אלו דברים לשבת פרשת מטות תשע"ד (ב)

אלו דברים לשבת פרשת מטות תשע"ד (א)

אלו דברים לשבת פרשת פנחס תשע"ד

"אוף !"
"מה קורה כאן ?"
איך הגענו שוב לסרט "על סף הכניסה לעזה" מס' 3 ? ( או 4 או 5 או 6)
מלבד הטילים שנוחתים עלינו ללא הרף מבית היוצר של החמאס, אנחנו נתונים להתקפה תמידית של מלל, מהטלוויזיה, הרדיו, הפייסבוק הטוויטר וכו' וכו'.
אתה ניצב מול האכזריות המטורפת של האסלאם הקיצוני באזורנו ואתה שואל את עצמך "מה קורה כאן ?". "הם לא בני אדם ?"
באחת השיחות ששמעתי ברדיו השבוע, תוך כדי שטיפת כלים במטבח, מישהו הזכיר דברים שאמר מוחמד ג'עבארי: "היהודים מקדשים את החיים ואנחנו מקדשים את המוות." אמרתי לעצמי  "וואלה בתמצית האגוז" זה מסביר הכל.
"גודמן", אני אומר לעצמי, כי כך קוראים לי ותיכף אתייחס לנקודה הזאת, "הזהר נא משטחיות."
כעת אני לוקח ברשותכם, - "במעבר חד", אתנחתא קומית, כדי לקוד קידה, לאחד ה"פרפורמרים" הגדולים בעולם הזמר האמריקאי, ארלו ג'אט'רי. "'הגודמן', אני אומר לעצמי, כי כך קוראים לי" לקוח מבית היוצר של ארלו. מלבד היותו של ארלו בנו וממשיך דרכו של אביו, זמר העם האגדי וודי ג'אט'רי , ייחודו של ארלו הוא ב"הקדמות" שלו לשירים שהוא מבצע. שמעתי לפני שנים את דברי ההקדמה שלו לשיר של בוב דילן ומיד נשביתי בקסמיו של ארלו. השיר של דילן הוא "הולך לי על הקו"  I'm walkin down the line. אם אינני טועה כתבתי על זה פעם באחת הרשימות הללו.
על כל הפנים , השבוע מצאתי את הקליפ שמוצב בסופו של "אלו דברים", שממחיש את אומנתו זו של ארלו.
כעת, חזרה לעניינו, חזרה לאזהרה העצמית מפני השטחיות.
אני לא מבין את האיסלאמיסטים הקיצוניים; את החוטפים של המטוסים שהתפוצצו במגדלי המסחר במאנהטן לפני כמה שנים, ואת הרוצחים של  נפתלי, גיל-עד ואייל הי"ד. די ברור שהם קיצוניים ואינם משקפים את הלך רוחו של "האיש ברחוב" בעולם האיסלאמי.
אבל "החבר'ה האלו" חטפו אותנו, וגוררים אותנו, לכאורה, לאן שגוררים...
מתקבל על הדעת שמעגל הדמים שבו אנו נתונים הוא אכן פרק "במלחמת העצמאות" שלנו.
ההכרה הזאת לא ממש "עוזרת לי."
מתוך המבוכה, שאלתי את עצמי השבוע - מהו הדבר הכי רדיקאלי שאוכל לומר או לעשות לנוכח המצב המטורף שבו אנחנו מצויים ?
מייד נפל לי האסימון שבפרשת השבוע, פרשת פנחס, מפנה התורה את מבטנו לעבר "שיא הרדיקאליות". גם במעשהו הקנאי של פנחס וגם בכך שהתורה קושרת לראשו של פנחס כתר של "ברית שלום."
הדברים דורשים עיון.
ישעיהו ליבוביץ בדבריו הקצרים על הפרשה (ב"הערות לפרשיות השבוע") מעיר:
"בכל עת ובכל שעה- בכל הדורות, אבל בעיקר בימינו - עומדים בני-אדם שדוגלים ודוברים בשם האמונה בה' צבאות ולוקחים לעצמם את הסמכות להיות קנאים לשמו. ונשאלת השאלה: האם אישיותם היא כזאת, ותכונותיהם ורמתם האנושית והמוסרית הן כאלה, שהם היו ראויים להיות אנשי ברית שלום - אלא שקנאת ה' עשתה אותם למבצעי מעשים חמורים ? מי שיש בו התכונה הזאת, להיות לפי מהותו וטבעו איש השלום, שכוונתו להשכין שלום בעולם - רק הוא רשאי, במקרים קיצוניים, לקנא קנאת ה'. ואם הוא איננו אדם שראוי להיות בעל ברית שלום ומלאך השלום, אין לו זכות לקנא קנאת ה'. ואם הוא מקנא קנאת ה' צבאות מבלי להיות ראוי לדבר הזה, הוא נעשה רוצח."*

              שבת שלום
ולוואי שיגיעו ימים שקטים, אינשאללה
                  ג'ף

י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון, עמ' 107-106



וראו : https://www.youtube.com/watch?v=kVwp1NTacpo
וראו : http://jeremyrosen.blogspot.co.il/2014/07/human-nature.html

אלו דברים לשבת פרשת בלק תשע"ד

אמרתי אעיין קצת בביטוי "המשכיל בעת ההיא יידום."
מדובר במשפט שמופיע בספר עמוס ,פרק ה  פסוק יג :
"לכן המשכיל בעת ההיא יידום  כי עת רעה היא"
ההקשר שם הוא נבואת עמוס על עת של פורענות שתבוא ובפניה אין בידי המשכיל - החכם, כל עצה לשואלים אותו כיצד להינצל מפניה. על כן הוא שותק (ראו שם, פירוש דעת מקרא).  עם הזמן  ובימינו אנו, נעשה, על פי תוצאות החיפוש בגוגול, לא מעט שימוש בביטוי הזה בהקשרים שונים;  שעיקרן - המלצה להימנעות מדיבור.
השתיקה היתה החותם והייחוד של חסידות וורקה (אלי ויזל, הנשמה החסידים, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, עמ' 449.
אומר ויזל, שם בעמ' 453:

" וורקה מייצגת שתיקה, שתיקה חסידית, שנשמעת אולי כסתירה פנימית: איכשהו, קשה לנו לדמיין חסידים שותקים. שתיקה אינה אחת ממעלותיהם. אבל החסידות מעולם לא התיימרה לפתור את הסתירות האנושיות - להפך, היא הניחה את קיומן. רוצים דוגמה ? בואו נלך לוורקה", אומר ויזל.
"חסידיה ילמדו אותנו שגם לשתיקה  יש מקום בחסידות...העולם נעשה יותר ויותר רועש. החברה מעולם לא עשתה שימוש בכל כך הרבה אמצעים לספר, לדווח, לחקור, להסביר, להעיר, לפרט, לגלות, לחשוף ולבקר. עוד לא היה דור כל כך דברן - שאמר כל כך מעט. התורה מדברת על אלוהים המסתיר את פניו. 'אני שמח שהוא עושה זאת,' אמר רבי יצחק מוורקה. 'אני שמח שהתורה אומרת  לנו 'במופלא ממך אל תחקור', כלומר שיש דברים שאיננו יכולים להבין - ושלעולם גם לא נבין. אנדערס וועט מען אם נישט אויגעהאלטן - לולא התורה אומרת זאת היה בלתי נסבל.'
חז"ל אמרו שלוקח לאדם שלוש שנים ללמוד לדבר ושבעים שנה ללמוד לשתוק."

היתה השבוע, פחות מדי שתיקה לטעמי. אנשים ראו צורך השבוע לתת פורקן לרגשותיהם וביטוי לדעותיהם. רבים, כך נדמה, התחפרו בעמדותיהם הקודמות לגבי הסכסוך שלנו עם הפלשתינים, מעטים, כך נדמה, בחנו השבוע מחדש את עמדותיהם. בצדק גמור - השבוע לא היה הזמן לכך, כפי שמלמד אותנו קוהלת.
לעתים יש בעיה עם השתיקה. אלי ויזל מתייחס  גם לכך בדברים שלו שם, מרטין לותר קינג העיר שלפעמים "שתיקה זו בגידה". ראו לאחרונה דבריה הנמרצים של ברידגיט גבריאל נגד שתיקת הרוב הדומם לדורותיו:



לא מצאתי יותר מדי דברי טעם בפייסבוק השבוע. אחד הפוסטים הבודדים שהרשימו אותי הוא הפוסט של קובי אריאלי על אמירת הקדיש על ידי רחלי פרנקל. ואלו דברי קובי אריאלי :

"ואז הכריז המנחה: "קדיש". וכל אלפי המשתתפים ורבבות הצופים נתנו עיניהם באב השכול, אבי פרנקל, וציפו לראות אותו קם והולך להגיד קדיש על בנו הנרצח. אבל אז קמו איתו גם בנו החי וגם אשתו. רחלי. אמא של נפתלי. רגע אחרי שהיא נשאה על בנה את ההספד היפה וקורע הלב. וכולם חשבו שהיא והבן הולכים יחד כדי לעמוד ליד אבי, כקישוט לקדיש שהוא יאמר, אבל אז הם החלו, שלשתם במקהלה, לומר קדיש. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. וכל הקהל ענה: אמן.
זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אשה אומרת קדיש. עוד יותר מזה. זו הפעם הראשונה שראיתי אשה אומרת קדיש וכל הקהל עונה אמן. והדמעות שדמעתי בעת ההספד, שהיו חנוקות, כי לא יפה לבכות מול טלויזיה, במיוחד לא כשכולי זועם על עצם שידור ההלוויות – הפכו עכשיו לגלויות. וכמו כולם ייבבתי בבכי גדול ורב עם רחלי פרנקל ועניתי אמן לקול הקדיש שלה.
בכיתי על בנה המת ועל לילותיה הרעים שהיו ושעוד יהיו ובכיתי מהתרגשות על הקדיש שלה, קדיש ייחודי, חדשני ומקורי של אשה מאמינה, אורתודוכסית ויראת שמים. כמו כל יהודי דתי ידעתי כי מבחינה הלכתית אין שום מניעה שאשה תאמר קדיש. זה רק "לא מקובל". ה"לא מקובל" הזה הפך לאיזה איסור גורף שלא יעלה על הדעת בכלל לעבור עליו. אשה? קדיש? מה זה כאן נשות הכותל? מניינים שוויוניים ברעננה ובקטמון? אוי וויי. שהשם ישמור וירחם.
באה רחלי פרנקל, בחן, בחסד וברחמים, בלי טיפת התרסה, בטבעיות אמהית ואמונית זכה וטהורה, ואמרה קדיש על בנה המת. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. יתגדל ויתקדש שמך הגדול. אתה, שנתתי לי את בני, אתה, שלקחת ממני את בני, אתה, אתה, יתגדל ויתקדש שמך הגדול.
ופתאום זה ישב כל כך טוב ומתאים – שאיך אפשר היה שלא לבכות? ואיך אפשר היה שלא לחוש סיפוק על הקדיש הנשי הגאה הזה, שעשה קצת סדר בדברים וחידש חידוש עצוב ואמיתי? עמדו שם בסביבה רבנים חשובים, הרב קוק והרב בנימיi והרב פירון, אורתודוכסים גמורים, תלמידי חכמים, והייתי יכול לחוש את אצבעות רגליהם מתכווצות בתוך נעליהם מרוב לחץ ומבוכה. ובליבי שמעתי אותם מנהלים עם עצמם דיאלוג שאומר: אוי, אוי, לא מקובל. לא מקובל. אבל גם לא מקובל שילד בן 16 נחטף ונרצח ואמו צריכה ללוות אותו אל קברו. אז מנעי קולך מבכי, רחל, ועינייך מדמעה, כי יש שכר לפעולתך.
והם, ואני וכולם הבטנו באשה הגאה והטובה הזו ואמרנו ביחד איתה: אמן! יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים."


 יהי זכרם של נפתלי, גיל-עד ואייל ברוך, וה' יקום דמם.


שבת שלום
     ג'ף

אלו דברים לשבת פרשת חוקת תשע"ד

הדברים של י. לייבוביץ על פרשת השבוע, פרשת חקת, בספרו "הערות לפרשיות השבוע"*, העבירו בי צמרמורת. דבריו, שם, על המנהיגות - על רקע הגילויים שחזינו בהם - במהלך הבחירות האחרונות לנשיאות, מגלים משהו על עוצמת תבונתו של ליבוביץ ועל כך שהמציאות בנושא זה, לא השתנתה לטובה בעשרות השנים האחרונות.
ליבוביץ מדבר שם על הקשר הגורדיאני שבין המנהיג לבין דורו ועל חוסר האפשרות של המנהיג להקים חייץ בינו לבין דורו; "עליו לשאת בגורל דורו", ואם נגזר על דור המדבר לא להיכנס לארץ - אין שום אפשרות שדינו של מנהיג הדור יהיה שונה מהדין של צאן מרעיתו.
ליבוביץ מביא שם את  הכלל הידוע מעולם הספנות - שאחריותו של קברניט מחייבת שלא ינטוש את ספינתו עד שאחרון הנוסעים נחלץ ממנה. בתקופה האחרונה ראינו יותר ממקרה אחד של קברניט שנוטש ראשון את ספינתו הטובעת (ספינת קיט איטלקית ומעבורת קוריאנית). והנה מסתבר לנו בתקופה האחרונה שבכירים מבין הפוליטיקאים שלנו נטשו אותנו לטובתם של אילי הון למיניהם. ואולי מעולם לא היו איתנו ?
כיצד יכולה מנהיגות "שאיתנו" לגנוז את דו"ח אללוף עוד לפני שייבשה עליו הדיו ?
וכמה מילים על שגרה.
שגרה היא דבר נוראי כשם שהיא הכרחית.
כך , אליבא דוולאס סטיבנס, היא המציאות; נוראית והכרחית כאחת. (ראו שירו the plain sense of things ) אולי,  אולי , מכאן המופלאות שבה.
הצד הנוראי של המציאות מלווה אותנו מאז חטיפת נפתלי, גיל-עד ואייל.
חלק ממנהיגנו טוענים כי יש למנוע מהפלשתינים את שגרת יומם כל עוד אין השגרה עמנו והבנים אינם בבית.
אפשר להתווכח על התבונה של הצעה זו. לא כאן. אפשר להצביע - בעצב - על כך שבחלקים בציבור הישראלי , השגרה חזרה די מהר למקומה. לא כאן.
אני לא יודע מה לעשות עם השגרה, ועם המציאות הנוראית וההכרחית. אולי משום כך, אני נובר בספרים, בדברי חכמים, על התורה, על העולם, ועל האמונה.
בשבוע שעבר הפניתי למאמרו של הרב שג"ר "אמונתי". השבוע אני רוצה להביא מדבריו במאמר שמופיע בספר "לוחות ושברי לוחות" לפני ה"אמונתי", דברים מתוך מאמר שנקרא "מחלוקת וצמיחה". ואלו דברי הרב שג"ר, שם:
"...המאבק של העולם המאמין כיום הפוך מהמאבק של רבי נחמן על האמונה. רבי נחמן התמודד עם ההשקפה הרציונלית המדעית היהירה, שחשבה שתוכל לתת הסבר מדעי לכל תופעות החיים. זה היה האיום על האמונה בזמנו, בזמן השפת אמת, וגם בזמנו של הרב קוק. היום ההתמודדות היא בדיוק הפוכה. היא איננה עם המדע, שהרי אף אחד כבר לא מאמין שהמדע יכול לספק תשובות מוחלטות. גם האידיאולוגיות הגדולות כמו הלאומיות והסוציאליזם, שלפחות בגרסאות מסוימות שלהן נשענו על תפיסות יודעות-כול שהתיימרו להציע הסבר לכל תופעה, ירדו מגדולתן. ההתמודדות כיום היא דווקא עם העולם הפוסטמודרני הרלטיביסטי. אין זה עולם המציג בהתרסה כלפי המאמין אמת אחרת, הסותרת את האמונה; זהו עולם שאין בו אמת כלל. מבחינה זו המצב של הראי"ה ושל רבי נחמן היה נוח הרבה יותר. משום שכל שיטה היא, בסופו של חשבון, שיטה שניתן למצוא בה את ההשגחה האלוקית; ברגע שמישהו מציע שיטה כלשהי, אפילו היא תפיסה  כופרנית כמו המרקסיזם, הוא מצביע על סדר והיגיון במציאות, וסדר והיגיון משמעותם השגחה. בנקודה זו יבוא המאמין, יתרגם את ההיגיון ליד ה' הנעלמה וימצא את מקומו בתורה. הבעיה שלנו היום היא שאין שיטה, ולכן אין יכולת לבצע את התרגום הזה. העולם שעמו אנו מתמודדים הוא ללא סיפור.
אולם גם בעולם שלנו, בעולם המפורר והרלטיביסטי, ניתן למצוא את הניצוץ. יתרה מזו, וכאן אני נוגע בנקודה עדינה ועמוקה, דווקא העולם הפוסטמודרני יכול להביא לאמונה הרבה יותר עמוקה, זו של הנסתר והמיסטי. זאת מכוון שכל זמן שאנו נמצאים בשיטה או במערכת מסוימת , אנו סופיים, ואיננו יכולים להגיע למגע ישר עם האינסוף.
ניתן לראות במהלך זה עצמו, המהלך של קריסת החוקיות, את פעולת ה' בהיסטוריה: ככל שהעולם מתפתח כליו מזדככים. הכלים הפילוסופיים ואפילו המדעיים הפכו להיות יותר גמישים. העולם שלנו הוא עולם של ביטוש הכלים, המאפשר הופעת אורות גבוהים יותר, כמתואר בקבלה <הערת שוליים: ראו ספר הזוהר, א, פרשת נח דף סה ע"א>. דווקא כאשר נשברת החוקיות המדעית ונוצר משחק של ריבוי אפשרויות, אנו עשויים לראות את האינסופיות של הקיום. להבין שמה שקיים הוא רק אחת מתוך מלוא האפשרויות הטמונות באינסוף ברוך הוא. כך עשוי הרלטיביזם להוביל לאמונה ברמתה המיסטית, כאשר הרלטיביזם עצמו ייתפס לא כמשחק, או כהעמדת פנים, אלא כביטוי לאין סוף האפשרויות הגלום באלוקות. כך יכולה השבירה הפוסטמודרנית להיות שוברת הפסילים והאלילים - שום דבר איננו אבסולוטי זולתו יתברך - ולהביא אותנו למפגש בלתי אמצעי עם הקב"ה."^

שבת שלום וחודש טוב
        ג'ף


* י. ליבוביץ, הערות לפרשיות השבוע, הוצאת אקדמון,  עמ' 101-99
^הרב שג"ר ,"לוחות ושברי לוחות, הגות יהודית נוכח הפוסטמודרניזם" הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, ומכון כתבי הרב שג"ר, עמ' 402-400

ולסיומו של לילה חסר מנוחה מירוחם

בין שאלות לתשובות

אסא כשר כותב ב"ספר קטן על משמעות החיים" :
"לא מעטים מן העוסקים במחשבה הקרויה 'פילוסופיה' סבורים כי לא התשובה עיקר, אלא השאלה. ברוח זו הם מתפעלים מסימן השאלה, מתרפקים עליו, משתבחים בו, אולם לטעמנו העיקר נעלם מעיניהם והוא, שכל שאלה אמיתית מזמינה מאמץ למצוא לה תשובה טובה. שאלה אמיתית, כמוה כבעיה אמיתית, ככל שאפשר להתפעל מהופעתה, לעולם אין היא אלא מחציתה של התמונה המלאה. מחצית אחת עשויה מן הבעיה, המחצית השניה חייבת להיות עשויה מפתרון. מה שמצטייר כבעיה שאפשר לעסוק בה, בלי לטרוח על פתרונה, אינה בעיה אמיתית."
כאן צריך להביא את דברי השל שעוסק גם הוא בהבחנה בין שאלות ובעיות אמיתיות לשאלות ובעיות מדומות.
השל מזכיר לנו, -
בינתיים אבד חוט המחשבה, כמו להבדיל ייטס, באיזה שהוא מקום, ובאיזה שהוא זמן, אחר

"But hush, for I have lost the theme,
Its joy or night-seem but a dream;
Up there some hawk or owl has struck,
Dropping out of sky or rock,
A stricken rabbit is crying out,
And its cry distracts my thought."