על יום כיפור כותב השל ב1965 בתרגום של הח"מ:
"השפעת ערב יום כיפור על חיי היתה עוצמתית יותר מאשר יום כיפור עצמו. איני יודע אם אוכל לבטא זאת כראוי, נדמה לי שזה כמעט בלתי אפשרי למלל. מה ששינה את חיי באמת ועיצב את האופי שלי היו השעות המעטות לפני יום כיפור...
...בואו נדבר על "העניין הזה" של יום כיפור. מהו ? זהו היום בו הקב"ה מטהר אותנו. נצליח או נכשל מול הקהילות שלנו באותה מידה שנוכל לבטא במדויק את הרעיון היסודי הזה...אין היום פחד, נכון ? אין לנו פחד. הכל בסדר."
השל מדבר כאן בארצות הברית של 1965 וניכר שדבריו מופנים לרבני קהילה. כשהעתקתי זה עתה את המילים האחרונות בציטוט לעיל - אי אפשר שלא לעצור ולומר: הכל בסדר ? היום בתשפ"ה במדינה ישראל האם הכל בסדר ? ואז אמרתי לעצמי שמא אותה ארצות הברית של 1965 קיימת גם היום אי שם מעבר לים ? ואם לא בארצות הברית אולי בתאילנד ? אולי במקום אחר ? אולי בשום מקום.
והשל ממשיך:
"לטעות בענין הזה [ לחשוב שהכל בסדר ] הוא לשכוח כמה עוגמת נפש קיימת בכל בן אנוש. גרד את העור של כל אדם ואתה מוצא יגון, תסכול ועצב. אנשים הם בעלי יומרה. כולם נראים גאים, בפנים הוא שבור לב. לא הבנו כיצד לנתב את עומק הייסורים האנושיים לתוך החוויה הדתית....
כולנו כישלונות. עלינו להכיר בכך, לפחות יום אחד בשנה. נכשלתי אני לעיתים כה קרובות. בטוחני שהאנשים שכאן נכשלו גם כן. יש לנו הרבה על מה להתחרט; פספסנו הזדמנויות. התחושה שאנו לוקים בחסר צריכה להיות במרכזו של היום.
אל לנו להדגיש אך את הווידוי על חטאים כיסוד היום. מדובר ביום של כובד ראש כיוון שעיצומו של היום מכפר. זוהי גדולת היום, המסתורין של היום. החרטה האמיתית היא בערב יום כיפור. יום כיפור הוא 'גוד יונטיב'."
לקראת סוף דבריו אומר השל:
"שורשה של כל אמונה דתית היא תחושת מבוכה. היה זה אסון גדול לאנושות אילו תחושת המבוכה היתה נעלמת, אם כולם היו בדעה ש'הכל בסדר', שלכל בעיה יש תשובה. אין לנו תשובה לבעיות אולטימטיביות. לאמיתו של דבר, איננו יודעים. באי ידיעה זו, בתחושת מבוכה זו, טמון המפתח לפתיחת מעיינות יצירה. אלה שללא תחושת מבוכה נותרים עקרים. עלינו לפתח את החרטה הזו, או את התחושה הזו של מבוכה."*
נדמה לי שבמדינת ישראל של יוד בתשרי תשפ"ה אין צורך לבַכות על העדרה של מבוכה. מבוכה עוטפת אותנו מכל עבר.
מבוכה וכאב גדול מאד.
כל אחת ואחד מאתנו תעשה את חשבון הנפש שלה.
תגיע גם עת חשבון הנפש הכללי, הלאומי.
בדברים שנשא השל בכנס של הקונגרס היהודי העולמי בירושלים בתשכ"ב מופיעים דברים מ"תמצית משנתו"^:
"למידה ורגישות הן שתי מטרות מהותיות של החינוך היהודי. 'אין בור ירא־חטא, ולא עם־הארץ חסיד'. אמונה אינה נולדת מהאויר."
ועיקר הדברים -
אך לפני כן, הערה בדבר משמעותה של צירוף המילים "חינוך דתי". ההערה היא של ד"ר דרור בונדי בהקדמה שלו למאמר אחר המופיע בקובץ דברי השל בעריכתו "אלוהים מאמין באדם":
"בניגוד לישראל, שבה משמש הצירוף לציון מסגרות חינוכיות של מגזר מסוים, בארצות הברית למונח religious משמעות שונה לחלוטין. כאשר השל מדבר על 'חינוך דתי', קהל שומעיו שבחלק מן המקרים כולל בעיקר לא יהודים, מבין את הצירוף בהקשר רחב ביותר, המכוון להיבט חינוכי שרלוונטי כמעט לכל שדרות החברה האמריקאית."^*
ולעיקר -
"למחויבות הדתית יש תנאים מקדימים: תחושת אסירות־תודה ומבוכה, הכרה במשגה התועלתיות המוחלטת, הכרה בטבעה הדמוני של תחושת הריבונות השקרית של האדם, פתיחות בפני ההיסטוריה ובפני בעיות החברה, אכפתיות בנוגע למשמעות המוחלטת של הקיום, בנוגע לחשיבות הקריטית של הפנימיות, ומודעות למחויבותו המוחלטת של האדם לנתינת דין וחשבון לפני אלוהים."
ואידך זיל גמור
יהיו הדברים לעיל לעילוי נשמת הנופלים, לרפואת נועם צבי אליעזר בן אפרת וכל פצועי צה"ל וכוחות הבטחון
ותוך תפילה להשבת החטופות והחטופים לחיק משפחותיהם
גמר חתימה טובה ושבת שלום
ג'ף
*א. י. השל, יום כיפור, בקובץ הוד מוסרי ותעוזה רוחנית, ( אנג' ) התרגום כאן הוא שלי - ג'ף עמ' 147.
"The root of any religious faith is a sense of embarrassment. It would be a great calamity for humanity if the sense of embarrassment disappeared, if everybody was an all-rightnik, with an answer to every problem. We have no answer to ultimate problems. We really don't know. In this not knowing, in this sense of embarrassment, lies the key to opening wells of creativity. Those who have no embarrassment remain sterile. We must develop this contrition or sense of embarrassment."
A.J. Heschel, Yom Kippur, in Moral Grandeur and Spiritual Audacity, FSG, p. 147
להלן שאר הטקסטים המצוטטים לעיל בגרסתם המקורית באנגלית:
"The impact of erev Yom Kippur was more powerful in my life than that of Yom Kippur itself. I don't know whether I can state this adequately; I find it almost impossible to convey. What really changed my life, and shaped my character, were the few hours before Yom Kippur.
...
Let's talk about the 'business' of Yom Kippur. What is it ? It is the day in which God Himself purifies us. And we will either succeed or fail with our congregations to the degree that we are able to convey precisely such a basic concept... There is no pahad today, correct ? We have no pahad. Everything is fine....
To make the mistake we are making is to forget how much anguish there is in every human being. Scratch the skin of any person and you come upon sorrow, frustration, unhappiness. People are pretentious. Everybody looks proud; inside he is heartbroken. We have not understood how to channel this depth of human suffering into religious experience...
We are all failures. At least once a year we should recognize it. I have failed so often; I am sure those present here have also failed. We have much to be contrite about; we have missed opportunities. The sense od inadequacy ought to be at the very center of the day,
But confessing our sins is not the only aspect of that day which we must emphasize. It is a day of great solemnity, because the day itself atones. This is the grandeur of the day, the mystery of the day. The real contrition was erev Yom Kippur; Yom Kippur is 'good Yontiv'."
Ibid.
^א.י השל, The values of Jewish education "ערכי החינוך היהודי" (הכותרת באנג') , ב"אלוהים מאמין באדם", תרגם וערך דרור בונדי, בהוצאת כנרת, זמורה, ביתן, דביר, עמ' 275
^* דברי המבוא של בונדי למאמר השל בשם The Spirit of Jewish Educatiom, שם בעמ' 231
