither be verified not refuted  has no useful place in scientific language.

אלו דברים לשבת זכור פרשת ויקרא תשפ"ב

 בשתי הזדמנויות  קודמות פגשתי את Patrick Kavanagh

המפגש הראשון היה לפני שנים רבות, כשלראשונה צפיתי בשיחה של המשורר האירי שיימוס היני בפני קהל סטודנטים באוניברסיטת M I T. היני בחר לפתוח את השיחה בהקראת שיר של Patrick Kavanagh (להלן פ"ק)  . שיר (Epic) שבעברית אקרא לו אפוס.

המפגש השני שלי עם פ"ק היה לפני כמה שבועות, כשהיה זה תורי להעביר שיחה בחוג הירוחמי של 929. ה"לו"ז" נפל על פרק יוד לספר בראשית. פרק זה עוסק בתולדות בני נח והוא ממוקם בין שני סיפורים גדולים - סיפור המבול וסיפור מגדל בבל. במהלך הכנת הדברים נזכרתי בשיר הנ"ל של פ"ק והתחלתי לקרוא עליו, על שירתו ועל הסיפור האישי שלו.

הזמנתי באמזון קובץ שירים שלו וכן את הביוגרפיה שלו.

אתמול הגיע קובץ השירים.

בפתח ההקדמה לקובץ  כותב קאוונאו כך:

"מעולם לא נחשבתי רבות בעיני המבקרים האנגליים. אני מניח שלא הייתי צריך לומר כך. אבל בעבור השנים כבר לא אכפת לי וכן למדתי שהבסיס לביקורת ספרותית הוא בדרך כלל בן־חלוף. להציע סטנדרטים שהם אפילו מוחלטים למחצה פירושו להשתיק אנשי ספרות חינניים רבים."

"מלחמה ושלום"

זוהי כותרת השיר שצד את עיני בעלעול ראשוני בקובץ. הינהו בתרגום של הח"מ:

"התשמעי את הרעש ההוא אמא,

הרעש שבא מן הים ?

האם זהו אלוהים האב זועם

באין־סופיותו ?

זוהי אך מלחמה, יקירתי,

גברים שיכורים שבים

ממסבאות העונג שלהם,

עד הבוקר יתפכחו הם.

התשמעי את הלחש ההוא, אמא,

הלחש שבעקבות האנחה

האנחה שבאה מבית העוולה ?

מה זה היה מה שחלף ?

היה זה אלוהים זועם, ילדתי,

עליך לחשוש מפניו יותר

מאשר מפני הצעקות 

של לילה שלם של שיכרות."*

שבת שלום

    ג'ף

*Patrick Kavanagh,"War and Peace" in Collected Poems, W. W. Norton & Company, p 81

מתוך הרוח השבויה

 

The man of the East cannot take Americans seriously because they have never undergone the experiences that teach men how relative their judgments and thinking habits are. Their resultant lack of imagination is appalling.

.....

Americans, aware of the nature of their law, compare democracy to an awkward raft on which everyone paddles in a different direction. There is much hubbub and mutual abuse, and it is difficult to get everyone to pull together. In comparison with such a raft, the trireme of the totalitarian state, speeding ahead with outspread oars, appears indomitable. But on occasion, the totalitarian ship crashes on rocks an awkward  raft can sail over.

Czeslaw Milosz, The Captive Mind, Penguin Books, pp 29, 33

אלו דברים לשבת פרשת פקודי תשפ"ב

אקדים את המקור של השיר להלן לתרגום

War 

Charles Simic

The trembling finger of a woman

Goes down the list of casualties

On the evening of the first snow.

The house is cold and the list is long.

All our names are included.*

מלחמה 

צ'ארלס סימיק

האצבע הרועדת  של אשה

יורדת למטה ברשימת ההרוגים

בערב השלג הראשון.

הבית קר והרשימה ארוכה.

השמות של כולנו כלולים בה.

* השיר הופיע בקובץ של סימיק שנקרא "מלון אינסומניה" בהוצאת אקו, התרגום לעיל הוא של הח"מ

שבת של שלום

      ג'ף