"שמי בּרוּנוֹ בּרוּמהַרט, ובילדותי גדעו את ידי הימנית. מאז מכנים אותי 'האיש בלי יד', ועוד כינויים. בשעתו היו כינויים אלה מבעירים את חמתי, עכשיו הם מעוררים בי קצת שאט נפש ולא יותר. בני אדם הם קצרי השגה, ולא מתארים לעצמם כי ביד שמאל אפשר לעשות מה שעושים בשתי ידיים, ולעתים אפילו יותר. אוסיף: אנשים עם שתי ידיים נראים לי לעתים מגוחכים ביחסם המובן מאליו לחיים. אדם בלי צלקת הוא אדם בלי סבר, וכמוהו יש עדרים שלמים. בילדותי דמיינתי שיד תצמח לי, והיא תהיה חזקה יותר מהיד שנקטעה. בגיל עשר מחקתי מלבי אשליה זו. מאז אני מה שאני. אני שונא שמרחמים עלי. הרחמים הם סוג של אהבת עצמך. אדם הגון אינו מרחם על עצמו.
הקדמתי דברים אלה כדי שאיש לא יבוא אלי בטענות. אני לא משחק מחבואים. מה שיש לי לומר אני אומר. לפעמים אנשים לא מבינים אותי, או מפרשים את דברי שלא כהלכה. אני תמיד אני, ואני לא מתכוון להשתנות. לפָנים היה בי היצר להסביר ולפרש, להעמיד דברים על דיוקם, כמו שאומרים. עכשיו אין לי שמץ מזה. מאז צמצמתי את דיבורי יש לי נקודת תצפית חדשה: השתיקה. כבר למדתי, השתיקה היא מורה הדרך הטוב ביותר. בעניין זה פיתחתי שיטה שלמה: אני יכול לשתוק שבוע ימים. אנשים סבורים שאני מדוכא או שווה נפש. טעות בידם. אני פשוט מרוחק מהם. השתיקה מגביהה אותי, ואני יושב ומתבונן ובתוך כך גומע שנים ומקומות. את הצימאון הזה אין להרוות אלא בשתיקה נוספת. השתיקה היא האלכוהול שלי. אני שותה ושותה ונשאר צמא. לפעמים, אם להודות על האמת, מציפה אותי התשוקה הישנה לדבר ולהסביר, אך אני לא מתפתה.
אמש מלאו לי חמישים. פלא שהגעתי לגיל זה. הורי פחדו שלא אאריך ימים, אבל אני, מסתבר, נחוש הייתי בדעתי לחיות, והריני לפניכם."
אהרן אפלפלד, "והזעם עוד לא נדם", כנרת, זמורה־ביתן, דביר - מוציאים לאור בע"מ, עמ' 7- 8
"מה זה עוזר לשים כאן קטע מסיפור של אפלפלד ?"
מה הדברים אומרים לנו היום ? בהקשר לאירועי התקופה ?
אלה שאלות טובות.
שמעתי אותן או דומיהן ולכן הבאתי אותן כאן, כי הן מהדהדות בראשי.
לפעמים השאלות חזקות יותר וטובות יותר מהתשובות.
ולפעמים "התשובה נושבת ברוח", חפשו אותה שם, תרתי משמע.
שבת נחמו שלום
ג'ף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה