מעקב קפקא 210419 (בדיקה)

150419

" כלוב הלך לתור אחר ציפור" 

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 39

160419

"אתה התרגיל. אין תלמיד באופק."

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 40

בשלב ראשון, זה הולך לפי האורך. ויש גם דברים שהם בעייתיים לפרסום. מצד שני בשלב זה - הם יהיו בבלוג....נחיה ונראה...

210419

נכון לעתה, 190 נרצחו בסרי לנקה.

קפקא, לפי בלום, לימד אותנו שאין לנו שום דבר משותף עם עצמנו, לא כל שכן האחד עם השני.* קפקא לצד פרויד הוא ע"פ בלום היוצר שיצירותיו משקפות הכי הרבה את רוח המאה ועשרים

* Genius p 204

"ילד קטן  הוריש לו אביו ירושה אחת ויחידה, חתול, ובזכותה נהיה לראש העיר לונדון"

פרנץ קפקא, מחברות האוקטבו, המחברת השנייה, הוצאת עם עובד, תרגום שמעון זנדבק, עמ' 19.

את המשפט הזה שמתי בפייס, בעקבות שיחה עם ס' פעילה בארגון חשוב וחיוני לקירוב ולשלום. והדברים גם בעצת הקוצקר ותלמידו ב.ד :-)

אנחנו צריכים לקפקא מטעמים ברורים, ומסיבות שלא ניתן ולא צריך להסביר אותן.

"ראיתי ברחוב, בערב קיץ" - עיונים בעמיחי ( טיוטה )

"ראיתי ברחוב בערב קיץ"
ראיתי "ברחוב" ולא בכביש, "בערב", לא בלילה ולא ביום,
"קיץ" ולא סתיו, חורף או אביב.
"ראיתי" ולא ראינו, "אשה" ולא איש, ולא נערה
"שכתבה" ולא רשמה ולא וכותבת, "מילים" ולא הודעה או משהוא אחר
שבכתובים. "על נייר פרוש" ולא נייר סתם, ולא פתק
"על דלת עץ" ולא פלדלת, ולא על החלון או בכניסה לבית,
"נעולה" ולא על דלת סתם.
"וקפלה ושמה בין דלת למזוזה" לא בין הדלת, בין דלת סתם
למזוזה, מזוזה ידועה ( פתח תחת הלמד שלפני המזוזה"). ואולי
זו הדלת, טיפוס של דלת, דלת אפלתונית, רעיונית .
"והלכה לה".
ארבע שורות של פתיחה
ארבע שורות סתמיות לכאורה ואולי לא לכאורה
ראיתי ברחוב, בערב קיץ
ראיתי אשה שכתבה מילים
על נייר פרוש על דלת עץ נעולה
וקפלה ושמה בין דלת למזוזה והלכה לה

" ולא ראיתי את פניה ולא את פני האיש
  שיקרא את הכתוב
  ולא ראיתי את המילים"

אחרי הפתיחה של מה שראה המספר
באות שלש שורות על מה שלא ראה.
הוא לא ראה את הפנים של הדמויות
ולא את המילים. הדמויות וכן המילים
הן אלמוניות

על הרולד פינטר ואלו דברים לחג החירות תשע"ט

אני משתדל לאחרונה ללכת כל יום.
לפעמים אני מאזין לרוח ולפעמים אני מאזין להרצאות שונות בהליכה.
היום "קפצה" ליו טוב שלי בנייד הרצאת הנובל של הרולד פינטר.
כותרת ההרצאה: "אמנות אמת ופוליטיקה".
הופתעתי לגלות שדברים  שכתבתי ב"אלו דברים" לפסח מתכתבים, בלי משים, עם דברים של פינטר בהרצאה, בנושא "האמת" אמת דרמטית ואמיתות אחרות, וכן ביחסם של פוליטיקאים לאמת. דברים מאלפים לחלוטין.
כשעזב פינטר  ( ששמו המקורי הוא פינטו, אגב, כן יהודי ) בהרצאה הזאת את התיאור של כתיבת מחזות
ופתח בהתקפה בוטה נגד פשעי מלחמה של ארצות הברית נדהמתי והתביישתי שלא הכרתי עד כה כמעט בכלל
את כתביו.

אלו דברים לחג החירות תשע"ט

נדמה לי שאנחנו ממעיטים בפגיעתם הרעה של שקרים בחיינו הציבוריים.
"האמת" , אומר השל, "היא לעתים אפורה".
אוי.
מה זה אומר? שלא הכל שחור או לבן.
כיצד נדע מה אמת ומה לא אם היא אפורה ?
ואם קשה לנו לזהות האמת כיצד נזהה השקרים ?
אנחנו יודעים אבל - בתוכנו, ( וכאן אני עובר למישור הפרטי ) כל אחד וכל אחת - כשאנחנו משקרים לעצמנו.
צריך להבחין בין אמת לבין אותנטיות - אמיתיות כנראה בעברית ( "האמת שלי" ).
בני ישראל יצאו ממצרים.
מסע היציאה הזה, מלמדים החסידים, נמשך עד ימינו אנו ועוד יימשך עד אחרית הימים.
במסע הזה, כפי שלימדונו יהודה עמיחי, שיימוס היני, צ'סלוב מילוש וישראל אלירז  יש תפקיד מכריע לשירה.
שירה היא רכה כמו האהבה, יחידאית.
כדברי מילוש:

Since poetry deals with the singular, not the general, it cannot...look at things of this earth other than as colorful, variegated, and exciting, and so, it cannot reduce life, with all its pain, horror. suffering, and ecstasy, to a unified tonality of boredom or complaint.

"כיוון שהשירה עוסקת ביחידאי, לא בכללי, אין היא יכולה להביט על קורות הדברים על פני כדור הארץ אלא כצבעוניים, מגוונים ומרגשים ולכן היא מנועה מלצמצם את החיים עם כל כאבם, היותם לעתים איומים, מיוסרים ומשלהבים, לצליל אחיד של שעמום או תלונה."

ולסיום דברי יהודה עמיחי, בשיר האחרון שבקובץ "פתוח סגור פתוח", "פצצת הזמן היהודית":

עַל שֻלְחָנִי יֵש אֶבֵן שֶחָרוּת עָלֶיהָ "אָמֵן", שֶבֶר אֶחָד

נִצוֹל מֵאַלְפֵי רִבּוֹא שִבְרֵי מַצֵבוֹת שְבוּרוֹת

בְבָתֵי קְבָרוֹת יְהוּדִיִים. וְאֲנִי יוֹדֵעַ שֶכֹל הַשְבָרִים הָאֵלֶה

מְמַלְאִים עַכְשָו אֶת פִצְצַת הַזְמַן הַיְהוּדִית הַגְדוֹלָה

עִם שְאַר שְבָרִים וּרְסִיסִים, שִבְרֵי לוּחוֹת הַבּרִית

וְשִבְרֵי מִזְבָחוֹת וְשִבְרֵי צְלָבִים וּמַסְמְרֵי צְלִיבָה חֲלוּדִים

עִם שִבְרֵי כּלֵי בַית וּכְלֵי קֹדֶש וְשִבְרֵי עֲצָמוֹת,

וְנַעֲלַיִם וּמִשְקָפַיִם וְאֵיבָרִים מְלָאכוּתִיִים וְשִנַיִם תוֹתָבוֹת

וְקֻפְסוֹת פּח רֵיקוֹת שֶל רַעַל מַשְמִיד. כֹל אֵלֶה

מְמַלְאִים אֶת פִצְצַת הַזְמַן הַיְהוּדִית עַד אַחֲרִית הַיָמִים,

קטעתי את השיר באמצעיתו, כמתחייב מנסיבות שונות וכיאה לדברים על מסע...שאין לו סוף

חג פסח כשר ושמח

שבת שלום

ג'ף

* יהודה עמיחי, פתוח סגור פתוח, הוצאת שוקן, עמ' 178, וראו המשך השיר שם

סיבות מדוע דילן זכאי לנובל

משהו שאמר פיטרסון על דוסטויבסקי חלחל...והוביל לזה, לרשומה הזאת ובכלל.

"...they'll kill him with self-confidence after poisoning him with words."

- Desolation Row

זה היה בתגובה למשהו  - או לדברי מישהו  - בפייסבוק שמיאנתי להגיב עליו ישירות. באופן כללי ותצמציתי אפשר לומר: נגד יהירות.

הדבר הבא, גם על רקע דברים שנאמרו על ביבי - שהוא אינו מסתכל אחרונה אלא רק קדימה ( ואחרים  )

"And since my feet are now fast

And point away from the past
I'll bid farewell and be down the line."

-Restless Farewell

וכמו שוינרוט אמר* - אודות זרם התודעה שנושא אותו... ( * על וינרוט צריך לדבר בלשון הווה אלא שכנראה צריך לתת לזמן לעשות עוד את שלו...)