כותב אפלפלד:
"השנים בצבא היו שנים של בדידות ונכר. לא היה לי בית בארץ, והצריפים השוממים בצריפין, בבֵית לִיד ובחצרים, שמירות היום ושמירות הלילה רק הגבירו את הנכר. לא היה לי מקום להימלט אליו, ונמלטתי אל היומן שלי. היומן שלי מאותם ימים מלא געגועים להורי, לבית שאבד לי. משונה, דווקא בצבא התעצבו הגמגומים הראשונים שלי בדמות שירים קצרים. אני אומר 'שירים', אך היו אלה, לאמיתו של דבר, יבבות של בעל חיים שננטש, החוזר על יבבותיו באיזו מונוטוניות מייגעת. מחשבות, הרגשות ודמיונות רחשו בי כל העת, אך באין מילים הצטמצם הכל לכדי יבבה.
בצבא התחלתי, נכון יותר ניסיתי, לקרוא את הספרות העברית. זה היה הר תלול והרבה מעבר לכוחותי. בראשית שנות החמישים היו באופנה יזהר ושמיר. כל דף היה בשבילי משׂוכה, ובכל זאת קראתי בשקיקה, כמו מבקש להתוודע אל ארץ נכר שאליה נקלעתי. באותה עת חיפשתי את עצמי ואת זהותי בצעירים בדמותי, אך מה שעלה מתוך הדפים שקראתי היה עולם זר, מאוכלס באנשים צעירים נחרצים בדעתם, חיילים או מפקדים או איכרים בשדות פתוחים. אני באתי מחיים שלא היו בהם לא סדר ולא הדר, אבל גם לא תמימות ילדותית ולא אידאליזציה. חזרתי וקראתי, אך ככל שהמשכתי ברור היה כי חיים יפים ומהוגנים אלה של עבודה, לוחמה ואהבה לא יהיו מנת חלקי, גם אם אעשה את הבלתי אפשרי.
עניין אחר, אך לאמיתו של דבר אותו עניין: באותם הימים דיברו האנשים סביבי במילים גבוהות ובססמאות. אני שנאתי מאז ילדותי מילים גבוהות ומנופחות, אהבתי לעומתן מילים קטנות ושקטות המעלות ריחות וצלילים. ושוב סכסוך שאין לגשר עליו."
אהרן אפלפלד, "סיפור חיים", כתר הוצאה לאור בע"מ, עמ' 103 - 104
שבת שלום
