אלו דברים לשבת נחמו - פרשת ואתחנן תשפ"ג

"שמי בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט, ובילדותי גדעו את ידי הימנית. מאז מכנים אותי 'האיש בלי יד', ועוד כינויים. בשעתו היו כינויים אלה מבעירים את חמתי, עכשיו הם מעוררים בי קצת שאט נפש ולא יותר. בני אדם הם קצרי השגה, ולא מתארים לעצמם כי ביד שמאל אפשר לעשות מה שעושים בשתי ידיים, ולעתים אפילו יותר. אוסיף: אנשים עם שתי ידיים נראים לי לעתים מגוחכים ביחסם המובן מאליו לחיים. אדם בלי צלקת הוא אדם בלי סבר, וכמוהו יש עדרים שלמים. בילדותי דמיינתי שיד תצמח לי, והיא תהיה חזקה יותר מהיד שנקטעה. בגיל עשר מחקתי מלבי אשליה זו. מאז אני מה שאני. אני שונא שמרחמים עלי. הרחמים הם סוג של אהבת עצמך. אדם הגון אינו מרחם על עצמו.

הקדמתי דברים אלה כדי שאיש לא יבוא אלי בטענות. אני לא משחק מחבואים. מה שיש לי לומר אני אומר. לפעמים אנשים לא מבינים אותי, או מפרשים את דברי שלא כהלכה. אני תמיד אני, ואני לא מתכוון להשתנות. לפָנים היה בי היצר להסביר ולפרש, להעמיד דברים על דיוקם, כמו שאומרים. עכשיו אין לי שמץ מזה. מאז צמצמתי את דיבורי יש לי נקודת תצפית חדשה: השתיקה. כבר למדתי, השתיקה היא מורה הדרך הטוב ביותר. בעניין זה פיתחתי שיטה שלמה: אני יכול לשתוק שבוע ימים. אנשים סבורים שאני מדוכא או שווה נפש. טעות בידם. אני פשוט מרוחק מהם. השתיקה מגביהה אותי, ואני יושב ומתבונן ובתוך כך גומע שנים ומקומות. את הצימאון הזה אין להרוות אלא בשתיקה נוספת. השתיקה היא האלכוהול שלי. אני שותה ושותה ונשאר צמא. לפעמים, אם להודות על האמת, מציפה אותי התשוקה הישנה לדבר ולהסביר, אך אני לא מתפתה.

אמש מלאו לי חמישים. פלא שהגעתי לגיל זה. הורי פחדו שלא אאריך ימים, אבל אני, מסתבר, נחוש הייתי בדעתי לחיות, והריני לפניכם."

אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ'  7- 8

"מה זה עוזר לשים כאן קטע מסיפור של אפלפלד ?"

מה הדברים אומרים לנו היום ? בהקשר לאירועי התקופה ?

אלה שאלות טובות.

שמעתי אותן או דומיהן ולכן הבאתי אותן כאן, כי הן מהדהדות בראשי.

לפעמים השאלות חזקות יותר וטובות יותר מהתשובות.

ולפעמים "התשובה נושבת ברוח", חפשו אותה שם, תרתי משמע.

שבת נחמו שלום

    ג'ף

ט

 כיובל שנים אני מתבונן בחברה הישראלית מהצד.

בתחילת הדרך, "כשירדנו מהאוניה" באוגוסט '69 - לא היה לי מושג ירוק.

"צעירות זו מלה שעוברת" נהג מצנע לומר כשכיהן בירוחם בעו"ר ועדה קרואה.

לא תמיד. למדתי לדעת

אלו דברים לשבת חזון -פרשת דברים תשפ"ג

אומר ישעיהו ליבוביץ על החזרה של המילה "איכה" בפרשת השבוע, בהפטרה ובמגילת איכה:

"בדרך לכיבוש הארץ : 'איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם'; בישיבה בארץ : 'איכה היתה לזונה קריה נאמנה'; וסוף הדבר: 'איכה ישבה בבדד'

זאת היא היסטוריוסופיה בעלת משמעות עמוקה מאד, ולכן הסמיכות בין הסדרה על ביאת הארץ ובין תשעה באב, זכר החורבן והגלות איננה מקרית. היא איננה ענין של לוח השנה, אלא ענין של המשמעות והמובן שיש להיסטוריה של עם ישראל, ובמידה מסוימת ליחסים ולקשרים ההיסטוריים בין המאורעות בתולדותיהם של כל העמים."*

ליבוביץ אינו מרחיב או מפרט מה תוכן אותה משמעות עמוקה מאד.

את ההרחבה והפירוט אפשר למצוא בפרק של "חיי עולם" לרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ המוקדש לפרשת דברים.

הרב עדין עושה זאת ב12 עמודים.

לא ראיתי דרך לתמצת את הדברים. לא פעם כתבתי כאן ש"חיי עולם" הוא ספר חובה לכל בית. אני חוזר על זה שוב.

אביא כאן, בכל זאת, את הפסקה האחרונה מתוך דברי הרב עדין, פסקה שמצביעה לכל הפחות על הלקח העיקרי של המהלך הגם שלא על המהלך כולו.

"אפשר לומר שהשינוי שחל מהתקופה של 'איכה ישבה בדד', הוא למעשה מוסר ההשכל מהגלות. זו הידיעה, שמצב כזה בו כל הזמן עומד מישהו לבדו ומטפל בכל העניינים, מוביל לחורבן. יש רק דרך אחת לצאת מזה, והיא - שכל אחד יכניס את עצמו למעורבות. רק אז יתחילו הזדמנויות חדשות לצמוח."^( כל ההדגשות לעיל אינן במקור והן של הח"מ -ג.ג )

שבת שלום

   ג'ף

*י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 113 

^הרב עדין אבן ישראל , "חיי עולם, שיחות על פרשת השבוע", הוצאת קורן ירושלים, ספרי מגיד, עמ' 394

אלו דברים לשבת חזון פרשת דברים תשפ"ג

מרי אוליבר, משוררת אמריקאית שעסקה בין היתר בכתיבה על שירה, הצביעה על השלב הקודם לכתיבת שירה; על שלב שהוא אפילו במידה מסוימת חשוב יותר מכתיבת שירה - זהו השלב של קריאת שירה.

איכשהו השבוע, בוקר אחד, הגעתי שוב אל עמיחי. 

הרי כל הזמן  יש לתור אחר אפיקים לנקודות מבט גבוהות יותר

"פתוח סגור פתוח" כותב עמיחי

"פתוח סגור פתוח

זה כל האדם."

שבת שלום 

    ג'ף

בעקבות סימיק ( נז)

 בעקבות סימיק (נז) 

"מי בימים אלה עוד קורא את אמיל צ'יוראן ("קרי":סיוראן) ?" שואל סימיק במאמר האחרון שלו בקובץ "החיים של דמויות". המאמר נקרא "הפילוסוף של נדודי השינה" Insomnia's Philosopher.

סימיק ממשיך: "כנראה שקוראים אותו, כיוון שרוב ספריו מתורגמים ונמצאים בדפוס."* עם זאת סימיק מעיר שככלל סיוראן הוא כמעט בלתי מוכר לחלוטין. על פי המאמר מסתבר שבצעירותו סיוארן היה "אנטישמי לא קטן, ותומך בנאצים. העובדה זאת אמורה להביא לכך שעל אתר גונזים איזו שהיא כוונה להכיר את הבן אדם ויצירתו. סימיק מסביר לנו שבחלק השני של חייו, אחר שהיגר מרומניה לצרפת, סיוראן התכחש ל"שטויות של צעירותו."

כנראה הספר האחרון של סיוראן נקרא "היסטוריה קצרה של התפוררות." A Short History of Decay"/

סימיק מביא ציטוט מהספר:

אקדים את התרגום שלי ( ניסיון התרגום ) לעברית לטקסט שבפניי באנגלית

"אין ההיסטוריה אלא תהלוכה שלו מוחלטויות שיקריות, סדרה של מקדשים שהועלו לדרגה של הנחות יסוד, השפלת הנפש לפני הבלתי סביר"

“History is nothing but a procession of false Absolutes, a series of temples raised to pretexts, a degradation of the mind before the Improbable.”

אפילו כשהאדם סר מהדת, הוא נותר כפוף אליה, מקטין עצמו על מנת ליצור אלוהים אחרים ואז הוא מאמץ אותם בלהט: הצורך שלו בעלילות , במיתולוגיה, גובר על הראיות ועל האבסורד כאחד…גרדומים, מרתפי עינויים, בתי כלא, פורחים אך בצל האמונה - בצל הצורך להאמין שמטמא את המוח לעד.

“Even when he turns from religion, man remains subject to it; depleting himself to create fake gods, he then feverishly adopts them: his need for fiction, for mythology triumphs over evidence and absurdity alike…Scaffolds, dungeons, jails flourish only in the shadow of faith - of that need to believe which has infested the mind forever.”

Charles Simic, Insomnia's Philosopher, in The Life of Images, HarperCollins Publishers, p.337

דברים קשים. אין ספק

אולי עדיף לא לדעת אנגלית ?! לא לקרוא "ספרות כללית" ?!

ואז אני נזכר בשיימוס היני - והשאלות הנ"ל נמוגות למקומן הראוי בתהומות הנשייה

*אין לי מושג אם הדבר נכון לעברית ולקוראי עברית.

עוד מרורטי

 "האירוניקנית מקדישה את זמנה לחשש מן האפשרות שהיא התחנכה בשבט הלא נכון, שלימדו אותה לשחק משחק השפה הלא נכון. היא דואגת שמא תהליך החִברות, שהפך אותה לבן אדם על ידי כך שהעניק לה שפה, העניק לה את השפה הלא נכונה, ובכך הפך אותה לבן אדם מן הסוג הלא נכון. אך אין היא יכולה לתת אמת מידה לאי־נכונות. וכך, ככל שהיא נדחפת לנסח את מצבה במונחים פילוסופיים, כך היא מזכירה לעצמה את היותה חסרת שורשים כשהיא משתמשת בעקביות במונחים כמו 'Weltanschauung' ['השקפת עולם,], 'נקודת מבט', 'דיאלקטיקה', 'מסגרת מושגית', 'עידן היסטורי','משחק שפה', 'תיאור מחודש', 'אוצר מילים' ו'אירוניה'."

ריצ'רד רורטי, קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות, בהוצאת רסלינג, תרגום אהד זהבי, עמ' 119

אלו דברים לשבת פרשת מטות מסעי תשפ"ג

בוקר טוב ירוחם.

התלבטתי איזה תוכן לצקת לתוך "אלו דברים" הבוקר, ערב שבת פרשת מטות מסעי, סוף ספר במדבר.

ספר במדבר הוא, כדברי הרב דניאל אפשטיין, ספר מסע.

הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ זצ"ל מלמד אותנו בספרו "חיי עולם", כי במסע הזה הדרך איננה ברורה וכי "רק בסופה מגיעים לנקודה בה ניתן להבין גם את ה'מוצא' וגם את ה'מסע'. רק אז נקבל את המשמעות , ואת התוכן, של כל מה שהיה קודם לכן."

"חלק מהקושי של ניסיון המדבר, שהוא גם ניסיון ישראל התמידי, הכללי והפרטי" אומר הרב עדין, "הוא שאם הייתי מבין את הצעדים שלי, הייתי יודע שאני עומד כך וכך נקודות מהנקודה האחרונה, והייתי יודע מהו הפתרון - הכל היה יותר פשוט. הקושי הגדול הוא שנדמה לי שאני הולך צפונה ופתאום אני מתחיל לנוע דרומה; אני חושב שאני עולה בהר, ופתאום אני מתחיל לרדת אותו. מבעיה הזו נוצרת התמצית של כל תפיסת הגורל היהודי. אם הייתי יודע שהמהלך הזה מוביל למהלך ההוא והייתי יודע שאני הולך ומתקרב, הכל היה נראה אחרת. אבל מכיוון שאני לא יודע, אז אני צריך רק לזכור ש'אלה מסעיהם למוצאיהם' - בכלל ישראל ובפרטיו. אנחנו חוזרים כל פעם על אותם המסעות, עומדים, נופלים; חלק מאיתנו נבלעים באדמה, חלק יוצאים; לפעמים אנחנו חוטאים, לפעמים אנחנו עושים צדקות; יש תחנה שבה אדם עשוי לקבל תורה, ויש תחנה שהוא עלול להיבלע בארץ; ולפעמים התחנות מתחלפות ביניהן, ואם הייתי יודע בדיוק מה התחנות, הייתי יכול להיזהר. רק כשנגיע לתחנה האחרונה, נוכל להגיד: 'הנה, זהו. היינו צריכים להגיע לנקודה הזו."*

שבת שלום

    ג'ף

*הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, חיי עולם, הוצאת ספרי מגיד, הוצאת קורן ירושלים בשיתוף המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים, עמ' 380.

אלו דברים לשבת פרשת מטות -מסעי תשפ"ג

 "פטר שטיין, קצין בדימוס, נאמן להרגליו הישנים: משכים קום, מתעמל, מתקלח, ולאחר שהוא מנגב את פניו ואת גופו, לובש את החלוק, עומד מול הראי הרחב בחדר הרחצה ומתגלח.

מאז שהשתחרר מן הצבא הזמן ברשותו. הגילוח והבישום שהיו בצבא שעת לחץ הם עתה אחת משעותיו הנעימות של היום.

הוא מתלבש, וכנאה לבוקר אביבי הוא לובש בגדים ספורטיביים למחצה ועושה את דרכו אל בית הקפה זיכר.

בדרך הוא חוצה שדרה ארוכה. כמה בתים מטופחים והמון עצים בפריחתם. הוא מכיר שדרה זו מאז ילדותו. עתה היא לבושה בכל צבעי הפריחה. מתחשק לו לשבת על הספסל ולהתבונן ביפעה זו, אך רעב הבוקר מושך אותו בחבלים אל בית הקפה.

כשהוא מגיע לבית הקפה מקדמת את פניו גברת זיכר ומברכת אותו בקול מלא גינונים: "בוקר טוב, רב־סרן פטר שטיין. מיד אביא לו את העיתון."

פטר שטיין קד קידה קלה ופונה אל מקומו השמור לו ליד החלון.

לבית הקפה זיכר יש מסורת של שירות אדיב. לפני כשבע שנים, אחרי מות אביה, עבר השרביט לבתו, פאני זיכר, אלמנה צעירה, נאה, שירשה את כל הגינונים והנימוסים של אבותיה.

לא עובר זמן רב וגברת זיכר מביאה לו טס מלא מטעמים: לחמניות בסלסלה, חמאה, גבינה, סלט של מלפפון ועגבנייה ושתי ביצי עין מבהיקות.

"מתי להגיש לו את הקפה היום?" שואלת גברת זיכר בקול שקט.

"בעוד עשרים דקות," עונה פטר שטיין, בלי להרים את ראשו.

"היום נאה, כליל השלמות," אומרת גברת זיכר.

פטר שטיין מרים את ראשו, תמה על המליצה המשונה שיצאה מפיה של בעלת המקום. מה כאן שלמות הוא עומד לשאול, אך מתאפק. גברת זיכר מרגישה את הסתייגותו ושואלת, "האם לא נאה היום?"

"נאה," הוא אומר בלא להוסיף דבר.

מצב רוחו של פטר אינו נוח הפעם לשיחה קלה. לאחר שריפרף בעיתון סקר את המאכלים שגברת זיכר הביאה לו והתחיל בארוחה.

כשחזר ונזכר במילים ׳כליל השלמות׳ עלה חיוך על פניו."

אהרן אפלפלד, "כתר הברזל", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 9

שבת שלום

      ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת מטות-מסעי תשפ"ג

לעם ישראל היושב בציון

לכבוד העובדה ש"איבדנו את זה לגמרי", ראה לנכון, "הנהג על 'קו 58'" לשתף אותנו בסיפור הידוע של רבי נחמן מברסלב שמופיע בלקט שערך בזמנו אהרן אפלפלד.

הסיפור נקרא: "תבואת השיגעון"

"פעם אחת אמר המלך לאוהבו המישנה למלך:

- באשר אני חוזה בכוכבים ראיתי באיצטגנינותי, שהתבואה של השנה כל אוכליה ייכנס בהם השיגעון. ובכן, תן עצה, ידיד: מה נאכל השתא ?

ענה ואמר המישנה למלך:

- אני זאת עצתי, אדוני המלך. תן צו להכין למעננו תבואה של אשתקד די צרכנו ולא נאכל כלל מיבול השנה.

חזר ואמר המלך:

- אבל מה הועלת, חכם, בתקנתך ? מה בצע שאנחנו לבדנו נהיה צלולי־דעה וכל יתר הבריות משוגעים ? הרי הכל יאמרו שאנחנו המשוגעים ולא הם. תאמר: נכין גם בשביל אחרים משל אשתקד - אין אנו מספיקים.

- ובכן , מה עצתך, אדוני המלך ? - שאל המישנה למלך.

ענה המלך ואמר: 

- אני, ידידי אהובי, עצתי, אין לנו ברירה אלא לאכול גם כן התבואה של השנה ולהיות משוגעים יחד עם כל העולם. אלא שרצוני כי שנינו ניבדל מיתר הבריות בזאת, שנדע לפחות כי הננו משוגעים. ואילו אחרים לאו.

שאל המישנה למלך:

- ילמדנו אדוני המלך, כיצד נעשה זאת.

ענה המלך ואמר:

- לזאת יש לי עצה. בוא ונחקוק על מצחינו סימן של שיגעון. וכל פעם שאתן עיני בך ואתה תתן עינך בי - נדע שאנחנו משוגעים."*

שבת שלום

    ג'ף

*לקט מעולמו של רבי נחמן מברסלב  בעריכת דוד הרדן, מבחר ומבוא אהרן אפלפלד, הוצאת הספרים של הסוכנות היהודית תשל"א, עמ' 21

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשפ"ג

"קנאותו של אדם בשר-ודם לה' אלהי צבאות שבגללה הוא נדחף לעשות מעשים חמורים ביותר, הוא עניין בעייתי מבחינה מוסרית ודתית כאחת. מי רשאי להיות קנאי לה' ? מי רשאי לקחת לעצמו את הזכות לפעול על פי קנאות זו ? מדרש אגדה מציג שאלה זו בצורה נוקבת בהקשר למעשהו של אליהו הנביא.

אליהו הורג את נביאי הבעל וצריך להימלט מפני חמתה של איזבל. הוא בורח למדבר וזוכה להתגלות ה', שמתגלה לו לא באש ולא ברעש, אלא דווקא בקול דממה דקה, ושואל אותו: אליהו מה מעשיך כאן ? ואליהו עונה: ברחתי מפני ישראל, 'כי-עזבו בריתך בני ישראל, את מזבחתיך הרסו ואת נביאיך הרגו בחרב', ואני הייתי צריך למלט נפשי. בזה הוא מתכוון להצדיק את המעשה שעשה:' קנא קנאתי לה' אלהי צבאות'.
ואליהו מקבל תשובה מאת ה' על כל פרט מן הדברים שאמר. על 'עזבו בריתך בני ישראל' אומר לו הקדוש-ברוך-הוא: בריתו של מי עזבו ? את בריתך או את בריתי ? הרי זו לא ברית שלך, ומי נתן לך את הזכות לקנא להפרת בריתי ? ועל 'את מזבחתיך הרסו' אומר לו הקדוש-ברוך-הוא : האם את מזבחותיך הרסו או את מזבחותי ? זאת אומרת: הנח לי לקנא לכבודי שחולל, ואל תקח לעצמך את הסמכות לקנא לי. והדברים נמשכים במענה כמעט ברוטלי מאת ה': כשאליהו אומר 'את נביאיך הרגו בחרב', עונה לו הקדוש-ברוך-הוא: הרי אתה חי, אתה נביא ואתה חי - משמע שלא הרגו את כל נביאי ה'.
ואליהו נפסל מלהמשיך להיות נביא לישראל. ה' אומר לו: אין ישראל יכולים לעמוד בקנאתך. אתה קנאת בשִטים (הכוונה כמובן לפינחס שלפי התפיסה האגדית הוא אליהו), ועכשיו קנאת בהר הכרמל. שפכת דמים שם ושפכת דמים פה מתוך קנאה לה' צבאות, שהיא דבר נשגב, אבל אין ישראל יכולים לעמוד בקנאות כזאת. לכן תלך ותמצא ותמנה אדם אחר, שיהיה נביא לישראל במקומך והוא אלישע.
יש לזה משמעות לדורות. בכל עת ובכל שעה - בכל הדורות, אבל בעיקר בימינו - עומדים בני אדם שדוגלים ודוברים בשם האמונה בה' צבאות ולוקחים  לעצמם את הסמכות להיות קנאים לשמו. ונשאלת השאלה : האם אישיותם היא כזאת, ותכונותיהם ורמתם האנושית והמוסרית הן כאלה, שהם היו ראויים להיות אנשי ברית שלום - אלא שקנאת ה' עשתה אותם למבצעי מעשים חמורים ? מי שיש בו התכונה הזאת, להיות לפי מהותו וטבעו איש שלום, שכוונתו להשכין שלום בעולם - רק הוא רשאי, במקרים קיצוניים, לקנא קנאת ה'. ואם הוא איננו אדם שראוי להיות בעל ברית שלום ומלאך השלום, אין לו זכות לקנא קנאת ה'. אם הוא מקנא קנאת ה' צבאות מבלי להיות ראוי לדבר הזה, הוא נעשה רוצח."

ישעיהו ליבוביץ, "הערות לפרשיות השבוע" על פרשת פינחס, הוצאת אקדמון, עמ' 107-106

שבת שלום

     ג'ף

 

בעקבות סימיק ( נד )

המשיכה אל ה"טירה" שעל ההר, טירה שלעולם לא תוכל להגיע אליה, היא, כפי הנראה, חלק מהסיפור של חלק מאתנו, לפחות.

לאחרונה, נמשכתי אני אל "הטירה" של קפקא. אני לא יודע למה. אי ידיעה זו, היא כפי הנראה, גם כן חלק מהסיפור. 

במאמר של פול מנדס־פלור בקובץ של נתן אופק "שיחות על קפקא ועוד", מופיע המשפט הבא:

"בקראו את 'הטירה' של קפקא כתב הפילוסוף פרנץ רוזנצוויג (  1886 - 1929 ) : 'מעולם לא קראתי ספר שהזכיר לי כל כך את התנ"ך כמו הסיפור הזה...ולכן הקריאה בו בוודאי אינה הנאה.'"*

בפרק י"ז בספר כותב קפקא כך:

"'תשפוט בעצמך,' אמרה אולגה, 'ואגב, העניין נשמע פשוט לגמרי, ובתחילה קשה להבין למה מייחסים לו חשיבות גדולה כל כך. יש בטירה פקיד אחד, סוֹרְטיני שמו.' 'כבר שמעתי עליו,' אמר ק', 'היה לו חלק במינוי שלי.' 'לא נראֶה לי,' אמרה אולגה, 'סוֹרְטיני כמעט שאינו מופיע בציבור. אולי אתה מבלבל אותו  עם סורדיני, בדל"ת ?' 'את צודקת,' אמר ק', ' זה היה סורדיני.' 'כן,' אמרה אולגה, 'סורדיני איש ידוע מאוד, הוא נמנה עם החרוצים שבפקידים, ושמו נישא בפי כול, ואילו סורטיני נחבא אל הכלים ורק מעטים שמעו עליו. לפני למעלה משלוש שנים ראיתי אותו בפעם הראשונה - והאחרונה. זה היה בשלושה ביולי, בחגיגה של איגוד מכבי האש, גם הטירה לקחה בה חלק ואף תרמה מטף כיבוי חדש. סורטיני, שאומרים עליו שהוא ממונה בין השאר גם על שירותי הכבאות (אף כי אפשר שרק ייצג שם מישהו - הפקידים מרבים לייצג זה את זה, ועל כן קשה לקבוע מהו תחום אחריותו של כל פקיד ופקיד), השתתף בטקס מסירת המטף; מובן מאליו שגם אחרים באו מן הטירה, פקידים ולבלרים, וסורטיני נשאר לגמרי מאחור, כדרכו תמיד. איש קטן קומה הוא, חלוש ומהורהר, ומה שבלט יותר מכול לעיניהם של אלה שהבחינו בו בכלל היה דרכו לקמט את מצחו; כל הקמטים - ומספרם היה עצום ורב, אף על פי שגילו לא עלה על ארבעים - חרצו את מצחו עד שורש האף, כמין מניפה, מימי לא ראיתי דבר מעין זה."^

שבת שלום

    ג'ף

*פול מנדס־פלור, החזרה לתמימות ולעץ החיים, קפקא ותחיית הרוח היהודית, ב"שיחות על קפקא ועוד", של נתן אופק, בעריכת לאה צבעוני, צבעונים הוצאה לאור בע"מ, עמ' 176 

^ פרנץ קפקא, הטירה, תרגום נילי מירסקי, אחוזת בית, הוצאה לאור, עמ' 240 -241

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשפ"ג

"חורבן מדינת ישראל הוא אפשרות ריאלית.

אנחנו לא אוהבים לחשוב על אפשרויות כליה מעין אלה, כפי שאיננו אוהבים לחשוב על הסוף האישי שלנו.

סכנת החורבן המאיימת היא ביסוד המערכת הבטחונית הענפה והמפוארת שפיתחה המדינה מראשית ימיה.

סכנת החורבן "מבפנים" מצטיירת כמיידית פחות ומוחשית פחות מ'האיום האיראני'.

זאת למרות ועל אף ההיסטוריה היהודית ועיגון סיפורי החורבן מן העבר בלוח היהודי, ב'ימי בין המיצרים', מהיום לציון הבקעת חומות ירושלים מידי הצבא הרומי ( יז בתמוז )  ועד ליום חורבן בית שני בט' באב.

אמרה לי חברה לעבודה אתמול: 'השטן ( הפירוד הפנימי ) חוגג לאחרונה אצלנו.'

היא כמובן צודקת.

הקיצוניים בשני קצוות העם שולטים בפועל בסדר היום.

האמירה הראשונה, ההנחייה הראשונה בפרקי אבות  - מהי ?

'הוו מתונים בדין.'

הוו מתונים.

הבחירה לשמוע לשטן או לשמוע לקולה של התודעה הגבוהה יותר מונחת לפתחנו תמיד, יום יום שעה שעה ( השל ).

'כל יום הוא יום הבוחר'."

נאום אחד הנוסעים על קו 58.

שבת שלום

   ג'ף